אלו לא ימים ל"בז וניאלה".
הכרך הראשון בטרילוגיה הדיסטופית "אדם האחרון" של מרגרט אטווד מתאר עולם שחווה את נחת זרועם של שינויי אקלים, הצפות, ניסויים הרפתקניים בהנדסה גנטית ומגיפה קטלנית. מוכר משהו.
לפעמים אני תוהה מה אטווד עושה בזמנה הפנוי. האם היא רק מדמיינת כמה נורא יכול להיות?
ב-"סיפורה של שפחה" עסקה בדרך שבה החברה ששבה למבנה מסורתי-פטריארכלי בוראת עולם של דיכוי ונחשלות, וב"בז וניאלה" הקידמה - בדמות פיתוחים גנטיים וטכנולוגיים - מובילה את המין האנושי לאסון. יותר מדי קדמה, יותר מדי מסורת, היינו הך, בסוף כליה. ובאשמתנו.
אז מה קורה ב"בז וניאלה". בפתיחה אנו מתוודעים לאיש השלג, ג'ימי. מוחו השבור - הלום טראומה וחומרים כימיים - משמש לנו זוג משקפיים מנותצים שמבעד להם ניתן להביט בסיוט אליו הפך עולמנו. ג'ימי מתאר לעצמו ולנו את האירועים שהובילו לקטסטרופה, תוך שהוא משתתף בגרסת הישרדות לאדם בודד, בלי פרסומות או פסלון חסינות. הספר בנוי כתנועה בין זכרונות התבגרותו, חברותו עם בז המבריק-אקסצנטרי, ואהבתו לניאלה, להישרדות העכשווית.
הכתיבה של אטווד ייחודית ומעוררת התפעלות. כתבו עליה כבר לפני, אבל בכל זאת. אם הייתי נדרש לתאר איך היא כותבת, הייתי מכנה זאת "ריאליזם לופת".
העולם הפנימי של איש השלג, והעולם החיצוני-עתידני-היפר-טכנולוגי-בעבר-טרופי-שבור-בהווה מתוארים שניהם באופן משכנע, שמרגיש מדויק כל כך שכמעט אפשר להרגיש את מזג האוויר הבוגדני או לראות את המגדלים הטבועים בטריטוריה בה מבוסס איש השלג לאורך רוב הספר. ולצד זה, הדחפים, המחשבות והחוויה הפנימית שלו מתוארים בדיוק מיקרוסקופי.
מה עוד מיוחד באטווד - האפלולית הפנימית. חיינו מתאפיינים בשתי תופעות מוחיות בולטות. רגשות ומחשבות. במפגש עם המציאות החיצונית ולעתים בלעדיה, נוצרות חוויות אנושיות. אנו מרגישים וחושבים על תמימות ושמחה כאשר אנו מביטים בילדינו ומתפעלים מהם, חווים נוקדנות וקנאה כאשר חושבים על כסף, נדל''ן של אחרים (לא אתם, אתם בסדר...), עצב נוכח געגוע אל טוב שלא ישוב. ולעתים, אפלולית. היא יכולה ללבוש הרבה צורות. ההרגשה שהקשר בו אנו נמצאים לקוי, תחושת החמצה ביחס לעצמנו, צרות עין בהצלחתו של האחר, ועוד ועוד ועוד. אנחנו מנסים "להיות בטוב" אבל האפלולית שם. לפעמים היא יוצאת. אצל מי יותר, אצל מי פחות. אצל אטווד, היא בתוך ומחוץ לגיבורים. כמו משתתפת נוספת בסיפוריה. עובדה. כמו שפלסיבו זמזמו עוד ב-1996 "since I was born I started to decay". ואטווד היא אומנית בלכידת ההיבט הזה, הריאלי-קר או סוער-מקנא-זועם, האפלולית שבחוויה האנושית. אטווד מתארת אותה בדיוק רב במרירות שגוברת עם התבגרותו של ג'ימי, באירועי החיים הקשים של ילדותו, בעולם החיצון מוכה הקרינה שאינו מזין אלא פוגע. והכל בדיוק מופלא. גורמת לפנטסיה להרגיש אמיתית מן המציאות. וודו של כותבים. והאפלולית הזו גורמת לחוויית הקריאה להחוות כנכפית וכנעשית מבחירה בו זמנית - כי למה שארצה לקרוא על הקרינה והיצרים והגורל האכזר, למה שארצה להתבונן בעובדות הקשות האלה, ועדיין איני יכול שלא.
ועוד שיר הלל אחרון לגבירה האפלה. סיימון ברון כהן, בן דוד של סאשה ברון כהן, בוראט, הוא חוקר מפורסם בתחום האוטיזם שהציע כי עיקר הקושי בקרב הסובלים מן ההפרעה הוא לקות ב-"theory of mind" - היכולת לזהות שיש מולנו מיינד אחר, עם מחשבות ורגשות משלו. לרובנו יש תיאורי אוף מיינד שמאפשר לנו לנסות לזהות מה חושב ומרגיש הצד השני וכך עם מנגנון לא מושלם זה, האינטראקציה האנושית זורמת איכשהו. לאטווד יש בעיני מן חוש כזה מפותח מדי, מן "theory of world", הדיוק שבו היא מתארת את העולם שלה, דמויות וחומר, עולם פנימי וחיצוני, מצמרר. במיוחד כשקוראים את הספר שנכתב לפני 18 שנים כעת. אולי זו רגישות יתר שלי לחדשות, אבל התחושה היא שאנחנו מפלרטטים עם המציאות הקודרת המתוארת בספר.
עד כאן על הכתיבה של אטווד בעיני.
הספר אינו בדיוק ספר מתח. אבל בכ"ז, התעלומה שהיא כיצד אירעו הדברים, איך הסתיים לו העולם המוכר, מגיעה לפתרון שאינו מושלם בעיני. הקצב משתנה אבל בסך הכל הספר נע בנינוחות של חתול המתגנב חרישית אל טרפו, לעבר הסיום הידוע-לא-ידוע מראש. הדמויות נ ה ד ר ו ת. ובסה"כ אטווד מצטרפת בכבוד - בעיני - אל דיסטופיות אחרות דוגמת "1984", "על החוף", "האיש במצודה הרמה" וחברותיהן שכל אחת בדרכה מעוררת אי נוחות כובלת.
ציונים:
כתיבה: 10
דמויות: 10
קצב: 8
תעלומה: 8
ממוצע: 9
בונוס/עונש: אין
סופי: 9
דיסטופיה מהפנטת שהלוואי ותישאר דיסטופיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה