חווה קלר היא תלמידת אולפנא, דתייה לאומית, מבני ברק. יתומה שחייה אפופים סימני שאלה, ובהווה, היא עסוקה במאבק על לבו של מושא אהבתה ועל בימוי וכיכוב בהצגה המבוססת על מיתוס ה-93, סיפורן של 93 בנות צעירות שנשבו על ידי הנאצים למטרות ניצול ובחרו להתאבד על קידוש השם. בתווך, סבך פלונטרי של מערכות יחסים מורכבות ומעמדות שהיא מנסה לנהל כמן ליוויה מ-"אני קלאודיוס" וחקירה שאין לפרט עליה מחמת ספוילרים. על הרקע הזה פורשת בלאו סיפור קינטי ומיוזע שמזקק סוגיות של התבגרות ומעמד בדרך מרתקת.
לבלאו יש כתיבה מכשפת ורב שכבתית. רגשות ותחושות גוף נארגות לבליל מילים מתוחכם ומהביל, הנשען על יסודות ויסרליים שמעוררים חוויה רב חושית בעת הקריאה - מזכיר קצת את ניסיונות הקולנוע הרב מימדי שנערכו בעיקר בארצות הברית בעבר עם הריחות והתנועה. רק מוצלח. מעבר לכישוף הכללי ימצאו הקוראים דיוק מהפנט בתיאור החוויה הנשית. רגשות, מחשבות, היחסים עם המין הגברי - מן זיקוק שמרגיש כל כך כל כך מדויק. בכלל, בלאו הפכה את החוויה הנשית למושא יצירה ומחקר - "יצר לב האדמה", ספרה הראשון נגע באופן סימבולי באהבה וזוגיות, "האחרות", הספר שהופיע אחרי "נערות", עסק באמהות ובאי-אימהות ו"נערות" עוסק בהתבגרות.
הסיפור כולל כמה סצנות מבריקות ממש. השוואת סיפורי המוסר של חווה ומושא אהבתה היא פינג פונג מצחיק-מזעזע, ומסע פסח של התנועה, שהוא פשוט ומדויק עד הפסיק האחרון.
עוד נקודה מעניינת היא הימצאותה של חווה בציבור הדתי-לאומי של בני ברק, שזה קצת כמו להיות חילוני מוקף דתיים לאומיים (שרואים בו עגלה ריקה או משהו כזה). בבני ברק חווה נחשבת לזו שהמוסר שלה מוטל בספק על ידי האוכלוסייה החרדית המהווה רוב.
בקיצור, אפשר לומר שבשלושת הספרים שכתבה חצבה לעצמה בלאו נישה משל עצמה בספרות הישראלית (מה שאני קראתי ממנה, כן?) ככותבת מרתקת של הקול הנשי. ועד כאן השתפכויות (מוצדקות, כן?).
הקריאה עשויה להיות קשה למי שהנבירה פנימה אל הנפש קשה לו. קצת כמו שקריאת ספר מתח יכולה להתנהל על ציר של אמון בו בקצה האחד "וואו" (השהיית אי האמון) ובשני "מה זה השטויות האלה?", גם רמת המוכנות לבחון ולדקדק בחוויה פנימית יכולה לנוע על ציר בו בקוטב האחד עניין ופתיחות למורכבות ולמכלול הרגשות ובנגדי, פחד או גועל מול האינטימיות שבצלילה פנימה. מי שמוצא חיבוטי נפש לא רצויים יהנה פחות או יסוג.
בספריה של בלאו יש לרוב גם רובד של אימה ומתח. מבעד למשקפיים ז'אנריים, לפחות בספר הנוכחי (אינני זוכר את השניים הקודמים מעבר לרושם העז שהותירו בי), התעלומה אינה באותה רמת מורכבות ועומק כמו הכתיבה עצמה. אולי התעלומה היא יותר סימבול ופחות מטרה - מן מסר שאומר שהחיים, חייהן של נשים תמיד מערבים אלימות, פגיעה ואימה, וככזה, זה מסר אפקטיבי. ועדיין היכולת לנחש בקלות מי מאחורי ההתרחשויות מורידה מעט מן ההנאה, במיוחד אם מתייחסים לספר כסיפור מתח. יחד עם זאת, קצת כמו בטווין פיקס (שיצא לי לראות שוב לאחרונה אז מוזכרת קצת יותר) בה הירצחה של לורה פלמר חשף כי מתחת לעיירה המנומנמת רוחשים יצרים אפלים - בלאו עושה שימוש בתעלומה על מנת לחשוף ולקלף את מעטה המוסריות והצניעות מהחברה הדתית ולהראות שענייני מעמד ומין מהווים משקל נגד למסורת ולצניעות ויכולים להם על נקלה. פשוט כי אנשים.
הדמויות שבלאו מעצבת, ריאלסטיות, נוכחות, ומרוב שהתיאורים שלה קולעים ומדויקים לפעמים זה קצת כמו לחוות אותן משחקות על בימת תאטרון כשהקורא בשורה הראשונה. באמת מרשים. חווה בולטת מעל כולן - חדה ורבת תושיה מחד, ומנגד, רגשותיה שולטים בה כמו ים סוער. כל אירוע שחברותיה חוות באופן יומיומי הוא עבורה גל שמימיו ממלאים את הפה והנחיריים ומקשים לנשום. שבריריותה והפכפכותה חיות לצד הכישרון, החדות והרגישות, ומייצרות עימן חוויה קיומית חיה ונושמת. כמה מן הבחירות שלה לאורכו של הספר מרגשות ומרתקות והיא זוהרת כדמות מורכבת ומרובת ניגודים. אבל גם יתר הדמויות, עד האחרונה שבהן (שפיגל האב) ייחודיות וקורמות עור וגידים לנגד עיני המתבונן. קצת כמו הגיבורה של "יצר לב האדמה", גם בלאו יודעת להפיח חיים הכי קרובים לאמיתיים בדמויתיה הבדויות, באופן שמזכיר את מרגרט אטווד או קייט אטקינסון חביבות הבלוג. מן קסם שכזה.
הקצב איטי יחסית מבחינת האירועים והתעלומה עצמה נחשפת רק היכנשהו אחרי שליש מהספר. אבל הכתיבה הוירטואוזית, משחקי המילים והריאליזם-המאגי-משהו הופכים את הספר לחווית קריאה מהירה ומרתקת, כמו שני אחיו שהוזכרו (בעצם אולי, אחיותיה).
ציונים:
כתיבה: 9.5 more than this, you know there's nothing
דמויות: 10
תעלומה: 7
קצב: 8.5
ממוצע: 8.75
בונוס/עונש: רבע נקודה נוספת על המכלול
סופי: 9
מה אם לורה פלמר הייתה חיה בבני ברק? מה אם הייתה לה בת? עולם מהפנט ומסתורי נברא ב-200 ומשהו עמודים. קראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה