מ' זה מוות - קן ברואן

אני מחבב את הוצאת "סלע". הוצאה של ספרי מתח קלילים. מתורגמים ומקוריים. נתקלתי בה פעם ראשונה כאשר המו"ל ביקר בחנות הספרים בה עבדתי כדי לקדם את ספרו. כמו כל הוצאה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה למכור ארבע במאה, אני מאחל לה שתצליח לשרוד.

את הספר הקודם של ההוצאה שביקרתי לא אהבתי. "השועלה" של קן ברואן לא היה מוצלח בעיני. הדמויות היו מן ערבובייה לא מובחנת של שוטרים מופרעים. התפניות הרבות היו צפויות. לא הבנתי מדוע קן ברואן הוא סופר מצליח כל כך. למעשה, שניים מספריו שטרם קראתי - "בליץ'" ו"לונדון בולווארד" - עובדו לסרטים עם כוכבי אקשן דרג שני כמו ג'ייסון סטטהאם וקולין פארל.

"מ' זה מוות", ששמו בשפת המקור THE GUARDS, הבהיר לי מדוע ברואן הוא כזה סיפור הצלחה.

בספר הנוכחי, שהוא חלק מסדרה בה מככב ג'ק טיילור, שוטר לשעבר, אלכוהוליסט ומעין חוקר פרטי בהווה ברואן נוקט קו אחר.פחות תפניות. פחות דמויות מרכזיות. יותר כתיבה מושחזת. ומים מאוד עמוקים בכל הנוגע לחייו האישיים של הגיבור.
קשה שלא להתאהב בדמותו של ג'ק טיילור. אלכוהוליסט, איש ספר, מודע לעצמו, עצוב, שמח, ובעיקר, חד כתער בתפישתו את המציאות.

כמעט כל דיאלוג בספר נקרא בשקיקה, ואחד השיאים הנוגים ללב הוא דווקא מונולוג קצר (ע"מ 95 והלאה) שבו מספר הגיבור כיצד ספרים מהווים עבורו הכרח בדיוק כמו אוכל ושתייה ושתייה אלכוהולית.

העלילה צנועה. אם שאיבדה את בתה פונה אל טיילור כדי שיוכיח שמותה של הבת לא היה התאבדות. טיילור נעזר בחברו, סאטון, בחור מטריד בעל מאפיינים פסיכופטיים  בולטים כדי לפתור את התעלומה. הסיפור פשוט. אבל הדרך הרגשית שעובר הגיבור היא מאלפת, עצובה, מצחיקה ומטרידה. בין אשפוז בבית חולים לחולי נפש לראיון עבודה אצל מי שתוקף אותו בתחילת הספר טיילור מפזר הגיגים מצחיקים ועצבות דוקרת בדיוק כמו שבלש פרטי צריך לעשות.

הדבר היחיד שאפשר לומר לרעתו של הספר היא שהוא נגמר מהר מדי. אחרי שעתיים של קריאה מצאתי את עצמי בוהה פתאום בכריכה האחורית. סוף מפתיע.

לשמחתי תורגם כבר ספר נוסף בסדרה "ר' זה רצח", מעניין מה שמו באנגלית...

ציונים:

כתיבה: 8.5 כתיבה רזה וחדה
דמויות: 9 מיעוט הדמויות והעומק שלהן מאפשר לברואן להראות מה הוא יודע
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על אהבת הספרות והשירה שעוברות לכל אורך הספר בצורה מקסימה.

סופי: 8.625

בוק-נואר מושלם
מומלץ מאוד

משפט חוזר - ליעד שהם

משפט חוזר הוא המותחן השלישי של ליעד שהם שאני קורא. לפני קראתי את "מספר חסוי" ו"מסדר זיהוי". חוויית הקריאה שעימה יצאתי משני האחרונים הייתה מתסכלת מאוד. מצד אחד, שהם יודע לבנות תעלומות מפותלות ומעניינות שזזות בקצב מסחרר. מצד שני, דמויותיו נוטות להיות פלקטיות וארץ-ישראליות במובן הקלישאתי של המילה.

ההרגשה הייתה קצת כמו לשתות יין מובחר ליד שניצל תעשייתי שכבר התקרר.

לשמחתי, דווקא ב"משפט חוזר", שאם איני טועה נכתב בין "מספר" ל"מסדר" שהם מצליח גם לייצר דמויות די אמינות וניתנות להזדהות ולצמצם את הפער שבין איכות ואמינות הדמויות לתעלומה.
אני חושב שזה נובע מכך שהפעם הוא בחר גיבור מבוגר יותר, שחייו האישיים מורכבים יותר מאלה של הצעירים שבדרך כלל מובילים את המותחנים המהירים שלו.

רובי ברגר הוא סניגור. גרוש+2, בן 55. הוא מקבל ביקור מצעירה בשם דנה לביא. אביה עצור מזה שנים בעוון רצח של צעירה אחרת. על ערש דווי, סבתה של דנה לוחשת לה כי עליהן לזכות את האב מהפשע שבעוונו הורשע, מפני שהוא לא ביצע אותו. זו נקודת המוצא של המותחן, משם שהם מפתח עלילה מעניינת, גם אם מעט דידקטית ביחס לעולם המשפט העברי והסיכויים הנמוכים לעריכת משפטים חוזרים בישראל וגם ביחס לבדיקות גנטיות בתחום המשפט הפלילי. בתעלומה המורכבת נשזרים גם פשעים נוספים, סחיטה, חטיפה וארגוני פשע.

לבסוף, יש לציין שבולט כי דמותו של סנדק הפשע המקומי קרויה פיני הלוי, בעוד יתר הדמויות מתהדרות בשמות כמו עילאי גור, רובי ברגר,  דנה לביא ודב גולדשטיין. סוציולוגים ושאר אנשי מדעי החברה בוודאי יזקפו גבה. אולי ידרשו משהם לכנות את ספרו הבא "חשבון נפש".

ציונים:

דמויות: 7.5 דמויות מבוגרות מיטיבות עם שהם
תעלומה: 8
כתיבה: 7.5
קצב: 9

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8
אינטליגנטי, חביב ומהנה

הכוכבים אינם עוצמים עין - מארק דוגן (מאת אורי קידר)

ז'אנר ספרות המתח הוא רחב יריעה. הרוצח יכול להיות כל אחד, הפשע יכול להיות כל דבר, התקופה משתנה, התהליך של חיפוש הפתרון יכול להיות שונה מאוד והגיבור/בלש גם כבר אינו רק האמפרי בוגרט קשוח עם סיגרייה דקיקה בזוית הפה.

לכן, על אף היותו בעל מרכיבים די ברורים וחד משמעיים, הז'אנר יכול להכיל גם ספרים שהזהות שלהם מעט מטושטשת. בגלל אותם מרכיבים ברורים בלעדיהם לא יכול סיפור מתח אמיתי להיקרא ככזה, רבים נוטים לראותו כז'אנר נחות ושיטחי, על אף שלדעתי, סטטיסטית, מדובר בז'אנר הנפוץ ביותר.

אין, כמובן, כל פסול בספרות מתח מהירה וקצבית, גם אם היא אינה מעמיקה, כיוון שהחוויה שהיא מציעה לא מתיימרת להיות כזאת. רובנו, למעט הפלצנים באמת, מעדיפים מדי פעם את הקצב המהיר, הפיתולים בעלילה והטוויסט שלרוב מסיים את העניין. כדי לקבל משהו ארוך, איטי ונטול הפתעות, לא צריך ספר – כך נראים חיינו. ובכל זאת, גם ספרות מתח יכולה להציע דרכים אחרות לספר סיפור, וגם סיפורים מסוימים מאוד יכולים לראות אור דרך ז'אנר המתח.

כמשתמע מהשם הפיוטי שלו, "הכוכבים אינם עוצמים עין", אינו עוד ספר מתח סטנדרטי.

לכאורה, הוא מכיל מאפיינים רבים של הז'אנר, חלקם אף יכולים לשמש תפאורה ראויה לסרט אימה – יש תעלומה, יש גופה מפוחמת, יש ילדה מסתורית, יש עיירה מטרידה ויש בית חולים נטוש.

אבל כשלוקחים את כל הירקות, קוצצים אותם ומערבבים יחד בתוך קערת הסלט של מלחמת העולם השנייה, מקבלים משהו בטעם שונה. עמוק ומורכב יותר.

לא אספר דבר שלא תלמדו מכריכתו האחורית ומעטיפתו האפלולית: נערה גרמניה מתגלית בכפר קטן בדרך לברלין על ידי חיילים צרפתים המשתתפים בכיבוש גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. בחווה בה התגוררה בגפה נמצאת גם גופה מפוחמת.

החיילים אוספים את הנערה, שהופכת למעין אטרקציה, ולוקחים אותה עימם לעיירה הסמוכה. מפקד הכוח, הדמות המרכזית בספר, מחליט לחקור את הפרשה, ואת תעלומת סגירתו של בית ההבראה שנמצא בעיירה.

על אף שהוא קצר (190 עמודים), הספר אינו נקרא בנשימה אחת. אין בכך בכדי להמעיט בערכו, אבל ג'וזף פיינדר הוא לא.

הספר נכנס, כך נדמה לי,  לקטגוריית הספרים האנטי-מלחמתיים. לרוב, סיפורים אלה מובאים מהצד "הטוב". הנועזים עושים זאת גם מהצד של הרשעים, כמו "הדו"ח של ברודק", שהוא חד משמעית – הספר הטוב ביותר שקראתי בנושא, אשר אינו מותיר שום צל של ספק לגבי הקביעה כי האדם הוא רע מטבעו. לצידו אפשר לכלול גם את "גנבת הספרים" המצוין, שאף הוא עוסק במלחמת העולם השנייה מהצד הגרמני, אך עמוס בחמלה ובאמת מנסה לראות את הטוב שבאדם.

"הכוכבים" מספר את הסיפור משני הצדדים. הטוב והרע, ובכך מעניק לנו סיפור מתח מורכב יותר מזה שאליו אנחנו רגילים מבנית ורגשית.

זהו ספרו הראשון של דוגן המתורגם לעברית, ואינני יודע בדיוק מה הוא הרקע האקדמי שלו, אם בכלל. אני מעריך שיש לו. הספר עמוס באבחנות פילוסופיות/אנתרופולוגיות/פסיכולוגיות דקות ועמוקות. ייתכן והחפירה לעומק קצת פוגעת בקצב הסיפור. אולם אם תקחו זאת בחשבון ולא תנסו לסיים הקריאה במהרה – צפויה לכם חוויה של ממש.

הספר נדמה לעיתים כמו מערכה קצרה מתוך מחזה, ובכל זאת, על אף אורכו הקצר, הסופר מצליח לברוא עולם ודמויות, להעניק להן עומק משמעותי, ועושה בחירה מאוד נכונה בכך שמעדיף לצמצם את טווח הסיפור ולהעמיק בו, מאשר להפוך את הספר לתזזיתי ולמעשה חסר תוכן.

ציונים:

תעלומה: 7. דרך מאוד מקורית לספר על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש מעט הפתעות ופיתולים.

קצב: 5. כאמור, לא העניין המרכזי בסיפור.

דמויות: 9. הדמות של המפקד, קפטן לואיר עמוסה במצפון אנושי ובחמלה, עד כמה שיכול אדם שהיה עד למראות הזוועה של המלחמה להיות כזה. אבל לא רק הוא. דוגן מצליח לברוא את כל הדמויות המרכזיות בספר, לעיתים כאלה שמופיעות לעמוד וקצת, בצורה שתגרום לנו להכירן היטב ולעמוד על אופיין.

כתיבה: 9. התרגום מצוין. וכפי שציינתי – על אף קוצר היריעה, הכתיבה היא לעומק.

ממוצע: 7.5.

בונוס/עונש: בונוס של 7.5 נקודות על הבחירה הכפולה – כתיבת ספר מתח כדי לספר סיפור כואב כל כך בצורה נגישה יחסית, וכתיבת ספר מתח בצורה שמאוד מחמיאה לז'אנר. (גם כדי לכפר על הציון הנמוך שניתן לקצב).

סופי:8.25.

ספר מתח אחר מאוד ומומלץ מאוד.

סודות קבורים - ג'וזף פיינדר

בסדרה הבריטית "ד"ר הו", הד"ר הוא גיבור-על שמגן על המין האנושי מפני חייזרים וכוחות רשע.

הסדרה רצה כבר כשלושים שנה.

היא לא אופרת סבון.

הקטע שלה הוא כזה: הד"ר עובר תהליך המכונה "התחדשות". ד"ר חדש מחליף את זה שמת.
הד"ר החדש הוא אותו ד"ר, רק אחר.
הוא מחזיק באותן מטרות - הצלת המין האנושי, שימוש בהומור בריטי - אבל הוא שונה. המראה שלו שונה. האישיות שונה. גבוה או נמוך. מתלבש היפסטרי או בייסיק. קודר או משעשע. שובב או ממש מוזר.

אני חושב שהסיבה שהסדרה שורדת זמן רב כל כך למרות שאינה אופרת סבון היא כי היא מספרת את הסיפור הבסיסי ביותר שהמין האנושי המציא - סיפורו של גיבור שמסכן עצמו עבור אחרים. כולם זקוקים לגיבור.

ולאחר ההקדמה החנונית משהו הזו נעבור אל ידידתנו הקרובה, ארצות הברית.

לאמריקאים, כך נראה, יש ד"ר משלהם, אבל יש לו שמות שונים: רמבו (שכיכב בספר מאת דייוויד מורל, שהפך לסרט), הטרמינייטור, וכמובן ג'ק באואר, גיבור 24, ועכשיו, ניק הלר (מן הסתם יש עוד רבים וטובים).

הד"ר האמריקאי גם הוא מחליף אישיות בכל פעם שבה הוא מגיח בספר או בסרט: לרמבו היה הרבה זעם מודחק בעקבות טראומות מלחמה, הטרמינייטור חסר רגשות, אבל הוא מהווה דמות אב מגנה ומכילה עבור ג'ון קונור, וג'ק באואר יעשה פשוט הכול כדי לחשוף מזימות ולהציל חיים. וכמו הד"ר הבריטי, מטרתו של הד"ר האמריקאי פחות או יותר זהה: להציל חפים מפשע, להגן, לחשוף קונספירציות, ועל הדרך לשמש דמות אב, ואם אפשר לפתח איזה רומן שלא ניתן לממש.

המשותף להם ביחס לד"ר הבריטי - כולם יותר "כבדים" באופיים. הייתי מעדיף לשתות בירה עם הבריטי, ולצאת לפעולה מסוכנת עם האמריקאי.

ניק הלר של ג'וזף פיינדר (גיבור קלאסי ואלטרואיסטי יותר מגיבוריו המוקדמים של פיינדר) נמצא איפושהו באמצע מבחינה אישיותית: הוא זאב בודד, קשוח, מסוקס, לא נשאר זמן רב במקום אחד, אבל גם בעל חוש הומור, חשיבה אנליטית מצוינת שהוא לא מפחד להפגין לצד האגרופים שלו (שימו לב לעימות החד שלו מול האוליגרך נברוזוב מתישהו במהלך הספר), קצת יותר פניות לקשר רומנטי וכמות מניחה את הדעת של רגישות.

ואולי בגלל זה כל כך כיף לעלות אתו לרכבת השדים של "סודות קבורים".

בסיפור הנוכחי (השני בסדרה של ניק הלר) ניק נחלץ לעזרתו של חבר עשיר שבתו נחטפה. ניק מחויב לו מפני שהחבר העסיק את אמו של ניק לאחר שמשפחתו של ניק נקלעה לקשיים כלכליים קשים. החבר מסתיר מניק נתונים מסוימים, ומהר מאוד ניק מגלה שכולם מסתירים מידע מכולם. ניק יוצא למסע ארוך, מסוכן וקדחתני בדרך לאמת ולהצלת אלכסה, בתו של חברו. הוא מתעמת בדרך עם אוליגרכים תאבי בצע, אנשי ממשל מושחתים, האפ.בי.איי ועוד גורמים מסוכנים. בדרך, הוא נעזר באהובה מן העבר, משמש דמות הורית עבור שני מתבגרים, וכמובן, מביא בסופו של דבר לחשיפה מלאה של הקונספירציה המורכבת העומדת בבסיס האירועים שמניעים את העלילה.

הרע המרכזי (יש כמה וכמה וגם הקשרים ביניהם מורכבים ומייצרים עוד עניין בעלילה) אמין ועוכר שלווה באופן כמעט מבהיל.

הקצב רצחני. אם תרצו פיינדר הוא מעין מייקל ג'קסון של ספרות המתח. הכול טס. התעלומה מורכבת ומעניינת. הדמויות אינן עמוקות מדי אבל אמינות. הכתיבה הטובה משרתת היטב את מכונת הקצב של פיינדר.

בסך הכול, אחת מרכבות השדים המהנות שעליתי עליהן בזמן האחרון.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה:8.5
דמויות:7
כתיבה:8.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

כמו שחברה שלי אמרה במהלך חילופי הדוקטורים האחרונים בסדרה הבריטית: אני אוהבת את הד"ר החדש!

מומלץ מאוד.

רמפול - פרקליט פלילי - ג'ון מורטימר

חידה. מה זה מצחיק כמו פי.ג'י וודהאוס, משפטי כמו גרישם ומוגש במנות קטנות כמו שרלוק הולמס? נכון, הוראס רמפול.

אבל הגיבור הקשיש אינו רק סכום החלקים שציינתי למעלה.

הוראס רמפול, עורך הדין בן ה-68 יכול ללמד את כולנו הרבה באופן שבו הוא פתוח להכיר ולחוות חוויות חדשות, ללמוד על אחרים ולסייע להם, הוא יכול ללמד אותנו כיצד יש לשמור על צניעות והסתכלות הומוריסטית על החיים כך שנוכל להמשיך ליהנות מעבודתנו (כמו למשל כשהוא מתלונן על תקופה בה התיקים הפליליים האהובים עליו אינם מגיעים אליו: "בתקופה הזו החוק והסדר השתוללו ברחובות באין מפריע"), והוא יכול ללמד אותנו איך ציניות וחמימות יכולות לחיות יחד מבלי לבטל אחת את השנייה.

למעשה, דמותו של עורך הדין הזקן גרמה לי לראשונה לחשוב על השאלה: מה תרצה להיות כשתהיה קשיש? והתשובה היא, כזה.

בשישה סיפורים קצרים, הכתובים בחסכנות ובדייקנות - כמעט, סליחה על הפלצנות, במשיכות מכחול מדויקות ויפות - נחשפת דמותו של רמפול, לומד ומלמד לאורך כל הדרך, חוקר לעומק ומסור ללקוחותיו, וכל זה כשהוא סופג אש מאשתו, הילדה, זו שיש לציית לה, ומפזר סביבו הומור אנגלי מוצלח, כמו למשל "רצח הוא בסך הכול תקיפה עם תוצאות עגומות במיוחד".

בסיפור הראשון מגן רמפול על נער ממשפחת פשע ועל הדרך לומד שיעור בהורות ומלמד את השופט שיעור על ה"רולינג סטונס". בשני הוא מגן על בחורה צעירה מקומונה ונחשף לגרסא הבריטית של ילדי הפרחים, תוך כדי מפגש עם אהבה נכזבת משנות ילדותו. בהמשך הוא מגן באופן מעורר הערכה על פוליטיקאי הנאשם באונס של אחת העובדות במטהו ואף נוטל חלק במשפט גירושין. הספר מסתיים בסיפור אפל יותר בו רמפול מגן שוב על בן למשפחת פשע והתוצאות מעניינות מאוד.

התעלומות אינן מורכבות מאוד. לעיתים הפתרונות פשוטים מדי וניתנים לצפייה מרחוק. אבל אורכם הקצר של הסיפורים והחקירות המוצלחות של רמפול מפצות על כך. הדמויות מקסימות ואהובות, ומאוד משכנעות, והכתיבה נהדרת ושוטפת (את רוב הספר הקצר הזה - 260 ע"מ - קראתי בשבת בבוקר).

הערה אחרונה. הכריכה היפה בה נראים עורכי דין מסתודדים ומעשנים, כנראה בכניסה לבית הדין "אולד ביילי", מעבירה היטב את אווירת המשפט, אבל גם נותנת רושם אפלולי משהו. אז ראו הוזהרתם, הספר הנהדר הזה מכיל את כל קשת הרגשות והתחושות, וכמות ניכרת של הומור.

ציונים:

תעלומה:7
קצב:7.5
דמויות:9
כתיבה:9.5

ממוצע:8.25

בונוס/עונש: בונוס של 7.75 נקודות על הערך המוסף הגדול של הספר - דמותו של רמפול מציעה שיעור צנוע ומאלף על עבודה, נישואין וגישה לחיים.

סופי:9
מקסים, חמים, ציני, אפלולי, ממזרי, מפתיע...בעצם הכול. אל תחמיצו.