אברהם לינקולן צייד ערפדים - סת' גראהם סמית'

לפני הביקורת, כמה מחשבות על חוק הספרים. לאחרונה חלפה שנה מאז החלתו, ופורסמו מספר כתבות על מצב השוק. הן לא סבלו מחוסר בפאתוס. המכירות ירדו, המו"לים אינם יכולים להרשות לעצמם להוציא ספרים, וגם, בשורת האיוב, כדאי שתשבו בשביל זה - ייתכן שכבר לא נמצא את עמוס עוז הבא. ואני תוהה, האם באמת היינו חייבים למצוא את הקודם?

וברצינות. אני חושב שהמכירות ירדו בעיקר מפני שהמחיר עלה באופן לא פרופרציונלי. אומנם ספרים כבר אינם עולים 100 ש"ח כבעבר, אבל להוציא 74 שקלים על ספר בודד, אחרי שמשנת 2007, לימדו אותנו הרשתות הגדולות שספר עולה כ-30 שקלים, זו בעיה.

בתחילת החלתו של החוק, המחירים ירדו לרמה של 50-60 ש"ח, אך לאחרונה ניכרת עלייה. הדוגמא הטובה ביותר היא ספריו של יו נסבו. "המושיע", שיצא בערך יחד עם החוק, עלה 58 ש"ח. "איש השלג" שיצא בימים אלו עולה כבר 74 שקלים. עלייה של כ-25%. 

לדעתי, מחיר של בין 40 ל-50 שקלים לספר בכריכה רכה הוא הוגן, אבל נראה שהחוק, שבכלל נועד לטפל בבעלות של הוצאות ספרים מסוימות על רשתות מכירה מסוימות (שבשל כך יכלו למכור את ספריהן מבלי לשלם עבורם כפי ששילמו להוצאות אחרות ששלחו להן את מרכולתן), אינו מצליח להביא את מחיר הספרים לרמה סבירה, וכרגע ספר עולה יותר מפי 2 מכפי שעלה בממוצע, במשך קרוב לשמונה שנים. 

אך לא בטוח שהחוק הוא האשם. ייתכן שמדובר בתהליך פשוט של למידה מחדש. ושאם המחירים הנוכחיים יישארו ברמה הנוכחית, עוד חמש או שש שנים תישכח הלמידה האגרסיבית של מבצעי "ארבע במאה" שהפשיטו מן הספר את משמעותו כמוצר העומד בפני עצמו ובמידה מסוימת, את יוקרתו. ואנחנו נחזור לקנות ספרים במחירים הנוכחיים. 

עדיין קשה לומר.

להכריז כעת שהחוק נכשל, בעיני, זו אמירה נחרצת ומהירה מדי. שנה אחת בתנאי מחיר גבוהים אחרי שמונה שנות הוזלה. אין בה די כדי לשנות. אני חושב שגם ההוצאות צריכות להסתכן ולהוריד עוד יותר את מחירי הספרים. השינויים בתמחור מלמדים על כך שגם הן עדיין מנסות להתמקם מחדש בשוק, ואינן בטוחות כיצד לעשות זאת. 

בינתיים, נראה שהן נוקטות בעל מיני דרכים משונות לשיווק בעידן החוק.

באתר "הספרייה החדשה", החלו להציע חלק מן הספרים במכירה מוקדמת, במחיר מוזל ביותר - למשל, ספרה החדש של אן אנקוויסט במחיר של כ-40 ש"ח - ועל ידי כך לעקוף את החוק. אך הם לא עושים זאת באופן גורף, וחלונות הזמן לרכישה מצומצמים. באתר "כתר", במדור הספרים החדשים, תוכלו למצוא, במה שהוא כבר כמעט סיאנס, את "ואל אישך תשוקתך", וגם את "קפקא על החוף" ארוזים באריזה חדשה, כשהעלילה נותרה זהה. רק מה, היות שהם יצאו לאור לפני החוק, ניתן לשווק אותם במבצעי אחד ועוד אחד וכו'. באתר "עם עובד" מציעים תוכנית מנויים שבמסגרתה ניתן לרכוש 5 ספרים חדשים במחיר ממוצע של 52 ש"ח לספר, אבל הסכם המכירה, שאמור להיות תואם לחוק הספרים, כתוב בלשון שגרמה לי לחשוב על התייעצות עם עורך דין ועל "פאוסט". 

ובקיצור, ההוצאות מנסות להתאים את עצמן לחוק, אבל את המהלך המתבקש היחיד, הורדת מחיר לרמה נורמלית, הן אינן מעזות לעשות.

ועכשיו לספר.

הוצאת "אופוס" היא אחת החביבות עלי. במהלך השנים היא מביאה לתרגום יצירות מרכזיות מתחום המד"ב והפנטסיה, ז'אנרים מוזנחים ונקלים בארצנו הקטנטונת, שבה המציאות עולה על כל דמיון, הגורמים לז'אנר ספרי מתח להיראות ספרותי ומעונב.

ההוצאה החלה את דרכה באופן חובבני משהו. כריכות מזעזעות, שגיאות תרגום שמעלות את מתרגמי כתוביות הסרטים ברשת למעמד של אבשלום קור, והכי מעצבן, אי עקביות באיות שמות, לפעמים בין כרכים של סדרה, ולפעמים בתוך אותו ספר.

כנער, קראתי - או יותר נכון, בלסתי - את ספרי "רומח הדרקון" עמוסי הרומנטיקה ההורמונלית והחרבות, בהמשך נחשפתי ל"המשחק של אנדר", סיפור חניכה והרפתקאות קורע לב שהפך לסרט איום, ול"הדרור" המדכא-מרתק של מארי דוריה ראסל. כיום נראה שההוצאה מפיקה מן הפירות של אחוזי הצפייה של "משחקי הכס" הHBO-אית.

עם השנים חלה עלייה משמעותית ברמת ההפקה של הספרים. הכריכות מרשימות ומקצועיות, התרגום מהוקצע ו"אופוס" היא ההוצאה היחידה שממשיכה בעקביות להביא ארצה, באופן רציף, ספרים שלא היו מתורגמים על ידי אף הוצאה אחרת. 

כיום, הביקורות ברשת מהללות את הסדרות של ברנדון סנדרסון שמתורגמות על ידי ההוצאה. אני עוד לא בדקתי, אבל זה נראה מעניין.

וזה לצערי, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על "אברהם לינקולן צייד ערפדים" - הוא יצא בהוצאה שאני מחבב.

ניגשתי לספר הזה עם ציפייה לקצת ניקוי ראש הומוריסטי. חשבתי שאפשר יהיה לומר משהו על הדרך שבה בעולמנו הפוסט-מודרני, שבו גיבורים חד מימדיים כמו דמויותיהם של סטלון וצ'ק נוריס בסרטי הפעולה הישנים, כבר אינם מושכים ומרתקים, יש צורך לקחת את הארכיטיפים של ימינו, ולערבב אותם, וכך לייצר עלילות מקוריות ומלאות עניין ומתח. חשבתי להתלוצץ, על "באפי, משחררת העבדים" ו"רייגן, לוכד המזדאבים". אבל דבר לא הכין אותי לפריכיית האורז המשעממת הזו. 

העלילה אינה מרחיבה הרבה על ההכרזה שבכותרת. אברהם לינקולן היה צייד ערפדים. מסתבר שאמו נרצחה על ידי ערפד. והוא נשבע לנקום את מותה. אז הוא הפך לצייד ערפדים. בדרך הוא פגש מנטור בעל אופי של פריכיית אורז שהיה - תופים - ערפד. ועוד כמה חברים שקשה היה להבחין ביניהם, ולא בגלל שהמתרגם טעה באיות שמותיהם, אלא כי הסופר עיצב אותם באופן מרושל ובלתי זכיר.

סמית', מסתבר, לא עושה את הטריק הזה לראשונה. ספרו הקודם "גאווה ודעה קדומה וזומבים", המבוסס על ג'יין אוסטן, היה להיט והוא החליט להפוך את "אייב ההגון" כפי שהוא מכונה בדברי ימי ההיסטוריה, לצייד ערפדים.

אני חושב שלינקולן האמיתי, לו היה יודע באיזה מישמש סיבכו אותו כאן, היה כועס. לו היה ממש קורא את הספר, ייתכן מאוד שהיה הופך ל"אברהם לינקולן, הרוצח של הסופר ההוא..." או אולי מסתפק בתביעת דיבה. 

אומנם בבסיס העלילה ניצב רעיון קונספירטיבי מעניין, המחבר בין ערפדים למלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל מעבר לרעיון, אין הרבה.

סמית' מתעצל בעבודה על הערפדים שלו. הם מתוארים באופן שבלוני ולא מעניין. בתקופה שאחרי "ראיון עם ערפד", וספרי "סוקי סטקהאוס", אי אפשר להתרשל כך וצריך להפגין קצת חשיבה ומקוריות.

הדמויות האנושיות בלתי זכירות, ותיאורן גובל לפעמים בילדותיות. הקצב מתיש. סמית' כותב את הספר כסקירה היסטורית, תוך שהוא מצטט כביכול מן היומן של לינקולן כדי לשוות לעניין מעין אותנטיות, אבל משיג רק את השעמום שנובע אצל חלקנו מקריאה בספר היסטוריה.

הכתיבה שטחית ובנאלית. מצבים רגשיים נכתבים כאילו באמצעות שבלונה וכפי שכבר אמרתי, נראה שמעבר לכותרת של הספר, שהייתה יכולה להיות גם כרטיס ביקור של בית עסק, העסק אינו מתרומם, ורק מתנהל במן נמנום שבינו לבין מרדפים מסמרי שיער בהשתתפות ערפדים אין דבר במשותף.

ציונים:

כתיבה: 5

דמויות: 5

תעלומה: 7 לרעיון הקונספירטיבי המוצלח שלא פותח.

קצב: 5

ממוצע: 5.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על אכזבה צורמת ממה שאמור היה להיות סתם פיסת טראש מהנה.

סופי: 5

לעלילת חייו הסודיים של לינקולן חסרות שיניים. 

האדם המשוכפל - ז'וזה סאראמאגו

באחד הפרקים האחרונים של הסדרה "true detective", ראסט, אחד משני הגיבורים, המגולם על ידי מתיו מקונהיי, פונה אל אשת חברו שבאה לבקר אותו בבר בו הוא עובד, לאחר שפרש מעבודתו כבלש, ומבקש ממנה שתעזוב את המקום מפני ש"you class up the joint", יענו - אישה יפה בעלת הופעה מטופחת כמו שלך אינה מתאימה למקום כזה. מדובר במקבילה הדיכאונית ל"מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?" המיועדת להחמיא - את טובה מדי, לכי.

אני מספר את כל זה מפני שזה היה המשפט שקפץ לי לראש כשהתחלתי והתקדמתי בקריאת "האדם המשוכפל". ספר המתח הפסיכולוגי הזה מייצר סיטואציה מקורית (יחסית, דוסטויבסקי כבר כתב סיפור דומה, והשניים עובדו לקולנוע השנה), אבל סאראמאגו - שעלי להתוודות כי זה ספרו הראשון שאני קורא - מוהל את העלילה האינטליגנטית שלו בכל כך הרבה הבחנות שנונות על חיי האדם, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ומנהל דיון חד ואמין של יחסי גברים-נשים, ובנים-אימהות בעידן הנוכחי, שקשה שלא להיזכר במתיו מקונהיי המפציר בגברת ההדורה שתעזוב את הבר המחוספס שלו. 

אז על מה הסיפור. טרטוליאנו מאסימו אפונסו, להלן טרטוליאנו, לטובת מפרקיי, הוא מורה גרוש להיסטוריה. בן 38. עמיתו, המלמד מתמטיקה, מודאג לגבי מצבו. הוא מתרשם שטרטוליאנו בדיכאון, וממליץ לו לצפות בסרט זניח שיכול לסייע לו בהעברת הזמן. טרטוליאנו מקבל את הצעת עמיתו. הוא צופה בסרט. בשלב מסוים, יום לאחר הצפייה, נזכר שמשהו משך את תשומת לבו. הוא צופה בסרט בשנית, מחפש את הקטע המדובר, ומגלה לתדהמתו ששחקן משנה המופיע בסרט, נראה בדיוק כמוהו. טרטוליאנו, בהיותו בעל מוכוונות מחקרית (הוא אף מציע, הצעה מעניינת בעיני, כי את ההיסטוריה יש ללמוד מהסוף להתחלה), פותח בניסיון לאתר את השחקן  עלום השם, שנראה כמו שכפול מדויק שלו, או להיפך. ברקע מתוארים יחסיו של טרטוליאנו עם אמו ועם ספק חברתו ספק בת זוגו, מאריה דה-פאש. התמודדותו של טרטוליאנו עם החדשות המרעישות הופכת במהרה להתמודדות גברית-פרנואידית מרתקת, ולא נוסיף.

