תחנה אחת-עשרה - אמילי סנט ג'ון מנדל

 

תקופה דיסטופית עוברת על כוחותינו. את "בז וניאלה" מהסקירה הקודמת קראתי בעקבות שיחה מקרית עם מישהו שפגשנו במדינה אליה הגענו. ל"תחנה אחת-עשרה" הגעתי פשוט כי הוא היה שם ואין הרבה ספרים בעברית באזור. 

another day another dollar. עוד שבוע, עוד דיסטופיה. נתקלתי השבוע גם בציוץ בטוויטר שאומר שבמקום לקרוא דיסטופיות מספיק פשוט לשים לב למה שקורה מסביב. חביב.

"תחנה אחת-עשרה" היא דיסטופיה שונה. קצת כמו "על החוף" הנוגה, היא מאוד לא "in your face". העלילה מתקדמת בקצב מדוד ובסגנון עדין בין תקופות ודמויות, ומתארת באופן כמעט אנתרופולוגי את החברה החדשה שעלולה להיווצר אם אסון בקנה מידה גדול יכה אי פעם ויהפוך את חלום ה-50% של תאנוס לתסריט אופטימי.

העלילה נפתחת ערב האסון. שחקן תיאטרון, פארמדיק שמחפש את עצמו, ילדה שהיא אולי כוכבת לעתיד נפגשים בנסיבות מצערות, והאירוע הזה חוסה במהרה בצילו של האירוע האוניבסלי של המגפה, אבל מתכתב עמו באופן מרתק. מסען של הדמויות בעבר ובהווה משמש רקע מעניין לשרטוט החיים שאחרי.

היופי בעיני ברומן הוא העובדה שהוא מתפקד לפעמים קצת כמו מלכודת "figure-ground", משמע, לפעמים הוא דיסטופיה ולפעמים הוא רומן על המצבים הפנימיים של אנשים החיים את חייהם. במהלך הקריאה לא תמיד מרגישים שהשניים מתקיימים יחדיו. וזה לא פוגע בקריאה, אלא דווקא מעשיר אותה. כאשר קראתי על ההיסטוריה של קריסטין היו רגעים שבהם נזכרתי, "אהה, נכון, והיה את הקטע עם המגפה". 

מחקרים על התמודדות של אנשים עם אסונות מלמדים כי הניבוי שלהם הוא שלא יוכלו להתמודד, אבל בפועל, הם מצליחים, עד כמה שניתן לקרוא לזה כך. כך גם גיבוריה של סנט-ג'ון מנדל, הם לא משתגעים, הם לא עושים מעשי גבורה שלא יאומנו, והם לא רוצים או יכולים להפוך את הקערה על פיה או לשאת באשמה. המציאות קורית והם מסתגלים באופן אמין וטבעי. מנחם מאוד ועצוב מאוד בו זמנית.

עוד נקודה לזכות מנדל היא המבנה הייחודי. קצת כמו שכאשר זורקים אבן למים נוצרות אדוות, גם אצל מנדל, המחזה "המלך ליר" המועלה בטורונטו בתחילת הסיפור, משמש אבן הפוגעת במים וממנה הדמויות, כמו אדוות, מתפתחות וצומחות במציאות האסונית. אל הקלחת השקטה הזו נכנס גם קומיקס בשם "תחנה אחת עשרה" שאחת הדמויות אמונה על כתיבתו ומניע גם הוא את העלילה. בין עולם התיאטרון ומוסיקה שעל הרקע שלו מתרחש הסיפור, לעלילת הקומיקס תחנה אחת-עשרה (הזכיר לי קצת את הספר "יסתבל החגב" שפיליפ קיי דיק הכניס ל"איש במצודה הרמה") לאירועים בחיי הדמויות, נוצר מעין מבוך מראות שנעים מאוד לפסוע בו אפילו שמדובר בזירת אסון.

