לפני הביקורת, כמה מחשבות על חוק הספרים. לאחרונה חלפה שנה מאז החלתו, ופורסמו מספר כתבות על מצב השוק. הן לא סבלו מחוסר בפאתוס. המכירות ירדו, המו"לים אינם יכולים להרשות לעצמם להוציא ספרים, וגם, בשורת האיוב, כדאי שתשבו בשביל זה - ייתכן שכבר לא נמצא את עמוס עוז הבא. ואני תוהה, האם באמת היינו חייבים למצוא את הקודם?
וברצינות. אני חושב שהמכירות ירדו בעיקר מפני שהמחיר עלה באופן לא פרופרציונלי. אומנם ספרים כבר אינם עולים 100 ש"ח כבעבר, אבל להוציא 74 שקלים על ספר בודד, אחרי שמשנת 2007, לימדו אותנו הרשתות הגדולות שספר עולה כ-30 שקלים, זו בעיה.
בתחילת החלתו של החוק, המחירים ירדו לרמה של 50-60 ש"ח, אך לאחרונה ניכרת עלייה. הדוגמא הטובה ביותר היא ספריו של יו נסבו. "המושיע", שיצא בערך יחד עם החוק, עלה 58 ש"ח. "איש השלג" שיצא בימים אלו עולה כבר 74 שקלים. עלייה של כ-25%.
לדעתי, מחיר של בין 40 ל-50 שקלים לספר בכריכה רכה הוא הוגן, אבל נראה שהחוק, שבכלל נועד לטפל בבעלות של הוצאות ספרים מסוימות על רשתות מכירה מסוימות (שבשל כך יכלו למכור את ספריהן מבלי לשלם עבורם כפי ששילמו להוצאות אחרות ששלחו להן את מרכולתן), אינו מצליח להביא את מחיר הספרים לרמה סבירה, וכרגע ספר עולה יותר מפי 2 מכפי שעלה בממוצע, במשך קרוב לשמונה שנים.
אך לא בטוח שהחוק הוא האשם. ייתכן שמדובר בתהליך פשוט של למידה מחדש. ושאם המחירים הנוכחיים יישארו ברמה הנוכחית, עוד חמש או שש שנים תישכח הלמידה האגרסיבית של מבצעי "ארבע במאה" שהפשיטו מן הספר את משמעותו כמוצר העומד בפני עצמו ובמידה מסוימת, את יוקרתו. ואנחנו נחזור לקנות ספרים במחירים הנוכחיים.
עדיין קשה לומר.
להכריז כעת שהחוק נכשל, בעיני, זו אמירה נחרצת ומהירה מדי. שנה אחת בתנאי מחיר גבוהים אחרי שמונה שנות הוזלה. אין בה די כדי לשנות. אני חושב שגם ההוצאות צריכות להסתכן ולהוריד עוד יותר את מחירי הספרים. השינויים בתמחור מלמדים על כך שגם הן עדיין מנסות להתמקם מחדש בשוק, ואינן בטוחות כיצד לעשות זאת.
בינתיים, נראה שהן נוקטות בעל מיני דרכים משונות לשיווק בעידן החוק.
באתר "הספרייה החדשה", החלו להציע חלק מן הספרים במכירה מוקדמת, במחיר מוזל ביותר - למשל, ספרה החדש של אן אנקוויסט במחיר של כ-40 ש"ח - ועל ידי כך לעקוף את החוק. אך הם לא עושים זאת באופן גורף, וחלונות הזמן לרכישה מצומצמים. באתר "כתר", במדור הספרים החדשים, תוכלו למצוא, במה שהוא כבר כמעט סיאנס, את "ואל אישך תשוקתך", וגם את "קפקא על החוף" ארוזים באריזה חדשה, כשהעלילה נותרה זהה. רק מה, היות שהם יצאו לאור לפני החוק, ניתן לשווק אותם במבצעי אחד ועוד אחד וכו'. באתר "עם עובד" מציעים תוכנית מנויים שבמסגרתה ניתן לרכוש 5 ספרים חדשים במחיר ממוצע של 52 ש"ח לספר, אבל הסכם המכירה, שאמור להיות תואם לחוק הספרים, כתוב בלשון שגרמה לי לחשוב על התייעצות עם עורך דין ועל "פאוסט".
ובקיצור, ההוצאות מנסות להתאים את עצמן לחוק, אבל את המהלך המתבקש היחיד, הורדת מחיר לרמה נורמלית, הן אינן מעזות לעשות.
ועכשיו לספר.
הוצאת "אופוס" היא אחת החביבות עלי. במהלך השנים היא מביאה לתרגום יצירות מרכזיות מתחום המד"ב והפנטסיה, ז'אנרים מוזנחים ונקלים בארצנו הקטנטונת, שבה המציאות עולה על כל דמיון, הגורמים לז'אנר ספרי מתח להיראות ספרותי ומעונב.
ההוצאה החלה את דרכה באופן חובבני משהו. כריכות מזעזעות, שגיאות תרגום שמעלות את מתרגמי כתוביות הסרטים ברשת למעמד של אבשלום קור, והכי מעצבן, אי עקביות באיות שמות, לפעמים בין כרכים של סדרה, ולפעמים בתוך אותו ספר.
כנער, קראתי - או יותר נכון, בלסתי - את ספרי "רומח הדרקון" עמוסי הרומנטיקה ההורמונלית והחרבות, בהמשך נחשפתי ל"המשחק של אנדר", סיפור חניכה והרפתקאות קורע לב שהפך לסרט איום, ול"הדרור" המדכא-מרתק של מארי דוריה ראסל. כיום נראה שההוצאה מפיקה מן הפירות של אחוזי הצפייה של "משחקי הכס" הHBO-אית.
עם השנים חלה עלייה משמעותית ברמת ההפקה של הספרים. הכריכות מרשימות ומקצועיות, התרגום מהוקצע ו"אופוס" היא ההוצאה היחידה שממשיכה בעקביות להביא ארצה, באופן רציף, ספרים שלא היו מתורגמים על ידי אף הוצאה אחרת.
כיום, הביקורות ברשת מהללות את הסדרות של ברנדון סנדרסון שמתורגמות על ידי ההוצאה. אני עוד לא בדקתי, אבל זה נראה מעניין.
וזה לצערי, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על "אברהם לינקולן צייד ערפדים" - הוא יצא בהוצאה שאני מחבב.
ניגשתי לספר הזה עם ציפייה לקצת ניקוי ראש הומוריסטי. חשבתי שאפשר יהיה לומר משהו על הדרך שבה בעולמנו הפוסט-מודרני, שבו גיבורים חד מימדיים כמו דמויותיהם של סטלון וצ'ק נוריס בסרטי הפעולה הישנים, כבר אינם מושכים ומרתקים, יש צורך לקחת את הארכיטיפים של ימינו, ולערבב אותם, וכך לייצר עלילות מקוריות ומלאות עניין ומתח. חשבתי להתלוצץ, על "באפי, משחררת העבדים" ו"רייגן, לוכד המזדאבים". אבל דבר לא הכין אותי לפריכיית האורז המשעממת הזו.
העלילה אינה מרחיבה הרבה על ההכרזה שבכותרת. אברהם לינקולן היה צייד ערפדים. מסתבר שאמו נרצחה על ידי ערפד. והוא נשבע לנקום את מותה. אז הוא הפך לצייד ערפדים. בדרך הוא פגש מנטור בעל אופי של פריכיית אורז שהיה - תופים - ערפד. ועוד כמה חברים שקשה היה להבחין ביניהם, ולא בגלל שהמתרגם טעה באיות שמותיהם, אלא כי הסופר עיצב אותם באופן מרושל ובלתי זכיר.
סמית', מסתבר, לא עושה את הטריק הזה לראשונה. ספרו הקודם "גאווה ודעה קדומה וזומבים", המבוסס על ג'יין אוסטן, היה להיט והוא החליט להפוך את "אייב ההגון" כפי שהוא מכונה בדברי ימי ההיסטוריה, לצייד ערפדים.
אני חושב שלינקולן האמיתי, לו היה יודע באיזה מישמש סיבכו אותו כאן, היה כועס. לו היה ממש קורא את הספר, ייתכן מאוד שהיה הופך ל"אברהם לינקולן, הרוצח של הסופר ההוא..." או אולי מסתפק בתביעת דיבה.
אומנם בבסיס העלילה ניצב רעיון קונספירטיבי מעניין, המחבר בין ערפדים למלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל מעבר לרעיון, אין הרבה.
סמית' מתעצל בעבודה על הערפדים שלו. הם מתוארים באופן שבלוני ולא מעניין. בתקופה שאחרי "ראיון עם ערפד", וספרי "סוקי סטקהאוס", אי אפשר להתרשל כך וצריך להפגין קצת חשיבה ומקוריות.
הדמויות האנושיות בלתי זכירות, ותיאורן גובל לפעמים בילדותיות. הקצב מתיש. סמית' כותב את הספר כסקירה היסטורית, תוך שהוא מצטט כביכול מן היומן של לינקולן כדי לשוות לעניין מעין אותנטיות, אבל משיג רק את השעמום שנובע אצל חלקנו מקריאה בספר היסטוריה.
הכתיבה שטחית ובנאלית. מצבים רגשיים נכתבים כאילו באמצעות שבלונה וכפי שכבר אמרתי, נראה שמעבר לכותרת של הספר, שהייתה יכולה להיות גם כרטיס ביקור של בית עסק, העסק אינו מתרומם, ורק מתנהל במן נמנום שבינו לבין מרדפים מסמרי שיער בהשתתפות ערפדים אין דבר במשותף.
ציונים:
כתיבה: 5
דמויות: 5
תעלומה: 7 לרעיון הקונספירטיבי המוצלח שלא פותח.
קצב: 5
ממוצע: 5.5
בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על אכזבה צורמת ממה שאמור היה להיות סתם פיסת טראש מהנה.
סופי: 5
לעלילת חייו הסודיים של לינקולן חסרות שיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה