באחד הפרקים האחרונים של הסדרה "true detective", ראסט, אחד משני הגיבורים, המגולם על ידי מתיו מקונהיי, פונה אל אשת חברו שבאה לבקר אותו בבר בו הוא עובד, לאחר שפרש מעבודתו כבלש, ומבקש ממנה שתעזוב את המקום מפני ש"you class up the joint", יענו - אישה יפה בעלת הופעה מטופחת כמו שלך אינה מתאימה למקום כזה. מדובר במקבילה הדיכאונית ל"מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?" המיועדת להחמיא - את טובה מדי, לכי.
אני מספר את כל זה מפני שזה היה המשפט שקפץ לי לראש כשהתחלתי והתקדמתי בקריאת "האדם המשוכפל". ספר המתח הפסיכולוגי הזה מייצר סיטואציה מקורית (יחסית, דוסטויבסקי כבר כתב סיפור דומה, והשניים עובדו לקולנוע השנה), אבל סאראמאגו - שעלי להתוודות כי זה ספרו הראשון שאני קורא - מוהל את העלילה האינטליגנטית שלו בכל כך הרבה הבחנות שנונות על חיי האדם, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ומנהל דיון חד ואמין של יחסי גברים-נשים, ובנים-אימהות בעידן הנוכחי, שקשה שלא להיזכר במתיו מקונהיי המפציר בגברת ההדורה שתעזוב את הבר המחוספס שלו.
אז על מה הסיפור. טרטוליאנו מאסימו אפונסו, להלן טרטוליאנו, לטובת מפרקיי, הוא מורה גרוש להיסטוריה. בן 38. עמיתו, המלמד מתמטיקה, מודאג לגבי מצבו. הוא מתרשם שטרטוליאנו בדיכאון, וממליץ לו לצפות בסרט זניח שיכול לסייע לו בהעברת הזמן. טרטוליאנו מקבל את הצעת עמיתו. הוא צופה בסרט. בשלב מסוים, יום לאחר הצפייה, נזכר שמשהו משך את תשומת לבו. הוא צופה בסרט בשנית, מחפש את הקטע המדובר, ומגלה לתדהמתו ששחקן משנה המופיע בסרט, נראה בדיוק כמוהו. טרטוליאנו, בהיותו בעל מוכוונות מחקרית (הוא אף מציע, הצעה מעניינת בעיני, כי את ההיסטוריה יש ללמוד מהסוף להתחלה), פותח בניסיון לאתר את השחקן עלום השם, שנראה כמו שכפול מדויק שלו, או להיפך. ברקע מתוארים יחסיו של טרטוליאנו עם אמו ועם ספק חברתו ספק בת זוגו, מאריה דה-פאש. התמודדותו של טרטוליאנו עם החדשות המרעישות הופכת במהרה להתמודדות גברית-פרנואידית מרתקת, ולא נוסיף.
סאראמאגו טווה כאן עלילת מתח מרתקת בה שני אנשים אינטליגנטיים מנסים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית המתגלה להם באמצע חייהם. המהלכים של טרטוליאנו והכפיל, המיועדים להשבת השקט ותחושת השליטה, מעוררים אמינות רבה כשחושבים על שתי דמויות, שהן בעצם דומות, אבל חושדות זו בזו. העלילה מעוררת אסוציאציות לדילמת האסיר, למלחמה הקרה, לצורך של גברים לתפוס את תפקיד זכר האלפא, ולשירם של פינק פלויד "us and them".
אפשר לומר גם כי עלילה שבה אדם מגלה כי יש עוד אחד כמוהו, שקולה לנקודה ההתפתחותית בחייו של כמעט כל אדם, למעט קנייה ווסט אולי, בה הוא מגלה כי אינו כה מיוחד כפי שחשב. אבל זו כבר תהיה מתיחה של משמעות העלילה, והיות שסאראמאגו כבר אינו בין החיים, והיות שגם אם היה, בוודאי לא היה טורח להתייחס, לא נרחיב בכך.
על העלילה המהודקת הזו, כפי שצוין, יוצק סאראמגו עוגה ספרותית רב שכבתית שבה פילוסופיה, אהבה ועוד נושאים נשזרים, מה שיוצר עלילת מתח עם ערך מוסף עצום.
הכתיבה חלקלקה ושנונה, כשקשה קצת להתרגל למשפטים המורכבים שסאראמגו בונה, ואף לנטייה החיננית "לשבור" את המציאות ולקיים עם הקורא דיאלוג על העלילה, המתקיים ממרחק. אבל ברגע שמתרגלים קשה שלא להתפעל. הדמויות מציאותיות. מריה דה-פאש, פקידת הבנק, מנהל בית הספר, אמו של טרטוליאנו, והיתר. כולם דמויות עגולות יחסית, מי יותר מי פחות, כי אין צורך, אמינות ומעוררות אמפתיה. וכמובן, צמד האויבים (ד"א זה שמו של הסרט שנוצר ע"י דניס ווילנאב, הבמאי המוכשר של "אסירים" ו"האישה ששרה" המזעזעים-מצוינים, על פי הספר), אמינים ומורכבים דיים, ובשום נקודה העלילה אינה מתרדדת למרדף סטייל "spy vs spy" או "תום וג'רי".
עקב אכילס של הספר הנו ללא ספק הקצב. הקוראים המתמידים יודעים כי אני נוהג לפרסם ביקורת חדשה בתחילתו של כל חודש לועזי. את ה"משוכפל" התחלתי לקרוא אי שם בסוף דצמבר, ואודה ואבוש, כי ההתמודדות עם המשפטים המורכבים שלעתים נדמה היה לי שמכילים מעל עשרה פסיקים, תבעה כוחות, כמו גם המאמץ המחשבתי שהיה צריך להשקיע כשעלילה עברה מאירוע מותח, לדיון על מהות החיים או האהבה, נוכח מעשה או אמירה של אחת הדמויות. ולכן, עבר יותר מחודש עד שסיימתי את הספר, ובעוד שהתכוונתי לסיים את הנוכחי במהירות, ולעבור מיד ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, הרי שאני קורא עכשיו את "אברהם לינקולן ציד הערפדים". והמבין יבין.
ציונים:
כתיבה: 10
דמויות: 10
תעלומה: 9.5
קצב: 6
ממוצע: 8.875
בונוס/עונש: פלוס שמינית נקודה על קוקטייל ספרותי די מושלם.
סופי: 9
קלאסינג דה פאק אאוט אוף דיס ג'וינט, "המשוכפל" הוא יצירת מופת קטנה שהיא גם ספר מתח. מומלץ בחום להשקיע בקריאתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה