תקופה דיסטופית עוברת על כוחותינו. את "בז וניאלה" מהסקירה הקודמת קראתי בעקבות שיחה מקרית עם מישהו שפגשנו במדינה אליה הגענו. ל"תחנה אחת-עשרה" הגעתי פשוט כי הוא היה שם ואין הרבה ספרים בעברית באזור.
another day another dollar. עוד שבוע, עוד דיסטופיה. נתקלתי השבוע גם בציוץ בטוויטר שאומר שבמקום לקרוא דיסטופיות מספיק פשוט לשים לב למה שקורה מסביב. חביב.
"תחנה אחת-עשרה" היא דיסטופיה שונה. קצת כמו "על החוף" הנוגה, היא מאוד לא "in your face". העלילה מתקדמת בקצב מדוד ובסגנון עדין בין תקופות ודמויות, ומתארת באופן כמעט אנתרופולוגי את החברה החדשה שעלולה להיווצר אם אסון בקנה מידה גדול יכה אי פעם ויהפוך את חלום ה-50% של תאנוס לתסריט אופטימי.
העלילה נפתחת ערב האסון. שחקן תיאטרון, פארמדיק שמחפש את עצמו, ילדה שהיא אולי כוכבת לעתיד נפגשים בנסיבות מצערות, והאירוע הזה חוסה במהרה בצילו של האירוע האוניבסלי של המגפה, אבל מתכתב עמו באופן מרתק. מסען של הדמויות בעבר ובהווה משמש רקע מעניין לשרטוט החיים שאחרי.
היופי בעיני ברומן הוא העובדה שהוא מתפקד לפעמים קצת כמו מלכודת "figure-ground", משמע, לפעמים הוא דיסטופיה ולפעמים הוא רומן על המצבים הפנימיים של אנשים החיים את חייהם. במהלך הקריאה לא תמיד מרגישים שהשניים מתקיימים יחדיו. וזה לא פוגע בקריאה, אלא דווקא מעשיר אותה. כאשר קראתי על ההיסטוריה של קריסטין היו רגעים שבהם נזכרתי, "אהה, נכון, והיה את הקטע עם המגפה".
מחקרים על התמודדות של אנשים עם אסונות מלמדים כי הניבוי שלהם הוא שלא יוכלו להתמודד, אבל בפועל, הם מצליחים, עד כמה שניתן לקרוא לזה כך. כך גם גיבוריה של סנט-ג'ון מנדל, הם לא משתגעים, הם לא עושים מעשי גבורה שלא יאומנו, והם לא רוצים או יכולים להפוך את הקערה על פיה או לשאת באשמה. המציאות קורית והם מסתגלים באופן אמין וטבעי. מנחם מאוד ועצוב מאוד בו זמנית.
עוד נקודה לזכות מנדל היא המבנה הייחודי. קצת כמו שכאשר זורקים אבן למים נוצרות אדוות, גם אצל מנדל, המחזה "המלך ליר" המועלה בטורונטו בתחילת הסיפור, משמש אבן הפוגעת במים וממנה הדמויות, כמו אדוות, מתפתחות וצומחות במציאות האסונית. אל הקלחת השקטה הזו נכנס גם קומיקס בשם "תחנה אחת עשרה" שאחת הדמויות אמונה על כתיבתו ומניע גם הוא את העלילה. בין עולם התיאטרון ומוסיקה שעל הרקע שלו מתרחש הסיפור, לעלילת הקומיקס תחנה אחת-עשרה (הזכיר לי קצת את הספר "יסתבל החגב" שפיליפ קיי דיק הכניס ל"איש במצודה הרמה") לאירועים בחיי הדמויות, נוצר מעין מבוך מראות שנעים מאוד לפסוע בו אפילו שמדובר בזירת אסון.
הדמויות אינן עגולות. בתחילה התקשתי לזכור מי זה מי. אבל לצד האופי המצומצם משהו שלהן, הן מאוד אמינות. משהו בכתיבה של סנט-ג'ון מנדל לוכד איזו מהות של המצב האנושי - נשמע אולי פלצני אבל זה כך - וגם אם הדמויות אינן מרתקות או "מאג'וריות", יש בהן משהו מאוד אמיתי. אל מול מרבית הדמויות שאינן מאוד ברורות, ניצבת דמותו של ארתור, השחקן המצליח והמסוכסך-עם-עצמו-מרוכז-בעצמו והיא מוצגת באופן מפורט, כשמעשיו ועוד רמזים עדינים לריכוז שלו בעצמו מהווים זרעים לאירועים עתידיים. דמותו של ארתור מרתקת גם כי המאבק הפנימי שלו, להמציא את עצמו מחדש, למצוא מטרה או דרך שיהיו נכונים עבורו, מול משברים קיומיים יוצרת הרמוניה יחד עם המסגרת של הסיפור שעוסקת בניסיון המין האנושי להמציא את עצמו מחדש. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וסוף העולם הוא לפעמים תקופה גרועה בחיים של אדם אחד.
מי שבכל זאת רוצה, ימצא פה גם נקודות השקה ליצירות דיסטופיה יותר "פעלתניות" דוגמת המתים המהלכים (קומיקס/טלויזיה) בעיסוק במציאות שמחייבת הגנה עצמית אלימה ובכתות שעשויות לקום כאשר הסדר הקיים והשברירי נעלם. האלמנטים הללו גם הם תורמים לעלילה, אבל בעיני, כוחה היה דווקא במינוריות, דווקא בזה שגם מאבקים דרמטיים בהם חיים היו תלויים על חוט השערה מתוארים באופן עדין וריאלי.
בסופו של דבר מדובר בספר מאוד מיוחד, בעל קצב מדוד, דמויות מינוריות שכוחן באמיתיותן המצליח לתאר אירועים גדולים דרך סיפורים קטנים.
ציונים:
כתיבה: 9
קצב: 9 כמו לפסוע לאט מאוד בעקבות מדריך שמשכנע אותך שכדאי להביט בנוף וללכוד את כל הפרטים לפני שמתקדמים
דמויות: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.
ממוצע: 9
בונוס/עונש: נקודה ועשירית על כתיבה עדינה בתת ז'אנר שבדרך כלל כולל הרבה דרמה ופעלתנות
סופי: 9.11
זן-דיסטופיה מומלצת במיוחד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה