מחשבה פלילית - ג'וזף פיינדר

 

לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים. אינני זוכר מי אמר. הנהר שונה - המים שזרמו, הסחף - ואת.ה כבר אינכם אותו אדם שהייתם. המחשה לרעיון שהכל משתנה כל הזמן. פשוט אבל גם חמקמק, נטוע היכנשהו במסורת הבודהיסטית. 

הפתיח הקצר הזה הוא הבסיס לכך שלא הצלחתי להנות מהספר האחרון של פיינדר בסדרת ניק הלר שתורגם לעברית. התנאים הנכונים דווקא היו שם. אדם תחת עומס של משימות לפני שינוי חיים גדול זקוק להסחה, וג'וזף, שסדרת הלר שלו אהובה עלי, בחר נושא מעניין - אתר חדשות שמשמש להפצת פייק ניוז וחתרנות פוליטית. נושא עדכני. דברים דומים קורים או לא קורים בהתייחס לחלק מעיתוני ארצנו הקטנטונת. נושא הפייק ניוז ומניפולציה על דעת קהל או "הנדסת תודעה" כפי שהוכנס ללקסיקון, הוא חם לגמרי. וג'וזף, מאתר טרנדים שכמותו, כתב עליו כבר ב-2016, בואכה עידן טראמפ. 

אבל הקסם הזה - איש מאבד עצמו בנעימים בתוך ספר - לא אירע. 

בפאראפרזה על קלישאת הפרידות - זה לא אתה, זה לא אני, זה אתה ואני.

סדרת ניק הלר, כנראה ג'ק רייצ'ר עם יותר ויסות רגשי ופחות חספוס (טרם קראתי את האחרון), היא די מוצלחת. שני הראשונים היו קצביים, חביבים ועשו בדיוק את מה שהיו אמורים לעשות, לספק הפסקה נחוצה מהעולם הקדחתני שבחוץ. אבל הלר הנוכחי קצת חורק. אחרי התחלה מעניינת - שופט ביהמ"ש עליון מואשם בפשע שהנו פייק ניוז או לא, הלר צריך לגלות - וכתיבה קצבית כדרכו של יוסל'ה, מתגלים דיאלוגים חורקים. אזכור של קורט קוביין שנחווה כקצת מאולץ, מפגש רומנטי מיני שכתוב באופן מגושם, וגרוע מזה, מזכיר סצנות מסרטי אקשן מסוף האייטיז, ואנחנו כבר לא שם. בתקופה שחותרת להעמקת השוויון וההכרה ההדדית בין כל הברואים על זהויותיהם המורכבות, בתקופה שגם אם היה גרוע - כבר היה רימייק על טהרת המין הנשי למכסחי השדים, ואפילו ג'יימס בונד ממין נקבה הוא בגדר אפשרות, בעידן שבו ג'סיקה בנג'מין - כבר ב-1988 - הסבירה כל כך יפה מדוע שוויון בין המינים חשוב ונכון ובעיקר מדוע אנו נכשלים בו, בתקופה ש...טוב אם שרדתם את החלק הזה כבר הבנתם. אפשר היה לכתוב את זה אחרת. זיהוי טרנדים כנושא לספר אינו מספיק, כדאי, בעיני, לזהות גם את רוח התקופה. עוד נקודה בעייתית היא התעלומה. רמז מטעה שקוף. הכנסת פרט חשוב באופן מגושם. פתרון שקל לנחש גם כי אין יותר מדי אפשרויות... 

כן חשוב לציין שהקצב המהיר נותר. אם פיינדר הוא להקה אז הוא פאנק רוק פופי כזה בסגנון בלינק 182, מתחיל מהר, חביב ולא מעמיק, ומסתיים מהר. את זה לא ניתן לקחת ממנו. סצנות הפעולה שוטפות, רעיונות חביבים שקשורים למעקבים וניהול קונפליקט ואפילו דמות רעה לא רעה בכלל.

וכאמור, זה לא רק הוא, זה גם אני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחמוק. כמו זה שמביט לאחור בפחד ונתפס מתוך חבורת הפרחחים שנסים לאחר גניבה מחנות, לא הצלחתי לברוח אל זרועותיו של ג'וזף, המציאות המכבידה בימים אלו והחריקות שתיארתי ניפצו את קסם האסקפיזם. לא הצלחתי להמלט.

ציונים:

קצב - 9 מה ששלו שלו

דמויות - 7 מה שלא שלו לא שלו

תעלומה - 6

כתיבה - 7 

ממוצע: 7.33333333

בונוס/עונש: מינוס שליש נקודה - היכן היית כשהייתי זקוק לך דה מוסט ג'וזף!

סופי: 7

השקיעו זמנכםם בפרק מג'סיקה בנג'מין

סודות קבורים - ג'וזף פיינדר

בסדרה הבריטית "ד"ר הו", הד"ר הוא גיבור-על שמגן על המין האנושי מפני חייזרים וכוחות רשע.

הסדרה רצה כבר כשלושים שנה.

היא לא אופרת סבון.

הקטע שלה הוא כזה: הד"ר עובר תהליך המכונה "התחדשות". ד"ר חדש מחליף את זה שמת.
הד"ר החדש הוא אותו ד"ר, רק אחר.
הוא מחזיק באותן מטרות - הצלת המין האנושי, שימוש בהומור בריטי - אבל הוא שונה. המראה שלו שונה. האישיות שונה. גבוה או נמוך. מתלבש היפסטרי או בייסיק. קודר או משעשע. שובב או ממש מוזר.

אני חושב שהסיבה שהסדרה שורדת זמן רב כל כך למרות שאינה אופרת סבון היא כי היא מספרת את הסיפור הבסיסי ביותר שהמין האנושי המציא - סיפורו של גיבור שמסכן עצמו עבור אחרים. כולם זקוקים לגיבור.

ולאחר ההקדמה החנונית משהו הזו נעבור אל ידידתנו הקרובה, ארצות הברית.

לאמריקאים, כך נראה, יש ד"ר משלהם, אבל יש לו שמות שונים: רמבו (שכיכב בספר מאת דייוויד מורל, שהפך לסרט), הטרמינייטור, וכמובן ג'ק באואר, גיבור 24, ועכשיו, ניק הלר (מן הסתם יש עוד רבים וטובים).

הד"ר האמריקאי גם הוא מחליף אישיות בכל פעם שבה הוא מגיח בספר או בסרט: לרמבו היה הרבה זעם מודחק בעקבות טראומות מלחמה, הטרמינייטור חסר רגשות, אבל הוא מהווה דמות אב מגנה ומכילה עבור ג'ון קונור, וג'ק באואר יעשה פשוט הכול כדי לחשוף מזימות ולהציל חיים. וכמו הד"ר הבריטי, מטרתו של הד"ר האמריקאי פחות או יותר זהה: להציל חפים מפשע, להגן, לחשוף קונספירציות, ועל הדרך לשמש דמות אב, ואם אפשר לפתח איזה רומן שלא ניתן לממש.

המשותף להם ביחס לד"ר הבריטי - כולם יותר "כבדים" באופיים. הייתי מעדיף לשתות בירה עם הבריטי, ולצאת לפעולה מסוכנת עם האמריקאי.

ניק הלר של ג'וזף פיינדר (גיבור קלאסי ואלטרואיסטי יותר מגיבוריו המוקדמים של פיינדר) נמצא איפושהו באמצע מבחינה אישיותית: הוא זאב בודד, קשוח, מסוקס, לא נשאר זמן רב במקום אחד, אבל גם בעל חוש הומור, חשיבה אנליטית מצוינת שהוא לא מפחד להפגין לצד האגרופים שלו (שימו לב לעימות החד שלו מול האוליגרך נברוזוב מתישהו במהלך הספר), קצת יותר פניות לקשר רומנטי וכמות מניחה את הדעת של רגישות.

ואולי בגלל זה כל כך כיף לעלות אתו לרכבת השדים של "סודות קבורים".

בסיפור הנוכחי (השני בסדרה של ניק הלר) ניק נחלץ לעזרתו של חבר עשיר שבתו נחטפה. ניק מחויב לו מפני שהחבר העסיק את אמו של ניק לאחר שמשפחתו של ניק נקלעה לקשיים כלכליים קשים. החבר מסתיר מניק נתונים מסוימים, ומהר מאוד ניק מגלה שכולם מסתירים מידע מכולם. ניק יוצא למסע ארוך, מסוכן וקדחתני בדרך לאמת ולהצלת אלכסה, בתו של חברו. הוא מתעמת בדרך עם אוליגרכים תאבי בצע, אנשי ממשל מושחתים, האפ.בי.איי ועוד גורמים מסוכנים. בדרך, הוא נעזר באהובה מן העבר, משמש דמות הורית עבור שני מתבגרים, וכמובן, מביא בסופו של דבר לחשיפה מלאה של הקונספירציה המורכבת העומדת בבסיס האירועים שמניעים את העלילה.

הרע המרכזי (יש כמה וכמה וגם הקשרים ביניהם מורכבים ומייצרים עוד עניין בעלילה) אמין ועוכר שלווה באופן כמעט מבהיל.

הקצב רצחני. אם תרצו פיינדר הוא מעין מייקל ג'קסון של ספרות המתח. הכול טס. התעלומה מורכבת ומעניינת. הדמויות אינן עמוקות מדי אבל אמינות. הכתיבה הטובה משרתת היטב את מכונת הקצב של פיינדר.

בסך הכול, אחת מרכבות השדים המהנות שעליתי עליהן בזמן האחרון.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה:8.5
דמויות:7
כתיבה:8.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

כמו שחברה שלי אמרה במהלך חילופי הדוקטורים האחרונים בסדרה הבריטית: אני אוהבת את הד"ר החדש!

מומלץ מאוד.