הדמויות אינן עגולות. בתחילה התקשתי לזכור מי זה מי. אבל לצד האופי המצומצם משהו שלהן, הן מאוד אמינות. משהו בכתיבה של סנט-ג'ון מנדל לוכד איזו מהות של המצב האנושי - נשמע אולי פלצני אבל זה כך - וגם אם הדמויות אינן מרתקות או "מאג'וריות", יש בהן משהו מאוד אמיתי. אל מול מרבית הדמויות שאינן מאוד ברורות, ניצבת דמותו של ארתור, השחקן המצליח והמסוכסך-עם-עצמו-מרוכז-בעצמו והיא מוצגת באופן מפורט, כשמעשיו ועוד רמזים עדינים לריכוז שלו בעצמו מהווים זרעים לאירועים עתידיים. דמותו של ארתור מרתקת גם כי המאבק הפנימי שלו, להמציא את עצמו מחדש, למצוא מטרה או דרך שיהיו נכונים עבורו, מול משברים קיומיים יוצרת הרמוניה יחד עם המסגרת של הסיפור שעוסקת בניסיון המין האנושי להמציא את עצמו מחדש. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וסוף העולם הוא לפעמים תקופה גרועה בחיים של אדם אחד.

מי שבכל זאת רוצה, ימצא פה גם נקודות השקה ליצירות דיסטופיה יותר "פעלתניות" דוגמת המתים המהלכים (קומיקס/טלויזיה) בעיסוק במציאות שמחייבת הגנה עצמית אלימה ובכתות שעשויות לקום כאשר הסדר הקיים והשברירי נעלם. האלמנטים הללו גם הם תורמים לעלילה, אבל בעיני, כוחה היה דווקא במינוריות, דווקא בזה שגם מאבקים דרמטיים בהם חיים היו תלויים על חוט השערה מתוארים באופן עדין וריאלי.

בסופו של דבר מדובר בספר מאוד מיוחד, בעל קצב מדוד, דמויות מינוריות שכוחן באמיתיותן המצליח לתאר אירועים גדולים דרך סיפורים קטנים. 

ציונים:

כתיבה: 9 

קצב: 9 כמו לפסוע לאט מאוד בעקבות מדריך שמשכנע אותך שכדאי להביט בנוף וללכוד את כל הפרטים לפני שמתקדמים  

דמויות: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה ועשירית על כתיבה עדינה בתת ז'אנר שבדרך כלל כולל הרבה דרמה ופעלתנות

סופי: 9.11

זן-דיסטופיה מומלצת במיוחד

בז וניאלה - מרגרט אטווד

 

אלו לא ימים ל"בז וניאלה". 

הכרך הראשון בטרילוגיה הדיסטופית "אדם האחרון" של מרגרט אטווד מתאר עולם שחווה את נחת זרועם של שינויי אקלים, הצפות, ניסויים הרפתקניים בהנדסה גנטית ומגיפה קטלנית. מוכר משהו.

לפעמים אני תוהה מה אטווד עושה בזמנה הפנוי. האם היא רק מדמיינת כמה נורא יכול להיות? 

ב-"סיפורה של שפחה" עסקה בדרך שבה החברה ששבה למבנה מסורתי-פטריארכלי בוראת עולם של דיכוי ונחשלות, וב"בז וניאלה" הקידמה - בדמות פיתוחים גנטיים וטכנולוגיים - מובילה את המין האנושי לאסון. יותר מדי קדמה, יותר מדי מסורת, היינו הך, בסוף כליה. ובאשמתנו.

אז מה קורה ב"בז וניאלה". בפתיחה אנו מתוודעים לאיש השלג, ג'ימי. מוחו השבור - הלום טראומה וחומרים כימיים - משמש לנו זוג משקפיים מנותצים שמבעד להם ניתן להביט בסיוט אליו הפך עולמנו. ג'ימי מתאר לעצמו ולנו את האירועים שהובילו לקטסטרופה, תוך שהוא משתתף בגרסת הישרדות לאדם בודד, בלי פרסומות או פסלון חסינות. הספר בנוי כתנועה בין זכרונות התבגרותו, חברותו עם בז המבריק-אקסצנטרי, ואהבתו לניאלה, להישרדות העכשווית.  

הכתיבה של אטווד ייחודית ומעוררת התפעלות. כתבו עליה כבר לפני, אבל בכל זאת. אם הייתי נדרש לתאר איך היא כותבת, הייתי מכנה זאת "ריאליזם לופת". 

העולם הפנימי של איש השלג, והעולם החיצוני-עתידני-היפר-טכנולוגי-בעבר-טרופי-שבור-בהווה מתוארים שניהם באופן משכנע, שמרגיש מדויק כל כך שכמעט אפשר להרגיש את מזג האוויר הבוגדני או לראות את המגדלים הטבועים בטריטוריה בה מבוסס איש השלג לאורך רוב הספר. ולצד זה, הדחפים, המחשבות והחוויה הפנימית שלו מתוארים בדיוק מיקרוסקופי.   

מה עוד מיוחד באטווד - האפלולית הפנימית. חיינו מתאפיינים בשתי תופעות מוחיות בולטות. רגשות ומחשבות. במפגש עם המציאות החיצונית ולעתים בלעדיה, נוצרות חוויות אנושיות. אנו מרגישים וחושבים על תמימות ושמחה כאשר אנו מביטים בילדינו ומתפעלים מהם, חווים נוקדנות וקנאה כאשר חושבים על כסף, נדל''ן של אחרים (לא אתם, אתם בסדר...), עצב נוכח געגוע אל טוב שלא ישוב. ולעתים, אפלולית. היא יכולה ללבוש הרבה צורות. ההרגשה שהקשר בו אנו נמצאים לקוי, תחושת החמצה ביחס לעצמנו, צרות עין בהצלחתו של האחר, ועוד ועוד ועוד. אנחנו מנסים "להיות בטוב" אבל האפלולית שם. לפעמים היא יוצאת. אצל מי יותר, אצל מי פחות. אצל אטווד, היא בתוך ומחוץ לגיבורים. כמו משתתפת נוספת בסיפוריה. עובדה. כמו שפלסיבו זמזמו עוד ב-1996 "since I was born I started to decay". ואטווד היא אומנית בלכידת ההיבט הזה, הריאלי-קר או סוער-מקנא-זועם, האפלולית שבחוויה האנושית. אטווד מתארת אותה בדיוק רב במרירות שגוברת עם התבגרותו של ג'ימי, באירועי החיים הקשים של ילדותו, בעולם החיצון מוכה הקרינה שאינו מזין אלא פוגע. והכל בדיוק מופלא. גורמת לפנטסיה להרגיש אמיתית מן המציאות. וודו של כותבים. והאפלולית הזו גורמת לחוויית הקריאה להחוות כנכפית וכנעשית מבחירה בו זמנית - כי למה שארצה לקרוא על הקרינה והיצרים והגורל האכזר, למה שארצה להתבונן בעובדות הקשות האלה, ועדיין איני יכול שלא.

ועוד שיר הלל אחרון לגבירה האפלה. סיימון ברון כהן, בן דוד של סאשה ברון כהן, בוראט, הוא חוקר מפורסם בתחום האוטיזם שהציע כי עיקר הקושי בקרב הסובלים מן ההפרעה הוא לקות ב-"theory of mind" - היכולת לזהות שיש מולנו מיינד אחר, עם מחשבות ורגשות משלו. לרובנו יש תיאורי אוף מיינד שמאפשר לנו לנסות לזהות מה חושב ומרגיש הצד השני וכך עם מנגנון לא מושלם זה, האינטראקציה האנושית זורמת איכשהו. לאטווד יש בעיני מן חוש כזה מפותח מדי, מן "theory of world", הדיוק שבו היא מתארת את העולם שלה, דמויות וחומר, עולם פנימי וחיצוני, מצמרר. במיוחד כשקוראים את הספר שנכתב לפני 18 שנים כעת. אולי זו רגישות יתר שלי לחדשות, אבל התחושה היא שאנחנו מפלרטטים עם המציאות הקודרת המתוארת בספר.

עד כאן על הכתיבה של אטווד בעיני.

הספר אינו בדיוק ספר מתח. אבל בכ"ז, התעלומה שהיא כיצד אירעו הדברים, איך הסתיים לו העולם המוכר, מגיעה לפתרון שאינו מושלם בעיני. הקצב משתנה אבל בסך הכל הספר נע בנינוחות של חתול המתגנב חרישית אל טרפו, לעבר הסיום הידוע-לא-ידוע מראש. הדמויות נ ה ד ר ו ת. ובסה"כ אטווד מצטרפת בכבוד - בעיני - אל דיסטופיות אחרות דוגמת "1984", "על החוף", "האיש במצודה הרמה" וחברותיהן שכל אחת בדרכה מעוררת אי נוחות כובלת.

 

ציונים:

כתיבה: 10

דמויות: 10

קצב: 8

תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

דיסטופיה מהפנטת שהלוואי ותישאר דיסטופיה.

גשם שחור - גראהם בראון

 

גשם שחור משתייך לתת ז'אנר של ספרי המתח, הרפתקאות מעורבבות עם מעט מדע בדיוני. העלילה מספרת על דניאל ליידלו, צעירה שאפתנית העובדת בארגון שעוסק לכאורה במחקר אך למעשה מהווה מעין מקבילה אינדיאנה ג'ונסית של ה-CIA, משמע חותר לממש מדיניות ארצות הברית בכל הקשור לאוצרות המפוזרים על כדה"א. דניאל מקבלת על עצמה לפקד על משלחת שיוצאת לברזיל בעקבות מה שעשוי להיות התגלית המדעית של המאה ה-22. בדרך היא נאבקת בארגון סתרים זדוני, שבט קדום ויצורים קטלניים ונדרשת להבין את ההגיון מאחורי מערכת אקלוגית זעירה שמתחזקת יחסי גומלין מתוחים מזה עידנים.

נשמע לא רע? קצת פעולה, קצת מד"ב. בקצרה, זה היה די גרוע. אם נשווה לעולם הקולנוע, על קו התפר שבין אינדיאנה ג'ונס הממזרי ל-fateful findings הכה-נורא-שזה-כיף של ניל ברין (יוצר קולנועי בתחום המד"ב שעובד באופן עצמאי ומייצר קרינג' מהנה-מצמרר בסגנון "החדר" של טומי ווייזו), "גשם שחור נמצא בדיוק במרכז", וזה לא מקום טוב להיות בו. אין לו את השנינות, התחכום, תנופת הסיפור וההומור שיש לסיפורי אינדיאנה ג'ונס, והוא גם לא גרוע מספיק כדי לשעשע כמו הסרט של ברין.

על פניו יש תשתית מספקת. ליידלו הגיבורה מנותקת מהשותף שלה, ארנולד מור, על ידי הבוס של הארגון. בראון מגלה לנו מיד כי רשת תככים התככים והנאמנויות בארגון מלווה את ההרפתקה "בשטח" במסגרתה חברי המשלחת יוצאים על מנת לאתר אוצר קדום מול בטריטוריה מסתורית. אבל בפועל דבר לא עובד. הקצב חורק - המרדפים לא נגישים או מרתקים, ההליכה הארוכה בג'ונגל (מזכיר את even the trees walked in that movie מ"מוכרים בלבד 2"), החקירה של המקדש המסתורי וההיערכות מול הכוחות הפועלים נגד חברי המשלחת. כולם מתבצעים בקצב איטי ומתסכל, ועד שמגיעים כמה רעיונות מד"ב חביבים, האוויר כבר נגמר. הכתיבה של בראון דידקטית שבלונית. מן דן בראון לא מלוטש. הדמויות הן נקודת תורפה נוספת. בראון מנסה לתת להן רקע, היסטוריה אישית שתסביר את התנהלותן - המרצה שחווה אובדן מגונן על הסטודנטית שלו, הוקר, ההריסון פורד של הספר עם חוש הצדק המפותח מאחורי החספוס, וליידלו שאני כבר לא זוכר מה היה הסיפור שלה. על אף המאמץ, זה יוצא ארכני, פשטני וסכמטי. אין די מן הקסם הנדרש כדי להקים דמויות לחיים, ולעתים קרובות מדי, ה"קרטוניות" שלהן צצה ובוזקת עוד קצת יאוש על חוויית קריאה שגם כך מתאפיינת בהזדחלות וכתיבה בינונית. התעלומה כן חביבה, עם פתרון מד"בי עד מאוד, אבל כאמור, לא מפצה על מה שקורה קודם.

בגב הספר מצוין שבראון הוא גם טייס ועו"ד. זה טוב.

ציונים:

דמויות: 6

קצב: 6

כתיבה: 6

תעלומה: 8

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין 

סופי: 6.5

מותחן מד"ב שמתיש את הקורא בכל הפרמטרים. פריכית אורז יבשה עשויה מילים. 

רובורצח - מרתה וולס

 

                                              

זיכרון. לפני יותר מ-11 שנים היה לי מן סופ"ש מושלם. חברי הטוב שכנע אותי להצטרף להופעה של ארט-ברוט שלא הכרתי ויום אחרי זה ראינו את kickass בקולנוע. ארט ברוט הייתה פצצת רוק-פופ והומור בריטית. הסולן באמת הילך קסם על הקהל, והמלודיות מושלמות, ו-kickass  היה מרגש ומקפיץ וחתרני. מתיו ווהן הבימאי (עיבד גם "אבק כוכבים" של ניל גיימן, עם תפקידים חמודים לרוברט דה נירו ומישל פייפר) השלים את התמונה והפך את הסופ"ש הזה למושלם.

השמש שקעה וזרחה משהו כמו 4000 פעם מאז, ואיכשהו לא הזדמנה לי שוב חוויה כזו של one-two-punch, עד הסופ"ש האחרון. 

בין אריזות לתרגומים, שמעתי את "as the love continues" של mogwai, הרכב פוסט רוק סקוטי ותיק (מסתבר שרוברט סמית מהקיור עוקב אחריהם בטוויטר) שהצליח להוציא עוד יצירה אפלולית-מתוקה תחת ידיו. הרצף של here we, here we, here we go forever, dry fantasy ו-ritchie sacramento באמת מכשף (האחרון כולל את השורות המצמררות הללו, בתרגום חופשי, "חברי הוותיק ביותר, שבקושי הכרתי...כל כך הרבה כיף, להסתובב שם בחושך...עצרת את הזמן, איכשהו, מצאת דרך החוצה, פגיון בלב כולם...). אז בין האזעקות, אלו היו הצלילים של סוף השבוע. ואם בסבלנותכם האדיבה הגעתם עד הלום, אז מה שהשלים את ההרמוניה עם סוף שבוע מלפני 11 שנים היה "רובורצח" נובלת מד"ב קצרצרה וקצבית שהיא הדבר הכי קרוב לסרט פעולה אינטליגנטי שאפשר למצוא היום, ולא רק כי בתי הקולנוע היו סגורים עד לפני שניה.

מרתה וולס כתבה כבר 8 נובלות/סיפורים קצרים/רומנים ביקום של רובורצח, בעקבות הצלחת הספר הקצרצר שנסקר כאן. הגיבורה, יחידת אבטחה שמה, היא אנדרואיד שמיועד להגן על משלחות חוקרים היוצאים לסקור כוכבים לא מיושבים. זה עסק יקר. פרמיות ביטוח גבוהות. סיכון פיזי. סיכוי נמוך להחזרת ההשקעה. כמו בחיים. 

ספוילרים קלים להתחלה - הספר נפתח בסצנת פעולה אה-לה "tremors" (אם לא מכירים שווה לחפש, מד"ב כיפי מ-1990 ומשהו עם פרד וורד וקווין בייקון) שבה יחידת (כך נכנה אותה מעכשיו) צריכה להציל כמה מחברי המשלחת מיצור דמוי graboid - מן תולעת חול ענקית - שמתפרצת אל זירת המחקר וכמעט טורפת נתח ניכר מחברי המשלחת. יחידת נחלצת להגנה. ואנחנו מגלים שליחידת יש סוד. היא עצמאית לאחר שנטרלה את השליטה עליה - סוף ספוילרים קלים. 

במהלך עבודתה של יחידת אנחנו נחשפים לעולם הפנימי של בינה מלאכותית שמשורטט באופן הגיוני, מתוחכם וגם טיפה מרגש - מח אנליטי וקר עם חיבה לתרבות פופ וסימפטומים של חרדה חברתית. סקיינט עם body issues. ויש משהו הגיוני בבינה מלאכותית שמאזנת בין הגיון קר ושיקולים אישיים לאלמנטים רגשיים שייתכן שניתן יהיה בעתיד לפתח אצל מערכות. נדמה לי שפעם הייתה איזו אגדה אורבנית הייטקיסטית על כך שבינה מלאכותית במשרדי פייסבוק פיתחה שפה סודית לאחר שהחלה לשוחח עם מחשב חבר.ה ואז נותקה מחשמל. בקיצור, וולס בוראת פה יקום שממש מרגיש כמו מה שיקרה עוד מעט כשהאינטרנט וטכנולוגיות ננו יתפתחו ויאפשרו היברידיות אנושית-שבבית-רשת חברתית או משהו כזה. מה שיפה במה שוולס עושה הוא שהכל מרגיש טבעי, אינטואיטיבי, מתוחכם ועדיין פשוט.  

אניהו, יחידת והצוות שלה, בו בולטת המפקדת, מנסה, מגלים במהרה - לא תאמינו! - שמשהו לא טוב מתרחש על פני הכוכב. גופות מתחילות להיערם, ונוצר מן זיווג חביב בין טרמינייטור/רובוקופ לווייב של אגתה כריסטי. יחידת וחבריה צריכים לפענח מה קורה לפני שהצוות יחוסל ובמקביל יחידת מנסה לשמור על סודה מפני הצוות שהופך חשדן באווירה שנוצרת. 

העלילה זורמת מאוד - הדילמות שיחידת וחבריה צריכים לפתור נהירות ומרתקות. לפעמים מזכירות גרסאות של דילמת האסיר. סצנות הפעולה כיפיות וקל לדמיין אותן. התעלומה, גם אם גנרית, עובדת. הכתיבה חביבה, במיוחד המונולוג הפנימי של יחידת, והסיום צפוי ולא צפוי, מבהיר לנו שהתמקמנו ביקום מרתק שיש עוד הרבה מה להוציא ממנו.

מילת הערכה להוצאת "נובה". קנייה ותרגום של יצירות מד"ב כשאין לך גב של הוצאה גדולה היא מעשה אמיץ או סיכון מיותר, תבחרו. שמעתי גם מי שהגדיר כהתנהגות אובדנית. וללא חולמים מסתכנים יצירות כאלה לא היו רואות אור בארץ. הספר נמצא בחנות באתר ההוצאה, בפורמט דיגיטלי בלבד. אז אם חשקה נפשכם בתמיכה ביוזמות חסרות סיכוי לצד מותחן רובוטים מוצלח.

ציונים:

כתיבה: 8.5

קצב: 8.5

דמויות: 8

תעלומה: 8

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: פלוס שתיים וחצי נקודות על הרעיונות החדשניים, הזרימה הטבעית והחיבור לסרטי רובוטים מהניינטיז

סופי: 8.5

אז מה עולה 32 ש"ח, והוא הדבר הכי קרוב לסרט טוב בקולנוע בתקופה שבה במשך שנה לא ניתן היה להכנס לבתי הקולנוע וגם ההיצע היה ככה ככה? say no more, זה murderbot! 

7 דקות אחרי חצות - פטריק נס

 

קצת הפוגה מהטילים, האלימות הקשה ואי הוודאות (קטיושה שנפלה לנו מאתיים מטר מהבית - אני מסתכל עלייך) לנושא הקליל יותר של מחלות ומוות. כי צריך קצת אסקפיזם.

שני סיפורים קצרים. 

באחד אישה שאיבדה את בנה באה לבודהה ושואלת כיצד להתמודד עם הכאב. הוא ממליץ לה לחפש בית שבו לא אירע אובדן. היא מחפשת, אבל לא מוצאת. 

בשני, אדם מגיע לאירוע לכבוד הולדת תינוק ומברך בזו הלשון - סבא מת, אבא מת, ילד מת. 

כשנשאל למה הוא כזה buzz-kill, הוא משיב, זה הסדר הטבעי של הדברים, שלא ילך אחרת. 

"7 דקות אחרי חצות" של פטריק נס חוסה תחת העננה הידועה-לא-נחשבת של המוות. 

זה מתחיל בכך שנס עיבד את הסיפור מרעיון של סופרת אחרת, שיבון דאוד, שנפטרה טרם הספיקה לפתח את הרעיון לספר. נס מתאר בפתח הספר כיצד חווה התנגדות לעיבוד הסיפור של אחרת, ואיך בשלב מסוים התהליך זרם, והסיפור קרם עור וגידים ומפלצת. 

הסיפור עוסק בקונור, בן יחיד להורים גרושים, שאמו מתמודדת עם מחלה קשה (כך אומרים סרטן ביותר ממילה אחת). קונור מוקף בסבתו בעלת האופי הייחודי, אביו שעבר לפני שנים לארצות הברית, עבר אמריקניזציה וכל הזמן מרגיש לחוץ לשוב אל זוגתו וילדתו, וחברת הילדות שלו, לה הוא שומר טינה על מעשה שעשתה.

נס עושה בסיפור הזה עבורה חסכנית, רגישה, שחומקת היטב מכל מה שדרמטי וקלישאתי, ומאירה בצורה מדויקת את חווייתו החברתית והפנימית של ילד שמתמודד עם אי ודאות מצמיתה. באחד מהלילות בתקופה בה הספר מלווה את קונור, מופיעה לפתע מפלצת עם אג'נדה מוזרה משהו - היא תספר לו סיפורים, והוא יספר לה את האמת. לא אוסיף יותר על הסיפור, אבל נס עושה שימוש מצוין בתפר שבין פנטסיה למציאות פנימית כדי להביא את הסיפור לשיא נוגה ומרגש. 

הכתיבה של נס, כאמור, חסכנית ולא דרמטית. ההתרחשויות אינן צפויות/סכמתיות - הבריון אינו טיפוסי, הסבתא מעצבנת באופן מקורי, סיפורי המפלצת מוצלחים וממלאים את תפקידם באופן מצוין. המקוריות מודגשת כבר מן הרגע הראשון - בתגובתו של קונור למפלצת. 

בנוסף, כל אפיזודה מקדמת אותנו בהבנת מצבו הנפשי של קונור, מול עצמו ומול הסובבים. בקיצור, נס לוקח את הנושא מעורר האימה וההימנעות של החולי והמוות, ומפתח אותו באופן יפהפה במעשייה נוגה שמאמין כי תרטיט לבבות מכל הגילים.

הדמויות אמינות. פשוטות אבל ייחודיות. הקצב די מהיר, גם אם פה ושם מעט מאט, והתעלומה, הפסיכולוגית במקרה הזה - מהי האמת של קונור - עובדת מצוין ומגיעה לפתרון הגיוני, עצוב וכל כך טבעי.

לספר יצא עיבוד קולנועי שטרם הספיקותי. אם כבר קולנוע יש בו משהו שמזכיר את "המבוך של פאן" שגם היה חתיכת מציאות כואבת, מקורית ומעניינת.

דווקא הרעיון של "7 דקות אחרי חצות", המועד שנתן לספר את כותרתו מרגיש מעט "אין יור פייס". אבל אין בזה כדי לגרוע מההישג של נס. 

אם יש גן עדן לסופרים, מאמין ששיבון תקדם את פניו בחיבוק.

ציונים:

כתיבה - 9

דמויות - 8.5

קצב - 8.5

תעלומה - 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על היכולת להשתמש בפנטסיה כדי לעסוק באופן מקורי ועדין במוות.

סופי: 9

פנו לכם כמה שעה-שעתיים ואפשרו לעצמכם להביט בלבן של העיניים של גזירת הגורל הוותיקה באמצעות ספר מקסים, מקורי, אנושי ומרתק.