מחשבה פלילית - ג'וזף פיינדר

 

לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים. אינני זוכר מי אמר. הנהר שונה - המים שזרמו, הסחף - ואת.ה כבר אינכם אותו אדם שהייתם. המחשה לרעיון שהכל משתנה כל הזמן. פשוט אבל גם חמקמק, נטוע היכנשהו במסורת הבודהיסטית. 

הפתיח הקצר הזה הוא הבסיס לכך שלא הצלחתי להנות מהספר האחרון של פיינדר בסדרת ניק הלר שתורגם לעברית. התנאים הנכונים דווקא היו שם. אדם תחת עומס של משימות לפני שינוי חיים גדול זקוק להסחה, וג'וזף, שסדרת הלר שלו אהובה עלי, בחר נושא מעניין - אתר חדשות שמשמש להפצת פייק ניוז וחתרנות פוליטית. נושא עדכני. דברים דומים קורים או לא קורים בהתייחס לחלק מעיתוני ארצנו הקטנטונת. נושא הפייק ניוז ומניפולציה על דעת קהל או "הנדסת תודעה" כפי שהוכנס ללקסיקון, הוא חם לגמרי. וג'וזף, מאתר טרנדים שכמותו, כתב עליו כבר ב-2016, בואכה עידן טראמפ. 

אבל הקסם הזה - איש מאבד עצמו בנעימים בתוך ספר - לא אירע. 

בפאראפרזה על קלישאת הפרידות - זה לא אתה, זה לא אני, זה אתה ואני.

סדרת ניק הלר, כנראה ג'ק רייצ'ר עם יותר ויסות רגשי ופחות חספוס (טרם קראתי את האחרון), היא די מוצלחת. שני הראשונים היו קצביים, חביבים ועשו בדיוק את מה שהיו אמורים לעשות, לספק הפסקה נחוצה מהעולם הקדחתני שבחוץ. אבל הלר הנוכחי קצת חורק. אחרי התחלה מעניינת - שופט ביהמ"ש עליון מואשם בפשע שהנו פייק ניוז או לא, הלר צריך לגלות - וכתיבה קצבית כדרכו של יוסל'ה, מתגלים דיאלוגים חורקים. אזכור של קורט קוביין שנחווה כקצת מאולץ, מפגש רומנטי מיני שכתוב באופן מגושם, וגרוע מזה, מזכיר סצנות מסרטי אקשן מסוף האייטיז, ואנחנו כבר לא שם. בתקופה שחותרת להעמקת השוויון וההכרה ההדדית בין כל הברואים על זהויותיהם המורכבות, בתקופה שגם אם היה גרוע - כבר היה רימייק על טהרת המין הנשי למכסחי השדים, ואפילו ג'יימס בונד ממין נקבה הוא בגדר אפשרות, בעידן שבו ג'סיקה בנג'מין - כבר ב-1988 - הסבירה כל כך יפה מדוע שוויון בין המינים חשוב ונכון ובעיקר מדוע אנו נכשלים בו, בתקופה ש...טוב אם שרדתם את החלק הזה כבר הבנתם. אפשר היה לכתוב את זה אחרת. זיהוי טרנדים כנושא לספר אינו מספיק, כדאי, בעיני, לזהות גם את רוח התקופה. עוד נקודה בעייתית היא התעלומה. רמז מטעה שקוף. הכנסת פרט חשוב באופן מגושם. פתרון שקל לנחש גם כי אין יותר מדי אפשרויות... 

כן חשוב לציין שהקצב המהיר נותר. אם פיינדר הוא להקה אז הוא פאנק רוק פופי כזה בסגנון בלינק 182, מתחיל מהר, חביב ולא מעמיק, ומסתיים מהר. את זה לא ניתן לקחת ממנו. סצנות הפעולה שוטפות, רעיונות חביבים שקשורים למעקבים וניהול קונפליקט ואפילו דמות רעה לא רעה בכלל.

וכאמור, זה לא רק הוא, זה גם אני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחמוק. כמו זה שמביט לאחור בפחד ונתפס מתוך חבורת הפרחחים שנסים לאחר גניבה מחנות, לא הצלחתי לברוח אל זרועותיו של ג'וזף, המציאות המכבידה בימים אלו והחריקות שתיארתי ניפצו את קסם האסקפיזם. לא הצלחתי להמלט.

ציונים:

קצב - 9 מה ששלו שלו

דמויות - 7 מה שלא שלו לא שלו

תעלומה - 6

כתיבה - 7 

ממוצע: 7.33333333

בונוס/עונש: מינוס שליש נקודה - היכן היית כשהייתי זקוק לך דה מוסט ג'וזף!

סופי: 7

השקיעו זמנכםם בפרק מג'סיקה בנג'מין

חיים ועוד חיים - קייט אטקינסון

 

לפני כמה ימים היה דיבור על גרסת זאק סניידר לסרט "ליגת הצדק". מצאתי את עצמי מחפש מידע על זאק סניידר ב-IMDB. במעין עירוב דיסוננסים, ניסיתי לשכנע את עצמי לצפות בסרט של במאי שאת עבודתו אינני אוהב, ביודעי שאין לי באמת את ארבע השעות הנחוצות למשימה. אבל לפעמים ניתן להעמיד פנים. אניהו. גיליתי שזאק ביים אי שם בתחילת הניינטיז את הקליפ של soul sylum ל-somebody to shove, הסינגל הפחות מפורסם לעומת runaway train שכלל את קליפ הילדים הנעדרים הנהדר והמצמרר. הראשון מתחיל בריף גיטרה עצבני בו נזכרתי כשראיתי את הרשומה ב-IMDB. בקיצור. הלם של רגש כאשר אני שומע במוחי את ההתחלה המהירה של השיר, והלם איטי יותר, תובנה שמתיישבת בניחותא, החיים עוברים. בנאלי. התובנה הזו התיישבה בנעימים על כורסא במוחי אינספור פעמים. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום, לחוות את הידיעה. בקיצור, אל תעמידו פנים שיש לכם ארבע שעות פנויות. תמצאו עצמכם מצטמררים לחשוב על 27 שנים שעברו. טובות, רעות, לא משנה, עוברות.

ההקדמה השקופה משהו הזו מובילה אותנו לנושא של הספר, ששמו אולי מרפרר ללהיט של סינדי לאופר (life after life - time after time?). 

אורסולה  נולדת אי שם לפני מלחמת העולם הראשונה. היא מתה בלידתה וחיה בלידתה. ואז מתה ואז חיה שוב. חיים ועוד חיים, כשמו של הספר. 

התבנית הזו מזכירה מאוד את "להתעורר אתמול בבוקר" עם ביל מוריי מיקירי הבלוג. אבל אטקינסון חומקת מהקלישאה. ראשית, הטון שונה, מפני שחוויות החיים בתקופה המדוברת אינן משעשעות. מלחמת העולם הראשונה. השנייה. יחסי גברים נשים שנמצאים בחיתולים התפחותית. תקופה שנמצאת מעבר לפינה של ההיסטוריה אבל כה שונה. פחות גרפומנים, יותר רעבים. בנוסף, האורך המשתנה של כל תקופת חיים שחולפת עד שאורסולה מתה וחווה ריבוט (אורסולה של זאק סניידר) גורם לקריאה להחוות אחרת. ואחרונה חביבה העובדה שלאורסולה רק מושג קלוש על חייה הקודמים, מן deja-vu שמסייע לה לבחור אחרת בכל סיבוב, אבל לא ידיעה של ממש.

ועדיין, בחלק שבו היא מבקרת בקן הנשרים של היטלר, קשה היה שלא לדמיין את ביל מוריי במדי צבא משתטה ליד היידריך, שטרייכר ושות'. 

הקצב בהתאם לנושאים ולסגנון הכתיבה של אטקינסון - שאת סדרת ג'קסון ברודי, הבלש הרגיש שלה, אוהב עד מאוד ומתבאס שלא תורגמו הלאה - מזדחל ומהווה נקודת תורפה של הסיפור. התיאורים ההיסטוריים מרגישים מאוד מדויקים. ההתנדבות במהלך הבליץ, הביקור בקן הנשרים, הזוגיות עם גאזלייטר אלים טרם המצאת המושג. מעל לכל, נק' החוזק של אטקינסון - החמלה לדמויותיה, גיבורים פגומים, אמיתיים - זוהרת פה במלוא הדרה. אהבת האדם של אטקינסון נושפת חיים אל תוך סילבי, איזי, פמלה, טדי (שמקבל ספר משלו) ואורסולה. 

נק' אחרונה היא העיסוק בשאלת החיים. האם יש חזרה עליהם ועלינו לתקן בכל פעם, האם הכל קורה במקביל, האם זו אשליה. אטקינסון נוגעת בשאלה ועונה-לא עונה עליה באופן משכנע. היא עושה את זה על ידי הבאת הסיפור לשיא דרמטי בו עושה שימוש כדי להדגיש את הנק', וגם באמצעות דמות הפסיכיאטר שמטפל באורסולה בתקופה בה טיפול לא היה נפוץ, ומחזיק השקפות עולם המשלבות באופן אמין ולא פלצני תרופות סבתא, טיפוח עצמי בעולם הזה ברוח הפרוטסטנטיות ובודהיזם. 

ציונים:

דמויות: 9 אמיתיות ומורכבות

קצב: 6 עקב אכילס של הספר

כתיבה: 9

תעלומה: אומנם החיים הם התעלומה הגדולה מכל, אבל כאן פחות רלוונטי

ממוצע:  8

בונוס/עונש: פלוס חמש נקודות על הוספת נדבך על הטריק הטכני המעט שחוק של ריסטרט ועל החמלה.

סופי: 8.5

רומן מקורי, חומל הדורש סבלנות ששכרה בצידה.

תודה ל-פ.ש.

טרילוגיית החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב(1), אש הרעב (2) - אריק אקסל סונד

"דיי אנטוורד", הצמד הפריקי-קריפי-ביזארי מדרא"פ, ידועים במוסיקת טכנו-רטרו-אלקטרונית קולנית ודחוסה, ובקליפים ביזאריים בצבעי ניאון עם עלילות נוטפות אלימות ומיניות, באחד מהם, למשל, הסולן הוא כלב-איש דוחה הטורף נשים. וקצת כמו כמו שאומרים על תאונות, זה מזעזע, אבל קשה להוריד מזה את העיניים.

(בטוויסט מוזר, אגב, למרות מתקפת ה-BDS, הם מופיעים בארץ באותו יום בו בריאן וילסון מופיע ברעננה. גשם של כוכבים)

כך גם ההרגשה בקריאת שני החלקים הראשונים של טרילוגיית "החולשה של ויקטוריה ברגמן" - כניסה אל תרבות אלימה, סוטה וקשה. במקרה של הספרים אין איש-כלב רצחני או אישה לבושה שמלת בשר דמוית ליידי גאגא כמו בקליפים/תאונות של ד"א, אבל הקורא נחשף לרמות קשות של ניצול ופגיעה בנשים וילדים. כל הדברים שעליהם רמז סטיג לארסון בעדינות (יחסית, כן?) בנוגע לפשעי מין וניצול, מוצגים כאן באופן חשוף, בוטה ופורנוגרפי, באמצעות סיפורה של ויקטוריה ברגמן.

הסיפור המאוד מורכב, שלעתים נדמה שנוגס בזנבו שלו, כמו הנחש ההוא מאחת המיתולוגיות, מתנהל בשני מישורים. ויקטוריה ברגמן, נערה שעברה תקיפה מינית לכל אורך ילדותה, מנסה להתמודד עם הטראומה בדרכים משונות, המתכתבות עם ההיסטוריה המשפחתית והחינוכית המורכבת שלה ועם מבוך של זהויות, וג'אנט שילברג, מפקחת משטרה, מתפכחת מחלומותיה המשפחתיים-בורגניים, ויוצאת לדרך חדשה, אגב חקירת שרשרת של מקרי רצח אכזריים. דרכן של השתיים תצטלב בדרך לא-דרך, וכמות הנתיבים המובילים אל הפתרון תלך ותסתבך, עד שיווצר מן מבוך של דמויות אלימות ופיצול נפשי שאמור ללמד על תוצאותיה הקושת של התעללות.

ביחס ל"נערה עם קעקוע" הטרילוגיה הזו מצויה מאחור בפער משמעותי. הדמויות הרבה פחות מושכות - ויקטוריה וז'אנט וגלריית דמויות המשנה אינן מעוררות אותה אמינות ועניין כמו ליסבת סלאנדר, מיכאל בלומקוויסט והסובבים אותם. הכתיבה אינה יציבה, לעתים היא קצבית וזרועה אבחנות מעניינות על הקשר בין התעללות לנזק הנפשי הנגרם ממנה, ולעתים דידקטית ורוויית פאתוס באופן קצת מביך. אפשר לומר שכמו שהספר נוגע קצת בהפרעה הדיסוציאטיבית (ריבוי אישיויות), כך גם הכתיבה סובלת מפיצול מטורף ברמתה. התעלומה מעניינת בחלק הראשון, ומעט חדגונית בשני. חלק מן התפניות מגוחכות בעליל, ובשלב מסוים, באמצע הכרך השני כבר התקשתי לאחוז בכל הקצוות הפתוחים ולגשר על חלק מן הפערים בידע שלי.

עם זאת, אולי שלא במתכוון, ואולי בשל איכות הכתיבה הלא עקבית בשילוב עם הנושאים הקשים המוצגים, שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה מעבירים היטב תחושה של ניתוק, סיאוב וגועל, והקריאה הזורמת, גם אם בלתי נעימה, מחייבת את הקורא לנסות להבין את העולם המעוות שמציג צמד הכותבים המתמזג לאחד על גבי הכריכה (ההיפך מהפרעה דיסוציאטיבית?). כך שעם כל זה שלא בא לי לומר את זה, ואף שקראתי כבר ביקורות שטענו אחרת, נראה לי שניתן לומר שיש לטרילוגיה המזעזעת הזו ערך מוסף מסוים. היא מכניסה את הקורא עמוק אל ברכת השחור שבקרקעית הנפש האנושית, וגם אם אינה מקדמת שום דבר בנושא, ועושה זאת באופן פורנוגרפי משהו, לפחות מעלה לסדר היום שוב את מה שידוע לנו - התעללות בילדות מניבה תוצאות קשות, מפחידות ובלתי צפויות.

ציונים:

קצב: 9
דמויות: 8
תעלומה: 9 לראשון, 8 לשני
כתיבה: 7.5

ממוצע: 8.375 ל"ילדה עורב", 8.125 ל"אש הרעב".

בונוס/עונש: אין

"החולשה של ויקטוריה ברגמן" הוא תאונה ספרותית - מחריד אך מרתק, כתוב טוב ורע, ובשל הנושא הקשה עמו הוא מתנגש חזיתית, נדמה שראוי לתואר המוזר "טראש משמעותי יחסית".

חיי נער - רוברט ר. מקאמון (מאת אורי קידר)

בשנה וקצת האחרונה אני גר במושב, אבל אל תקראו לי מושבניק. אני הכי עירוני שיש – ריאותיי נשמו יותר מ-30 שנה של זיהום אוויר ופיח של פ"ת וקצת קרית אונו. ובכל זאת, כל מי שגדל פה, לפחות עד שנות ה-2000, יודע לספר על השכונה בה גדל כילד, שהייתה כמו איזו טריטוריה נפרדת, עצמאית לכל דבר. עיירה קטנה, עם המכולת, הסנדלר ושאר בעלי המקצוע, עם הרכלנית הגדולה, האיש המוזר, הזוג הזה שכולם יודעים שהם לא נשואים וכמובן, הסודות. פ"ת של שנות ה-80 לא הייתה שונה.

פסיכולוגים יראו בזה אולי ניסיון נואש להציל משהו מהילדות האבודה, אבל תמיד אהבתי ספרים על עיירות אמריקאיות קטנות, רוחשות סודות ומזימות, שבהן כל מה שקורה על פני השטח הוא לא יותר מרקע לסיפור האמיתי שמתרחש במעמקים. בספרים, סרטים וסדרות, ולפעמים בשירים – האמריקאים מאוהבים בז'אנר הזה, ולאורך הרבה מאוד שנים. תשאלו את סטיבן קינג ודיוויד לינץ', תציצו ב'אני והחבר'ה' הישן והטוב או ב 'ברוכים הבאים לוויורד פיינז' הטרי יותר.

''חיי נער'' (הוצאת אופוס) הוא הספר היחיד פרי עטו של רוברט מקאמון הוותיק, אשר תורגם לעברית. 16 שנים חלפו מאז נכתב ב-1991 ועד אשר יצא לאור בעברית. ויקיפידיה מקטלגת את מקאמון כסופר אימה, כך שאני מניח ש'חיי', חריג בנוף הכתיבה של הסופר – חלקים בו בהחלט עוכרי שלווה, אבל הוא גם עשיר בחמלה ונדמה שלי ש"מותחן התבגרות פנטסטי" יהיה הגדרה מתאימה יותר. עוד הגדרה? זה הספר הכי סטיבן קינגי שקראתי, שלא נכתב ע"י סטיבן קינג (או בנו ג'ו היל).

הסיפור מתרחש בעיירה זפיר באלבמה (המדינה בה נולד גם מקאמון עצמו), הדרומית והגזענית של ראשית שנות ה-60'. העיירה למעשה מחולקת לשניים - בין לבנים ושחורים. בצד הלבן, הילד קורי מקנסון, גיבור הסיפור, מספר בבגרותו על השנה בה הפך מילד בן 12 לאדם בוגר בן 13. הספר נפתח כשקורי נלווה לאביו בקו חלוקת החלב שלו, והשניים עדים לטביעתו באגם המקומי של רכב ובתוכו אדם שנרצח באכזריות. הרצח הוא החוט המקשר בין כל פרקי הספר, שרובם יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרים ומקסימים (לפחות ברובם). הרצח ידרדר את מצבו הנפשי של אביו ובעיקר יערער את כל מה שחשב קורי על עיירתו המנומנמת. 

קורי מחליט לפתור את תעלומת הרצח בטרם יאבד אביו את שפיותו והדרך לשם תהיה ארוכה (אולי ארוכה מדי), אבל גם מרתקת. בדרך הוא יפגוש את ה''ליידי'', מנהיגת השחורים, וזקנה בת יותר ממאה, שבני העיירה חרדים ממנה ורואים בה מכשפה, יתעמת עם משפחת הפשע של העיירה, עם ראש העיר, ואפילו עם זוחל הענק האגדי, שנמצא או לא נמצא בקרקעית האגם המקומי, וכמובן, נוכח נקודת המוצא החברתית, יתגבר על הגזענות הפושה בעיירתו. הוא גם יחווה אהבה ראשונה ומתוקה, לה ירצה לתת "צנצנת ירוקה עם 100 גחליליות, כדי שתמיד תמצא את הדרך". הפכתי לשלולית.

הספר המקסים הזה לא חף מבעיות. חלקו הראשון איטי למדי ומתקשה להתרומם. הפרקים ארוכים למדי, מה שפוגע עוד יותר בקצב ובמתח, אבל ברגע שמתרגלים, מפגינים את הסבלנות הראויה ומאפשרים למקאמון (ולקורי) להוביל אותנו בנפתולי העיירה והעלילה, המסע הופך לתענוג של ממש. לזכותו של מקאמון ייאמר שהוא מקפיד לסגור את כל הקצוות.

אני חסיד קטן מאוד של ספרי פנטזיה. פיצי. זו גם אחת הסיבות שלמרות כל מה שכתבתי בפתיח, הספר עב הכרס הזה (570 עמ'), שכב על המדף בספרייתי זמן מה. אבל בכל הביקורות שקראתי אודותיו צוין במפורש שהפנטזיה היא רק כלי, חלק קטן בספר, קישוט לעלילה ולסיפור היפהפה. ואכן, לא רק שחששותיי התבדו, אלא שהקריצות העל-טבעיות בספר, רק הוסיפו לאווירה הקודרת, לחוסר הביטחון שהקורא מצפה לחוש כשהוא קורא תעלומה.

הוצאת 'אופוס' מתמחה בעיקר בספרי פנטזיה ומד"ב ולכן רוב הקטלוג שלה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל כשהם יוצאים מעט מהעולם המוכר להם, הם מביאים לקורא הישראלי לא מעט יצירות של ממש, שגם אחד כמוני, שחבריו מנסים, ללא הצלחה, לפתותו לראות את 'משחקי הכס', יכול ליהנות מהן עד מאוד.

אשמח מאוד אם 'אופוס' יקראו את הביקורת ויאמרו לעצמם ''וואלה, אולי כדאי לתרגם עוד קצת מקאמון – העם כמה'. אני מבטיח לקנות, יהיה מה שיהיה עם חוק הספרים.

ציונים:

קצב: 7 מתחיל לאט, בונה את עצמו היטב, ומסיים בדהרה. קצת מציק בהתחלה, אבל שחררו אחיזה ותנו לו להוביל אתכם.

כתיבה: 8.5 יכול היה להיות מעט גבוה יותר, עם קצת יותר הומור. מצד שני, הוא עדיין לא סטיבן קינג.

תעלומה: 8 התעלומה שזורה בחיי העיירה, ולמעשה, מחולקת לתעלומות קטנות, הדרך אליה מקסימה ומרגשת ברובה, אם כי הטוויסט לא מסעיר במיוחד, ומתחיל להסתמן בשלב מוקדם יחסית.

דמויות: 9.5 החלק החזק של הספר. דמויות עגולות ומרתקות, גם המשניות, המעוררות הזדהות (או גועל). כמו שצריך.

סה"כ: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על שחזור התקופה המרשים, ועל המחווה היפה לביץ' בויז ולבריאן וילסון שמגיע בקרוב לארץ הקודש.

סה"כ: 8.5

דרמת מתח פנטסטית פנטסטית. כמו פרק קצת קריפי של "שנות הקסם", או ביצוע של דיוויד לינץ' לשיר של ניל יאנג. כדאי מאוד.

ארץ אבות - רוברט האריס

"ארץ אבות" של רוברט האריס הנו ספר נוסף בתת ז'אנר (העולם נשלט על ידי גרמניה הנאצית) של תת ז'אנר (היסטוריה אלטרנטיבית). הוא נכתב כ-3 עשורים אחרי "האיש במצודה הרמה", עליו קשקשתי כאן כמה מילים, בעבר הלא רחוק והלא אלטרנטיבי.

"ארץ" מספר את סיפורו של זאוויאר מארץ', בלש חוקר ב"קריפו", הגוף החוקר של המשטרה באימפריה הנאצית החולשת על אירופה לאחר ניצחון  במלחמת העולם השנייה. ביקום האלטרנטיבי שיצר האריס קיימות עוד שתי זרועות משטרתיות - משטרת התנועה, ומשטרת ביטחון פנים שהיא מעין "סקרוריטטה", או "נה-ק-וו-דה" או אפילו, אם תרצו, משמרת הצניעות, כשאת הלבוש החושפני מחליפות הלצות על המשטר המושלם של הרייך. או בניסוח אחר, הגוף שאחראי על כך ששלטון אימים ימשיך להלך אימים.

זאוויאר, זאווי, הנו מפקד צוללת לשעבר בצבא גרמניה הנאצית, שהפך לבלש משטרה. גם במדינה כה קודרת, הוא שומר על תדמית הבלש האוניברסלית בכך שהוא גרוש ותלוש מן התלם. גרמניה של אחרי הניצחון שופעת דיסאינפורמציה. לוחמה ארוכת שנים מתארכת בחזית כלשהי,  ולא ברור אם הצבא באמת "אובר-אלס", וחלק ממאורעות המלחמה חסויים.

הספר נפתח בבוקר יום ראשון סגרירי עם גופה שמנמנה, קטועת רגל, של אדם בגיל העמידה, משכונת יוקרה, הנמצאת לצד נהר שליו. מארץ' מקבל את הקריאה במקום שותפו, מפני שהוא יודע שהשותף מבלה את חופשת סוף השבוע עם משפחתו, והוא אדם נחמד, ו-what a surprise, הוא נקלע לחקירה סבוכה ומסוכנת שתביא אותו להתנגשות חזיתית עם המשטרה השלישית, האלימה והאפלה, זו שאמורה לזהות את הוירוסים החברתיים המסוכנים ולטפל בהם.
ברגע שמארץ' עולה על הרדאר שלהם העניינים הופכים מקפיאי דם. כל זה מתרחש בחברה המושתקת על ידי שלטון יעיל, לקראת יום הולדתו ה-75 של הפיהרר דמוי האל, ולקראת התחממות אפשרית ביחסי גרמניה-ארצות הברית אשר לה כמהים בשני הצדדים. אל הקלחת נקלעים גם שותפו של מארץ', חבר מעברו, עיתונאית אמריקאית צעירה ומרדנית ודמויות מפתח בשלטון הנאצי.

הספר מאוד קריא, גם ממרחק של מעל שני עשורים. הקצב מצוין והתיאורים של גרמניה האלטרנטיבית - ארץ בלהות החולשת על רוב אירופה אם בהשפעה ואם בפועל, כאשר שלדים מרובים בארונה - מעולים.
הקשר בין מארץ' לעיתונאית האמריקאית המרדנית צ'רלי, מתואר באופן מרתק, קצת כמו בסיפור האהבה הטלויזיוני בין הבחור החילוני לבחורה החרדית ("מרחק נגיעה" נדמה לי קראו לסדרה), כאשר מארץ' בתפקיד הנערה החרדית, המתפלאת-מתרגשת-חרדה נוכח הביטוי משולח הרסן והנהנתנות שצ'רלי מביאה עימה. התעלומה מוצלחת יחסית, אם כי אחרי שחלק מן העשן מתפזר, הקשר בין האירועים די ברור.

אבל לא הכל מושלם, יש בכתיבה משהו מהודק יתר על המידה, ארוז טוב מדי, ולעתים אף עובר על החוק של "אל תגיד, תראה" כפי שנדמה לי שמנסחים אותו, והוא מראה ואומר גם יחד. כך שלפעמים הספר עשוי להרגיש ערוך, נהיר ומתוקתק מדי. במובן הזה, הוא שונה מן "האיש במצודה הרמה" שבסהרוריות שלו, בזגזוג בין הסיפורים השונים, ובלאקונות  שצצו מדי פעם, גרם, בעיני, לחוויה יותר מוצלחת של "השתקעות בעלילה". "ארץ" פשוט כתוב טוב מדי. קצת כמו להיכנס לבית של אדם אובססיבי ולתהות נוכח הניקיון, אם מישהו באמת גר שם. אבל כפי שקורה לעתים, זה לא פוגם בחוויה הכללית, שהיא מאוד מהנה.

ציונים:

קצב: 8.7
כתיבה: 8.5
תעלומה: 9
דמויות: 8.7

ממוצע: 8.725

בונוס/עונש: מינוס אפס נקודה שבע שתיים חמש נקודות על האובר-ליטוש.

סופי:8.7

מותחן היסטוריה אלטרנטיבית שיש בו כל מה שצריך. מרתק, אפל, קצבי ומלוטש (לעתים יתר על המידה). מומלץ בחום.