שנת המבול - מרגרט אטווד

 

שינוי קל באתר וואלה לכד את תשומת לבי. מדור "כסף" הועבר להיות מעל מדור "תרבות". מניח שבוואלה גילו שיש יותר כניסות ל"כסף" או שאולי מנסים לקדם. אולי זה תמיד היה כך ולא שמתי לב. לא יודע. אין כאן כוונה לטעון טיעונים פופוליסטיים. כסף והחינוך לגביו חשובים, וביחס להרבה ממה שמתחולל בתרבות, הוא גם סוג של סוגה עילית. 

ועדיין, השינוי הקטן הזה, במיוחד כשקוראים את אטווד, גורם להרמת גבה. שינויים מתרחשים לאט, ומול המציאות המתוארת ב"שנת המבול" קשה שלא לראות שינויים מינוריים כאלה כצעדים זעירים בהם מתקדם הקפיטליזם המזדחל להשתלטות על סדר היום. 

הנהייה אחר התעשרות ותענוגות ההווה על חשבון הומניזם, וקידוש הטווח הקצר על חשבון טווח ארוך (דיון הכלים החד פעמיים גם כן עולה כאסוציאציה ויש עוד המון כמוהו) הופכים למגמה. מגמה פושה והופכת למציאות. ואטווד מחכה לנו בקצה השני עם תמונה מדויקת ומצמררת של העולם קצת אחר כך - קהילות סגורות, העשירים מוגנים מאחורי חומות ונשמרים על ידי צבא פרטי. העניים חיים בפלביה (דומה למה שמתרחש בברזיל), מועדוני מין היי טקיים, תרופות ותכשירים לשימור העור ועוד ועוד.

"שנת המבול" הוא פשוט פיתוח של העולם שיצרה אטווד ב"בז וניאלה". more of the same מהרבה בחינות, היות שהרומן מתרחש ב-99% בפרק הזמן המקביל לזה של קודמו. מגיע אל נקודת הסוף של קודמו בריצה מאומצת, ונותן כיף, כמו במרוץ שליחים.

בז, היזם המחונן - מן הכלאה בין אילון מאסק ללא חשבון טוויטר לתאנוס מהנוקמים עם רעיונות ביזאריים - שגם בספר הקודם היה דמות סתומה משהו, עושה עוד צעד הצידה. אם קודם אטווד סיפרה את סיפורם של הגברים - ג'ימי ובז, כאן היא מספרת את סיפורן של הנשים. בעיקר את זה של טובי ורן, ולצדן אמנדה סבל. כולן חברות בארגון "גנני אלוהים". "גנני אלוהים" הם חלק ממגמה נגדית לקפיטליזם הקיצוני שמתואר בספר. הם מונהגים על ידי אדם אחת (המתקדמים בתנועה מקבלים כינוי ומספר, אדם/חווה אחת שתיים וכו'). הם טבעונים עם דגש חזק על קיימות וליקוט בסביבה עירונית. והם עושים את זה מגובים באתוסים ומיתוסים שאטווד משרטטת באופן שיכול להיות הוראות הפעלה לתנועה אמיתית.

אטווד מציירת באופן מטריד את נקודת המפגש המפחידה בין התקדמות טכנולוגית להלך רוח קפיטליסטי. לדוגמא, במועדון המין שרן עובדת בו משתמשים בפיתוחים טכנולוגיים על מנת למזג תכונות של חיות בגופן של הרקדניות. רקדנית יכולה להיות בעלת עור כחול, עם נוצות וכ' וכו'. חומר שמזכיר את סרטי הטראש של פול וורהובן. אבל כאן בספר אינו עובר כפורנוגרפי. אטווד גם משתמשת ברעיון שכבר נראה בסיפור מאת סטיבן קינג (the running man שעובד ל"הנרדף" עם שוורצנגר), אבל כהרגלה מעמיקה את הרעיון ושמה את הדגש על ה"אחרי". הנשים, קרבנות העולם הטכנו-קפיטליסטי הזה, מיואשות ממנו, ומוצאות עצמן בחיק הגננים עטויי בלויי הסחבות, שם הן מעבדות את הטראומות שחוו, ותורמות את חלקן להתרחשויות שתוארו בספר הקודם.

בסך הכל, הספר מהווה תוספת אפקטיבית (הייתי אומר מהנה, אבל לא יודע אם זו המילה) לעולם שאטווד החלה לברוא ב"בז וניאלה". השימוש המתון בדמותו של בז והשארתו בגדר קופסא שחורה תורם בעיני להימנעות מפאתוס או דרמה מוגזמים ומשאיר מקום להרחבה מצמררת של היקום האטוודי. 

הכתיבה נהדרת, כרגיל. הקצב מעט איטי. חלק מדרשותיו של אדם אחת מעט מפרכות, ויחד עם זאת, זה לא מרגיש מיותר כי הדרשות משמשות להבנה של ה"אני מאמין של התנועה" והן מעין אריגה של אלמנטים מוכרים ואידאולוגיה טבעונית-קיימית מאוד מבוססת ואמינה. זה פשוט מפרך. אטווד כהרגלה מפליאה לבנות דמויות עמוקות/עגולות/אמיתיות, יו ניים איט. היא עושה את זה באנושיות קודרת. אירועי חייהן של טובי ורן, על הטראומות והאהבות, מתוארים באופן שנבנה באמינות מלאה ומשתלב בעולם של הטרילוגיה באופן אורגני. 

יחד עם זאת, מעניין לראות שכמו ב"סיפורה של שפחה", גם כאן, נשים הן בתפקיד כמעט בלעדי של קרבן (אפילו אמנדה המעט יותר חופשייה מצווים מוסרניים ומוסכמות חברתיות). 

במילים אחרות, מדויקת ככל שתהיה, אטווד לא חזתה את מגמת me-too והתקשתה לדמיין גרסא אטוודית של "באפי". אפשר לטעון שהדמויות הנשיות כן למדו להגן על עצמן ולהשיב מלחמה. ייתכן שזה נכון. לי הן הרגישו כמלוהקות לרוב לתפקיד הקרבן. ועדיין, גם אם יש פה פספוס בזיהוי המגמה, אם הייתי צריך לבחור, אטווד הייתה יכולה להחזיק בתפקיד מרכזי באגף מודיעין, מאמין שהיא הייתה מדויקת בחיזוי העתיד ובוודאי צנועה יותר מהרבה גנרלים.

ציונים: 

כתיבה: 9

דמויות: 9

קצב: 8

תעלומה: קט' לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

בונוס/עונש: בונוס של שלוש נק' ושליש על פיתוח העולם הדיסטופי השני (!) שעומד בעיני בכבוד לצד 1984 וחבריו המפוקפקים.

סופי: 9

לפעמים more of the same זה מצוין.

מזהה פנים - אריאל גרייזס

 

"timing is everything". כך אומרים. עם "מזהה פנים" הטיימינג היה די מושלם. אחרי שתי דיסטופיות, רומן מתח קצבי עם ספק קריצה לשליחות קטלנית 2 הגיע בדיוק בזמן. אומרים גם "location location location", אבל זה לא קשור כאן.

אבל, ל"מזהה פנים" גם איכויות שאינן תלויות טיימינג.

דניאל, גרוש פלוס אחד, הוא בלש משטרה שהיה בעברו איש היי טק. הוא מאס במקצוע בגלל ההיבטים השליליים. השעות הארוכות, העמדת הפנים של החברה היא משפחה, ועוד אתוסים שמיועדים לשרת את המכונה. הוא לא שותה. לא מעשן. הוא מפקפק בעצמו, אבל לא מתייסר מדי. גר לבד, אבל התרשמתי שהדירה שלו די מסודרת. הוא לא תמיד מסכים עם הבוס, אבל אינו מתכתש אתו. הוא גרוש, אבל ביחסים יציבים עם האקסית. והוא טועה לפעמים. בקיצור, דמות אמינה, ומרעננת כשזה מגיע לבלשים בספרות. 

דניאל נקרא לחקירת מוות של מתכנת שנפל אל מותו בגלל בעיה טכנית. במפגש הראשוני עם עובדי חברת ההיי טק שהמוצר שהיא מציעה הוא - טאדאם - מזהה פנים, מתעורר בו חשד והוא מחליט להעמיק ולחקור את המקרה שהוא סבור כי ייתכן שאינו תאונה תמימה.

הרומן הקצר הזה מתאפיין ברזון ובבנייה הדרגתית יעילה של החקירה, תכונות שבדרך כלל מייחסים גם לתכנות מוצלח, מעט שורות, אפקט ממוקד ויעיל. כל מפגש בין דניאל לאנשי החברה בה התרחשה התאונה חושף עוד טפח מהאינטרסים שלהן ומן המציאות שעל הרקע שלה מצא הקרבן את מותו. 

גרייזס מתאר היטב את ה- אם להיות מעט פלצני - טיפוסים הארכיטיפיים של עולם ההיי טק - הגולש המאגניב שמביא את הכלב לעבודה, הבכיר הנרקסיסט שמתחיל כל שיחה מנקודת מבט שהוא עושה טובה לאחר, המנהל האמריקאי/בריטי/דובר אנגלית, והטיפוס המפוקפק שלא ברור מה בדיוק עושה שם. גם הדמויות בחייו של דניאל, גרושתו, בנו, השותף והיתר, כולן אמינות ומעבות את העלילה. 

העיסוק של הספר בלמידת מכונה מתואר באופן נהיר גם להדיוטות דוגמת יורז טרולי, וכל העסק זורם ומקבל תאוצה ככל שמתקדמים.

הספר אינו חף מבעיות. הפתרון מגיע כשכבר ניתן לפעול בשיטת האלימינציה. ההגעה אליו הנובעת מטעות של מתחילים של דניאל. לטעות זה אנושי, אבל עדיין מרגיש מעט קל מדי. בנוסף, בחלק מהסצינות הטון הרגשי מרגיש מעט לא מותאם. כך למשל, כשגרושתו של דניאל מגיעה אליו נסערת ודאוגה לאחר תקרית אלימה בה הוא מעורב, כשנדמה ששורר ביניהם ריחוק, ומשהו מרגיש קצת מוזר בטון הרגשי של הקטע, או ברגעי הסיום, בתפנית הקשורה לאישה אחרת בחייו של דניאל. ויש גם משהו שמרגיש כמו בעיה עם הקונטיניואיטי כאשר דניאל במסעדה עם בנו, מתבונן בו אוכל ואז לפתע הם קרובים אחד לשני בחיבוק. אבל אלו קטנות שאפשר לדבג, ואינן משפיעות כמעט על ההנאה מהקריאה.

בסך הכל, היתרונות עולים משמעותית על החסרונות, ודניאל, ההייטקיסט לשעבר, עומד כדמות ריאלית ומעוררת אמפתיה בתפקיד הבלש, ומצטרף בכבוד לחבורה המצומצמת של בלשים.יות ישראלים.יות. 

בנוסף, עומדים לזכותו של הספר הקצב המהיר, הנגישות של הנושאים הטכניים, הטון בגובה העיניים, ובעיקר הדמויות מעולם ההייטק, שלכל אחת מהן פינות אפלות באישיות אשר נחשפות בהדרגה וביעילות המקדמות את העלילה. גם הקריצה לכיוון של בינה מלאכותית שלוקחת החלטות בעצמה - נושא שמעורר מחשבות - גם אם לא בכוונת מכוון - על חוקי הרובוטים של אסימוב ועל סקיינט, מחשב העל משליחות קטלנית 2 שכנראה לא קרא את אסימוב - מוסיפה רובד מהנה.

ציונים:

קצב: 8.5

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

תעלומה: 8

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על דמות בלש מרעננת ואמינה

סופי: 8.3

"מזהה פנים" הוא תוספת חביבה ומבורכת לספרות המתח הישראלית. 

תחנה אחת-עשרה - אמילי סנט ג'ון מנדל

 

תקופה דיסטופית עוברת על כוחותינו. את "בז וניאלה" מהסקירה הקודמת קראתי בעקבות שיחה מקרית עם מישהו שפגשנו במדינה אליה הגענו. ל"תחנה אחת-עשרה" הגעתי פשוט כי הוא היה שם ואין הרבה ספרים בעברית באזור. 

another day another dollar. עוד שבוע, עוד דיסטופיה. נתקלתי השבוע גם בציוץ בטוויטר שאומר שבמקום לקרוא דיסטופיות מספיק פשוט לשים לב למה שקורה מסביב. חביב.

"תחנה אחת-עשרה" היא דיסטופיה שונה. קצת כמו "על החוף" הנוגה, היא מאוד לא "in your face". העלילה מתקדמת בקצב מדוד ובסגנון עדין בין תקופות ודמויות, ומתארת באופן כמעט אנתרופולוגי את החברה החדשה שעלולה להיווצר אם אסון בקנה מידה גדול יכה אי פעם ויהפוך את חלום ה-50% של תאנוס לתסריט אופטימי.

העלילה נפתחת ערב האסון. שחקן תיאטרון, פארמדיק שמחפש את עצמו, ילדה שהיא אולי כוכבת לעתיד נפגשים בנסיבות מצערות, והאירוע הזה חוסה במהרה בצילו של האירוע האוניבסלי של המגפה, אבל מתכתב עמו באופן מרתק. מסען של הדמויות בעבר ובהווה משמש רקע מעניין לשרטוט החיים שאחרי.

היופי בעיני ברומן הוא העובדה שהוא מתפקד לפעמים קצת כמו מלכודת "figure-ground", משמע, לפעמים הוא דיסטופיה ולפעמים הוא רומן על המצבים הפנימיים של אנשים החיים את חייהם. במהלך הקריאה לא תמיד מרגישים שהשניים מתקיימים יחדיו. וזה לא פוגע בקריאה, אלא דווקא מעשיר אותה. כאשר קראתי על ההיסטוריה של קריסטין היו רגעים שבהם נזכרתי, "אהה, נכון, והיה את הקטע עם המגפה". 

מחקרים על התמודדות של אנשים עם אסונות מלמדים כי הניבוי שלהם הוא שלא יוכלו להתמודד, אבל בפועל, הם מצליחים, עד כמה שניתן לקרוא לזה כך. כך גם גיבוריה של סנט-ג'ון מנדל, הם לא משתגעים, הם לא עושים מעשי גבורה שלא יאומנו, והם לא רוצים או יכולים להפוך את הקערה על פיה או לשאת באשמה. המציאות קורית והם מסתגלים באופן אמין וטבעי. מנחם מאוד ועצוב מאוד בו זמנית.

עוד נקודה לזכות מנדל היא המבנה הייחודי. קצת כמו שכאשר זורקים אבן למים נוצרות אדוות, גם אצל מנדל, המחזה "המלך ליר" המועלה בטורונטו בתחילת הסיפור, משמש אבן הפוגעת במים וממנה הדמויות, כמו אדוות, מתפתחות וצומחות במציאות האסונית. אל הקלחת השקטה הזו נכנס גם קומיקס בשם "תחנה אחת עשרה" שאחת הדמויות אמונה על כתיבתו ומניע גם הוא את העלילה. בין עולם התיאטרון ומוסיקה שעל הרקע שלו מתרחש הסיפור, לעלילת הקומיקס תחנה אחת-עשרה (הזכיר לי קצת את הספר "יסתבל החגב" שפיליפ קיי דיק הכניס ל"איש במצודה הרמה") לאירועים בחיי הדמויות, נוצר מעין מבוך מראות שנעים מאוד לפסוע בו אפילו שמדובר בזירת אסון.

הדמויות אינן עגולות. בתחילה התקשתי לזכור מי זה מי. אבל לצד האופי המצומצם משהו שלהן, הן מאוד אמינות. משהו בכתיבה של סנט-ג'ון מנדל לוכד איזו מהות של המצב האנושי - נשמע אולי פלצני אבל זה כך - וגם אם הדמויות אינן מרתקות או "מאג'וריות", יש בהן משהו מאוד אמיתי. אל מול מרבית הדמויות שאינן מאוד ברורות, ניצבת דמותו של ארתור, השחקן המצליח והמסוכסך-עם-עצמו-מרוכז-בעצמו והיא מוצגת באופן מפורט, כשמעשיו ועוד רמזים עדינים לריכוז שלו בעצמו מהווים זרעים לאירועים עתידיים. דמותו של ארתור מרתקת גם כי המאבק הפנימי שלו, להמציא את עצמו מחדש, למצוא מטרה או דרך שיהיו נכונים עבורו, מול משברים קיומיים יוצרת הרמוניה יחד עם המסגרת של הסיפור שעוסקת בניסיון המין האנושי להמציא את עצמו מחדש. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וסוף העולם הוא לפעמים תקופה גרועה בחיים של אדם אחד.

מי שבכל זאת רוצה, ימצא פה גם נקודות השקה ליצירות דיסטופיה יותר "פעלתניות" דוגמת המתים המהלכים (קומיקס/טלויזיה) בעיסוק במציאות שמחייבת הגנה עצמית אלימה ובכתות שעשויות לקום כאשר הסדר הקיים והשברירי נעלם. האלמנטים הללו גם הם תורמים לעלילה, אבל בעיני, כוחה היה דווקא במינוריות, דווקא בזה שגם מאבקים דרמטיים בהם חיים היו תלויים על חוט השערה מתוארים באופן עדין וריאלי.

בסופו של דבר מדובר בספר מאוד מיוחד, בעל קצב מדוד, דמויות מינוריות שכוחן באמיתיותן המצליח לתאר אירועים גדולים דרך סיפורים קטנים. 

ציונים:

כתיבה: 9 

קצב: 9 כמו לפסוע לאט מאוד בעקבות מדריך שמשכנע אותך שכדאי להביט בנוף וללכוד את כל הפרטים לפני שמתקדמים  

דמויות: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה ועשירית על כתיבה עדינה בתת ז'אנר שבדרך כלל כולל הרבה דרמה ופעלתנות

סופי: 9.11

זן-דיסטופיה מומלצת במיוחד

בז וניאלה - מרגרט אטווד

 

אלו לא ימים ל"בז וניאלה". 

הכרך הראשון בטרילוגיה הדיסטופית "אדם האחרון" של מרגרט אטווד מתאר עולם שחווה את נחת זרועם של שינויי אקלים, הצפות, ניסויים הרפתקניים בהנדסה גנטית ומגיפה קטלנית. מוכר משהו.

לפעמים אני תוהה מה אטווד עושה בזמנה הפנוי. האם היא רק מדמיינת כמה נורא יכול להיות? 

ב-"סיפורה של שפחה" עסקה בדרך שבה החברה ששבה למבנה מסורתי-פטריארכלי בוראת עולם של דיכוי ונחשלות, וב"בז וניאלה" הקידמה - בדמות פיתוחים גנטיים וטכנולוגיים - מובילה את המין האנושי לאסון. יותר מדי קדמה, יותר מדי מסורת, היינו הך, בסוף כליה. ובאשמתנו.

אז מה קורה ב"בז וניאלה". בפתיחה אנו מתוודעים לאיש השלג, ג'ימי. מוחו השבור - הלום טראומה וחומרים כימיים - משמש לנו זוג משקפיים מנותצים שמבעד להם ניתן להביט בסיוט אליו הפך עולמנו. ג'ימי מתאר לעצמו ולנו את האירועים שהובילו לקטסטרופה, תוך שהוא משתתף בגרסת הישרדות לאדם בודד, בלי פרסומות או פסלון חסינות. הספר בנוי כתנועה בין זכרונות התבגרותו, חברותו עם בז המבריק-אקסצנטרי, ואהבתו לניאלה, להישרדות העכשווית.  

הכתיבה של אטווד ייחודית ומעוררת התפעלות. כתבו עליה כבר לפני, אבל בכל זאת. אם הייתי נדרש לתאר איך היא כותבת, הייתי מכנה זאת "ריאליזם לופת". 

העולם הפנימי של איש השלג, והעולם החיצוני-עתידני-היפר-טכנולוגי-בעבר-טרופי-שבור-בהווה מתוארים שניהם באופן משכנע, שמרגיש מדויק כל כך שכמעט אפשר להרגיש את מזג האוויר הבוגדני או לראות את המגדלים הטבועים בטריטוריה בה מבוסס איש השלג לאורך רוב הספר. ולצד זה, הדחפים, המחשבות והחוויה הפנימית שלו מתוארים בדיוק מיקרוסקופי.   

מה עוד מיוחד באטווד - האפלולית הפנימית. חיינו מתאפיינים בשתי תופעות מוחיות בולטות. רגשות ומחשבות. במפגש עם המציאות החיצונית ולעתים בלעדיה, נוצרות חוויות אנושיות. אנו מרגישים וחושבים על תמימות ושמחה כאשר אנו מביטים בילדינו ומתפעלים מהם, חווים נוקדנות וקנאה כאשר חושבים על כסף, נדל''ן של אחרים (לא אתם, אתם בסדר...), עצב נוכח געגוע אל טוב שלא ישוב. ולעתים, אפלולית. היא יכולה ללבוש הרבה צורות. ההרגשה שהקשר בו אנו נמצאים לקוי, תחושת החמצה ביחס לעצמנו, צרות עין בהצלחתו של האחר, ועוד ועוד ועוד. אנחנו מנסים "להיות בטוב" אבל האפלולית שם. לפעמים היא יוצאת. אצל מי יותר, אצל מי פחות. אצל אטווד, היא בתוך ומחוץ לגיבורים. כמו משתתפת נוספת בסיפוריה. עובדה. כמו שפלסיבו זמזמו עוד ב-1996 "since I was born I started to decay". ואטווד היא אומנית בלכידת ההיבט הזה, הריאלי-קר או סוער-מקנא-זועם, האפלולית שבחוויה האנושית. אטווד מתארת אותה בדיוק רב במרירות שגוברת עם התבגרותו של ג'ימי, באירועי החיים הקשים של ילדותו, בעולם החיצון מוכה הקרינה שאינו מזין אלא פוגע. והכל בדיוק מופלא. גורמת לפנטסיה להרגיש אמיתית מן המציאות. וודו של כותבים. והאפלולית הזו גורמת לחוויית הקריאה להחוות כנכפית וכנעשית מבחירה בו זמנית - כי למה שארצה לקרוא על הקרינה והיצרים והגורל האכזר, למה שארצה להתבונן בעובדות הקשות האלה, ועדיין איני יכול שלא.

ועוד שיר הלל אחרון לגבירה האפלה. סיימון ברון כהן, בן דוד של סאשה ברון כהן, בוראט, הוא חוקר מפורסם בתחום האוטיזם שהציע כי עיקר הקושי בקרב הסובלים מן ההפרעה הוא לקות ב-"theory of mind" - היכולת לזהות שיש מולנו מיינד אחר, עם מחשבות ורגשות משלו. לרובנו יש תיאורי אוף מיינד שמאפשר לנו לנסות לזהות מה חושב ומרגיש הצד השני וכך עם מנגנון לא מושלם זה, האינטראקציה האנושית זורמת איכשהו. לאטווד יש בעיני מן חוש כזה מפותח מדי, מן "theory of world", הדיוק שבו היא מתארת את העולם שלה, דמויות וחומר, עולם פנימי וחיצוני, מצמרר. במיוחד כשקוראים את הספר שנכתב לפני 18 שנים כעת. אולי זו רגישות יתר שלי לחדשות, אבל התחושה היא שאנחנו מפלרטטים עם המציאות הקודרת המתוארת בספר.

עד כאן על הכתיבה של אטווד בעיני.

הספר אינו בדיוק ספר מתח. אבל בכ"ז, התעלומה שהיא כיצד אירעו הדברים, איך הסתיים לו העולם המוכר, מגיעה לפתרון שאינו מושלם בעיני. הקצב משתנה אבל בסך הכל הספר נע בנינוחות של חתול המתגנב חרישית אל טרפו, לעבר הסיום הידוע-לא-ידוע מראש. הדמויות נ ה ד ר ו ת. ובסה"כ אטווד מצטרפת בכבוד - בעיני - אל דיסטופיות אחרות דוגמת "1984", "על החוף", "האיש במצודה הרמה" וחברותיהן שכל אחת בדרכה מעוררת אי נוחות כובלת.

 

ציונים:

כתיבה: 10

דמויות: 10

קצב: 8

תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

דיסטופיה מהפנטת שהלוואי ותישאר דיסטופיה.

גשם שחור - גראהם בראון

 

גשם שחור משתייך לתת ז'אנר של ספרי המתח, הרפתקאות מעורבבות עם מעט מדע בדיוני. העלילה מספרת על דניאל ליידלו, צעירה שאפתנית העובדת בארגון שעוסק לכאורה במחקר אך למעשה מהווה מעין מקבילה אינדיאנה ג'ונסית של ה-CIA, משמע חותר לממש מדיניות ארצות הברית בכל הקשור לאוצרות המפוזרים על כדה"א. דניאל מקבלת על עצמה לפקד על משלחת שיוצאת לברזיל בעקבות מה שעשוי להיות התגלית המדעית של המאה ה-22. בדרך היא נאבקת בארגון סתרים זדוני, שבט קדום ויצורים קטלניים ונדרשת להבין את ההגיון מאחורי מערכת אקלוגית זעירה שמתחזקת יחסי גומלין מתוחים מזה עידנים.

נשמע לא רע? קצת פעולה, קצת מד"ב. בקצרה, זה היה די גרוע. אם נשווה לעולם הקולנוע, על קו התפר שבין אינדיאנה ג'ונס הממזרי ל-fateful findings הכה-נורא-שזה-כיף של ניל ברין (יוצר קולנועי בתחום המד"ב שעובד באופן עצמאי ומייצר קרינג' מהנה-מצמרר בסגנון "החדר" של טומי ווייזו), "גשם שחור נמצא בדיוק במרכז", וזה לא מקום טוב להיות בו. אין לו את השנינות, התחכום, תנופת הסיפור וההומור שיש לסיפורי אינדיאנה ג'ונס, והוא גם לא גרוע מספיק כדי לשעשע כמו הסרט של ברין.

על פניו יש תשתית מספקת. ליידלו הגיבורה מנותקת מהשותף שלה, ארנולד מור, על ידי הבוס של הארגון. בראון מגלה לנו מיד כי רשת תככים התככים והנאמנויות בארגון מלווה את ההרפתקה "בשטח" במסגרתה חברי המשלחת יוצאים על מנת לאתר אוצר קדום מול בטריטוריה מסתורית. אבל בפועל דבר לא עובד. הקצב חורק - המרדפים לא נגישים או מרתקים, ההליכה הארוכה בג'ונגל (מזכיר את even the trees walked in that movie מ"מוכרים בלבד 2"), החקירה של המקדש המסתורי וההיערכות מול הכוחות הפועלים נגד חברי המשלחת. כולם מתבצעים בקצב איטי ומתסכל, ועד שמגיעים כמה רעיונות מד"ב חביבים, האוויר כבר נגמר. הכתיבה של בראון דידקטית שבלונית. מן דן בראון לא מלוטש. הדמויות הן נקודת תורפה נוספת. בראון מנסה לתת להן רקע, היסטוריה אישית שתסביר את התנהלותן - המרצה שחווה אובדן מגונן על הסטודנטית שלו, הוקר, ההריסון פורד של הספר עם חוש הצדק המפותח מאחורי החספוס, וליידלו שאני כבר לא זוכר מה היה הסיפור שלה. על אף המאמץ, זה יוצא ארכני, פשטני וסכמטי. אין די מן הקסם הנדרש כדי להקים דמויות לחיים, ולעתים קרובות מדי, ה"קרטוניות" שלהן צצה ובוזקת עוד קצת יאוש על חוויית קריאה שגם כך מתאפיינת בהזדחלות וכתיבה בינונית. התעלומה כן חביבה, עם פתרון מד"בי עד מאוד, אבל כאמור, לא מפצה על מה שקורה קודם.

בגב הספר מצוין שבראון הוא גם טייס ועו"ד. זה טוב.

ציונים:

דמויות: 6

קצב: 6

כתיבה: 6

תעלומה: 8

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין 

סופי: 6.5

מותחן מד"ב שמתיש את הקורא בכל הפרמטרים. פריכית אורז יבשה עשויה מילים.