סאראמאגו טווה כאן עלילת מתח מרתקת בה שני אנשים אינטליגנטיים מנסים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית המתגלה להם באמצע חייהם. המהלכים של טרטוליאנו והכפיל, המיועדים להשבת השקט ותחושת השליטה, מעוררים אמינות רבה כשחושבים על שתי דמויות, שהן בעצם דומות, אבל חושדות זו בזו. העלילה מעוררת אסוציאציות לדילמת האסיר, למלחמה הקרה, לצורך של גברים לתפוס את תפקיד זכר האלפא, ולשירם של פינק פלויד "us and them".

אפשר לומר גם כי עלילה שבה אדם מגלה כי יש עוד אחד כמוהו, שקולה לנקודה ההתפתחותית בחייו של כמעט כל אדם, למעט קנייה ווסט אולי, בה הוא מגלה כי אינו כה מיוחד כפי שחשב. אבל זו כבר תהיה מתיחה של משמעות העלילה, והיות שסאראמאגו כבר אינו בין החיים, והיות שגם אם היה, בוודאי לא היה טורח להתייחס, לא נרחיב בכך.

על העלילה המהודקת הזו, כפי שצוין, יוצק סאראמגו עוגה ספרותית רב שכבתית שבה פילוסופיה, אהבה ועוד נושאים נשזרים, מה שיוצר עלילת מתח עם ערך מוסף עצום.

הכתיבה חלקלקה ושנונה, כשקשה קצת להתרגל למשפטים המורכבים שסאראמגו בונה, ואף לנטייה החיננית "לשבור" את המציאות ולקיים עם הקורא דיאלוג על העלילה, המתקיים ממרחק. אבל ברגע שמתרגלים קשה שלא להתפעל. הדמויות מציאותיות. מריה דה-פאש, פקידת הבנק, מנהל בית הספר, אמו של טרטוליאנו, והיתר. כולם דמויות עגולות יחסית, מי יותר מי פחות, כי אין צורך, אמינות ומעוררות אמפתיה. וכמובן, צמד האויבים (ד"א זה שמו של הסרט שנוצר ע"י דניס ווילנאב, הבמאי המוכשר של "אסירים" ו"האישה ששרה" המזעזעים-מצוינים, על פי הספר), אמינים ומורכבים דיים, ובשום נקודה העלילה אינה מתרדדת למרדף סטייל "spy vs spy" או "תום וג'רי".

עקב אכילס של הספר הנו ללא ספק הקצב. הקוראים המתמידים יודעים כי אני נוהג לפרסם ביקורת חדשה בתחילתו של כל חודש לועזי. את ה"משוכפל" התחלתי לקרוא אי שם בסוף דצמבר, ואודה ואבוש, כי ההתמודדות עם המשפטים המורכבים שלעתים נדמה היה לי שמכילים מעל עשרה פסיקים, תבעה כוחות, כמו גם המאמץ המחשבתי שהיה צריך להשקיע כשעלילה עברה מאירוע מותח, לדיון על מהות החיים או האהבה, נוכח מעשה או אמירה של אחת הדמויות. ולכן, עבר יותר מחודש עד שסיימתי את הספר, ובעוד שהתכוונתי לסיים את הנוכחי במהירות, ולעבור מיד ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, הרי שאני קורא עכשיו את "אברהם לינקולן ציד הערפדים". והמבין יבין.

ציונים:

כתיבה: 10

דמויות: 10

תעלומה: 9.5

קצב: 6

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: פלוס שמינית נקודה על קוקטייל ספרותי די מושלם.

סופי: 9

קלאסינג דה פאק אאוט אוף דיס ג'וינט, "המשוכפל" הוא יצירת מופת קטנה שהיא גם ספר מתח. מומלץ בחום להשקיע בקריאתו.

הגבוליים - פטר הוג

פטר הוג שייך לזן של יוצרים שקשה לסווג. הספר הקודם שלו, שקראתי לפני לא מעט זמן, "חוש השלג של העלמה סמילה" היה בלאגאן מרשים שזכרתי מאוד לטובה. קונספירציה מורכבת, דמויות אניגמטיות, פמיניזם, רגישות אנושית, פילוסופיה וכמה התרחשויות גדולות מהחיים, באסדת קידוח, אם אני לא טועה.
בזמנו, הנחתי את הספר בזיכרוני, במקום שבו אני שומר גרסא גולמית ומבולגנת של עלילת "סאות'לנד" של ריצ'ארד קלי, שכבר הוזכר כאן, או מילים של שירים של "מודסט מאוס", שהוציאו השבוע סינגל ראשון מאלבום חדש, הכולל את המילים המצחיקות-מרירות, "בואו נצוף בחלל, נמצא כוכב חדש, ונעשה את אותן טעויות".
בגלל זה, ובגלל הכריכה האחורית המפתה, המבטיחה דרוויניזם וזמן, וילדים המתמודדים עם מוסד חינוכי שמאחוריו תוכנית גדולה, ציפיתי לעוד יצירה מופרעת ומפותלת. אך זה לא היה מה שהתקבל.

הסיפור מתמקד בשלושה ילדים. פטר, ילד פנימיות בעל כישרון פריצה, קטרינה, בת עשירים בעלת חשיבה מדעית, שטרגדיה בעברה ואוגוסט, ילד צעיר שהוריו נרצחו, על רקע לא ברור, בעל כישרון לשבירת אצבעות.
שלושתם מוצאים עצמם בבית הספר של ביהל. בית הספר הינו מקום קפדני שבו הנהלים נאכפים באמצעים אלימים, כפי שהיה מקובל עדיין, בתקופה שבה כבר נחקקו חוקים שאסרו על עבודת ילדים במפעלים, אבל טרם נחקקו אלה שאסרו על הכאתם כאמצעי לחינוך. משהו בבית הספר נתפס כמוזר בעיני פטר וקטרינה, המערכת מוזרה, הם לא מבינים איך מחליטים מי בפנים ומי בחוץ. שלושת הילדים התלושים, יוצאים לחקור את העולם שבו מגדלים אותם ולנסות לפתור את התעלומה.

על פניו מדובר בנקודת מוצא מעניינת מאוד. מה גם שהוג מכניס לעניין, אה-לה "הסמויה", גם את מערכת הייעוץ והפסיכולוגיה של בתי הספר, את העובדים הסוציאליים ופקידות הסעד ואת המערכת הפוליטית. אבל משהו ממש לא עובד.

הכתיבה של הוג אומנם מעניינת ואינטליגנטית, ויש כמה רעיונות יפים על שימוש בשיטות סטטיסטיות להשלטת משמעת, על הקושי של ילדים להבין את השרירותיות שבה מבוגרים יודעים מה נכון ומה לא נכון, הנטייה של ילדים להישען עולם הדמיון כהגנה מפני חוסר וודאות, והקושי בפיתוח אמון במבוגרים לאחר טראומה.
אבל אלה עטופים במחשבות והגיגים שכאילו מנסים למתוח את הזמן, מה שהפך את הקריאה לקשה מאוד בשבילי. זה כאילו הוג התעקש בכוונה לשבור את הרצף, ליצור סיפור שבו הזמן ייחווה אחרת. כפי שקטרינה, הילדה, מנסה לבחון את מהות הזמן בספר. ואכן, לעתים נדמה שהזמן נמתח כשאתה מנסה לעכל עוד מחשבה מורכבת של הגיבור. עד לשיא שבו נערכת סקירה אקדמית ממש של תפיסת הזמן במערכת החינוך.

הדמויות, למרות שהנן אמינות כילדים, לא הצליחו ממש להשתכן בזיכרוני, ולעתים אף התבלבלתי ביניהן. המורכבות אף עולה, היות שפטר, הכותב, כותב מדי פעם מנקודת הזמן של היותו ילד, ומדי פעם מנקודת הזמן של היותו מבוגר.

גם התעלומה בעייתית בספר. עם העמקת הקריאה מבינים שהתעלומה הינה הקשיים הרגשיים של ילדים שמצאו עצמם במקום לא מוכר ומנסים להבין מי נגד מי. כך שלמעשה - ופה זו אשמתי, על שהנחתי שהספר מתאים לז'אנר - זה לא ממש ספר מתח, אלא יותר סיפור התבגרות שבו התעלומה והמסתורין מבוטאים דרך חיבוטי הנפש של הגיבורים הקטנים. וזה רעיון שיכול להיות מקסים, אבל עם הכתיבה, הקצב הג'אזי הקטוע, והדמויות הבעייתיות משהו, זה לא עובד.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
קצב: 5
תעלומה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 6.5

ספרו של הוג הוא יצור מוזר שבו הזמן, הז'אנרים, ונושאי טראומת ילדות וחינוך מותכים ליצירה קשה לקריאה שכוללת כמה רעיונות מרתקים. על אחריותכם. 

נקודה עיוורת - סטיבן וויט

אני מתקשה למצוא מותחן מוצלח בהשתתפות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס/קורא בעלי תה/קפה.

הייתה כמובן ההברקה החד פעמית של תומאס האריס והכבשים השקטות שלו, אבל מעבר לכך, המצב לא משהו. טוני היל, הפסיכולוג של ואל מקדרמיד, מוצלח אבל גולש לפאתוס והלקאה עצמית מהר מדי, פרידה קליין של צמד הכותבים ניקי פרנץ' הייתה, for lack of a better term, בן אדם הזיה, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על "המהפנט" של חקייני "נערה עם קעקוע דרקון".

דווקא בקולנוע אפשר מדי פעם להיתקל במשהו מוצלח. ברוס וויליס שהיה פסיכולוג ילדים די משכנע ב"החוש השישי", וריצ'ארד גיר שיחק עובד סוציאלי קשוח שמתעסק עם פסיכופתים קשים ב"העדר" (לא לבעלי קיבה רגשית חלשה).

חיבתי להוצאת "ינשוף" (היום "דיאלוג") גרמה לי לשלוף את "נקודה עיוורת" מפינה מוזנחת במדף הספרים. העלילה מבטיחה שילוב מרתק בין טיפול פסיכולוגי, לדחפים מיניים אפלים ורציחות סדרתיות. שילוב שהיה גורם גם לפרויד לומר אמן.

אלן גרגורי, פסיכולוג קליני מצליח, מקבל לטיפול את גיבס סטורי, יפהפייה מסתורית החושדת שבעלה הוא רוצח סדרתי. עשר שנים לפני כן היא הייתה אצל אלן ושותפתו בטיפול זוגי עם בעלה. הטיפול נקטע במהרה, וכעת היא שבה לבדה. בתחילת הספר היא רומזת לגרגורי כי בעלה, סטארלינג, והיא ניהלו אורח חיים אפל ודקדנטי. גרגורי נעזר בחברו, הבלש סם פורדי, ומנסה לסייע לגיבס לפתור את התעלומה.

לצערי, מדובר בעוד תאונה חזיתית של השילוב בין פסיכולוגיה למתח.

התעלומה אינה מוצלחת. האירועים מתרחשים באופן מגושם אחד אחרי השני מבלי שנוצרת תחושה של רצף חלק. חלק מן ההטעיות ממש מסורבלות (מישהו מנסה להפליל את גרגורי...היי זה לא החשוד העיקרי...הבנו...).
הכתיבה לא רעה. וויט נוגע בצורה מוצלחת בהבדלים בין פסיכולוגיה לרפואה. גם המציאות המשפחתית שהוא מתאר - אשת הגיבור החולה וחברו המתגבר על התקף לב - אמינה ומרגשת. אבל תובנות אינן ערובה למותחן טוב. הכתיבה והרעיונות נמתחים ונלעסים עד שבסוף החוויה היא של שיחה עם אדם חכם, אבל משעמם וחסר מיקוד.

הדמויות הן נקודה חלשה נוספת. הן אומנם מעניינות ושנונות, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, עמוסות בתובנות פסיכולוגיות מעמיקות עד כדי כך שקשה להבחין ביניהן. החל בפסיכולוג, דרך חברו הבלש וכלה בעקרת בית מן הפרוורים שמתגלה ככזו שיכולה לתת פייט לאירווין ד. יאלום.

ציונים:

תעלומה: 6 בנאלית ומגושמת
דמויות: 6.5
קצב: 6
כתיבה: 6.5

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: מינוס רבע נקודה על תחושת אכזבה, ועל כך שניתן היה לקצר את מפח הנפש הזה בכמה עמודים.

סופי: 6

ספר מתח שבו כולם פסיכולוגים, גם אם אינם יודעים את זה, העלילה מתקדמת כמו צב, וההבטחות אינן ממומשות.

קרניים - ג'ו היל (מאת אורי קידר)

כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע, אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים", גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.

ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.

לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.

קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ 50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.

אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק, לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין. אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.

וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות, אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.

איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.

הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים, כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.

תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב", שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.

היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2  ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.

ציונים:

כתיבה: 10. כל מילה מיותרת.

קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו ומוריד רק במעט את הציון.

דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON

תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.

ממוצע: 9.625

בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.

סה"כ: 9.75

הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.