הספר הזה הוא עליך - קלייר קנדל

באחד הפרקים של "סאות'פארק", קארטמן מתחפש לרובוט באמצעות קופסת קרטון ומותח את באטרס, שהוא רובוט חדשני המתקרא "awesome-o". בדרך לא דרך, הם מתגלגלים לישיבת תסריטאים הוליוודית. התסריטאים מחפשים רעיון חדש לסרט של אדם סנדלר. קרטמן המחופש לרובוט מציע: "אדם סנדלר מתאהב בבחורה, אבל אז מתברר שהיא בעצם גולדן רטריבר". ומקבל תשואות. הקטע הזה, שחוזר על עצמו באופנים שונים לאורך הסדרה המטורללת, מבקר את אופן העבודה היצירתי הנהוג בתעשיית הסרטים. בואו ניקח רעיון חצי אפוי ונבנה סביבו סרט, השאר פחות חשוב. 

"הספר הזה הוא עליך", הרגיש לי קצת כך. סביב הרעיון המוכר משהו - גבר קריפי עוקב אחר אישה - נבנתה תפאורה רעועה - סיפור אהבה גנרי ולא אמין במיוחד, השתתפות במשפט שאמור לשמש מעין מראה לגיבורה, וההבלטה של הקשר בין אגדות ילדים לתוקפנות ודחפים רצחניים - התופחת ואז קורסת לתוך עצמה לאורך 300 ומשהו עמודים. 

קלאריסה היא עובדת אדמיניסטרטיבית באוניברסיטה כלשהי, ובעלת כישרון לתפירת שמלות. לאחרונה נפרדה מהנרי, מרצה וחוקר בכיר, לאחר שטיפולי הפוריות שעברו יחד כשלו, והוא קיבל הצעת עבודה מפתה. מרצה חוקר אחר, רייף סולמס, מחזר אחריה במרץ וחוצה במהרה את הקו שבין חיזור למעקב אובססיבי, הפחדה ותקיפה. בניסיונה להימנע ממנו, קלאריסה מצטרפת לחבר מושבעים במשפט בו ספק יצאנית-נרקומנית תובעת סוחר סמים וחבריו שהתעללו בה. המשפט, לטענת הכריכה האחורית, מביא את קלאריסה להבנה מעמיקה יותר של מצבה. מושבע אחר, רוברט, כבאי גבוה ומסתורי משהו, מתקרב אליה ונרקם ביניהם קשר. רייף אינו מוותר על קלאריסה, והעניינים מגיעים לנקודת רתיחה.

לזכותה של קנדל ייאמר שהפתיחה סוחפת. אין השתהויות. קלאריסה כבר שקועה עמוק בסיפור המצמרר עם רייף הקריפי בואכה רצחני. משחק החתול ועכבר ביניהם, שאינו קל לקריאה, בשל העובדה שכל דבר שרייף עושה הינו למעשה התעללות קשה, מותח ומעניין. אבל במהרה, האירועים הופכים צפויים, וניתן לזהותם ממרחק, כמו שלטי חוצות.

המשפט שבו נוטלת קלאריסה חלק כמושבעת אינו מקושר למקרה שלה באופן ברור מדי, אינו מפותח מספיק, ורק מוסיף עוד רובד של "פורנו עינויים", בו אנו נחשפים לסיפור קשה נוסף שאינו מגיע לכלל סיום ברור.

קצת כמו שרובד האלימות בספר הוא מאוד "אין יור פייס" , כך גם גיבוריה של קנדל עוברים חלוקה גסה של שחור/לבן. אנשי האקדמיה עסוקים כל היום במילים ובמשחקי כוחות קטנוניים, ולעומתם, אנשי העבודה, קלייר, שגם יודעת לתפור, ורוברט הכבאי, מתוארים באור חיובי יותר.

הקשר שנרקם בין קלייר לרוברט אינו מרגיש אמיתי. לעתים מרוחק, לעתים מגוחך. קנדל כותבת כנראה טוב יותר על יחסים מתעללים מאשר על רומנטיקה. גם השימוש במימד התוקפני-אכזרי של אגדות ילדים, שבולט בעלילה, אינו יוצר רובד נוסף, אלא סתם נמצא שם, כמו מישהו שנדחף לתמונה שניסיתם לצלם.

ההגעה לקו הסיום מייגעת, וסצנות הסיום, הצפויות עד זרא, למעט הפתעה קטנה, הותירו בי את ההרגשה שהייתה לי כילד קטן כשאכלתי יותר מדי מחטיף אהוב - לאחר התחלה נעימה, תחושה בוגדנית של כבדות ובזבוז. וכמו אז, גם עתה, לא הצלחתי להפסיק. אבוי.

עוד הערה. שמו של הספר באנגלית - "the book of you" - מעניק לו נופך דרמטי. תרגום השם ל-"הספר הזה הוא עליך" הזכיר לי את "והילד הזה הוא אני", והוא מעקר את הפאתוס שקנדל ניסתה להוסיף ליצירתה. אולי טוב שכך.

קצת כמו ב"לפני השינה" שסוקר כאן מתישהו, גם כאן מדובר על רעיון לא ממש מקורי, שפותח באופן מאוד לא מוצלח, ועדיין, הפך איכשהו (כנראה כי מישהו החליט) לסיפור הצלחה.

ציונים:

כתיבה: 6.5 שוטף וקריא, אבל שטחי ורדוד.  

דמויות: 7 

קצב: 6

תעלומה: 4 שרשרת האירועים שבלונית וצפויה.

ממוצע: 5.875

בונוס/עונש: מינוס שבע שמיניות על האכזבה לאחר התחלה די מבטיחה.

סופי: 5

מאכזב, שטחי וקצת חובבני, "הספר הזה הוא עליך" ירדוף אתכם לאחר הקריאה, אך לא מן הסיבות הנכונות. 

שקיעה בעלטה - פיטר בלאונר

לפני כמה ימים פורסמה ב"מאקו" כתבה על ארגון "V15" ששם לו למטרה להחליף השלטון בבחירות. אם נשים רגע את תיאוריות הקונספירציה והנטיות הפוליטיות שלנו בצד, יוותר רק מצב אנושי מוכר - סתירה (מצלצלת) של הנחות יסוד וציפיות אחרי מאמץ מרוכז.
חברי הארגון, חדורי תחושה של שליחות אידיאולוגית, ונשענים על פעולה מאורגנת, הרגישו אופטימיות לקראת הבחירות. מהראיונות בכתבה נראה כי ההזדהות האידיאולוגית העמוקה ותוצאות הסקרים הניבו אצלם תחושה של וודאות, שרוסקה על ידי תוצאות האמת.
נראה שאת אותה תחושה צורבת של סתירה נוכח מה שנראה ודאי ונכון במבט לאחור, חשו בלשי משטרה בכל העולם, כאשר תוצאות בדיקות ד.נ.א החלו להיכנס לשימוש סדיר במסגרת עבודת המשטרה. מקרים סגורים שהיוו גולת הכותרת של קריירות נשטרתיות, הפכו באיבחה לתביעות פיצויים של "רוצחים" שהורשעו על לא עוול בכפם, ולבעיטה של קונג-פו-אשמה-ובלבול בבטן הבלש שחשב שזיהה נכונה את ההתרחשויות, ושהאינסטינקטים וההגיון שלו תיקנו, במעט, את החברה האנושית האומללה שעליה הוא מנסה להגן מעצמה.
קצת כמו תוצאות האמת, שמייצגות תוצאות ספירה של מיליוני קולות, ומחליפות אינטואיציה, ניסיון ומדגמים, גם בדיקת ד.נ.א, סוקרת באלגנטיות מיליוני רצפי גנים, ומשיבה בהסתברות גבוהה - כן או לא, באופן שגורם לראיות אחרות להחוויר.

ב"שקיעה בעלטה", פיטר בלאונר פורש במומחיות מרשימה את תסריט האימים הזה, כשהוא מציב בלש שהמקרה שסגר לפני עשרים שנה, ו"עשה" את הקריירה שלו, נפתח שוב, ועמו גם תיבת הפנדורה של חייו. מה שמוביל אותו, קצת כמו אנשי V15, לשאול את עצמו, במה טעיתי, ומה עושים עכשיו?

פרנק לאפלין, בלש משטרה מעוטר, נדרש לחזור לאחד המקרים הבולטים שפיצח - רצח של רופאה צעירה ונאה על ידי בנו של איש התחזוקה של הבניין בו התגוררה. הרופאה באה ממשפחה לבנה מיוחסת, ובנו של איש התחזוקה, חוליאן שמו, היספני צעיר והורמונלי, שכל תקוותיו של האב המהגר מונחות על כתפיו. פרנק נכנס אל חדר החקירות ומשתמש בעדויות טרום ד.נ.א כדי להגיע להעמדה לדין מהירה, וחוליאן נכנס ל-20 שנה.

הסיפור מתחיל עם שחרורו של חוליאן נוכח ספקות שמתעוררים בעניין הפרשה, מההיבט הגנטי והבירוקרטי שלה. פרנק וחוליאן מתחילים לנהל משחק של חתול ועכבר, כשבלאונר מנהל היטב את אלמנט המסתורין - רצח או לא רצח - ויחד עם עוד מספר מצומצם של דמויות - תובע שאפתן, אישה טובת לב שאוספת את חוליאן לביתה ואשתו של פרנק - העניין הופך למן מחזה קאמרי, שמעבר להיותו מותח, נוגע באופן עדין גם בנושאים של החמצה וחשבון נפש.
הכתיבה של בלאונר נעימה לקריאה. ישירה ולא יומרנית, וגם אם פה ושם חומקת איזו קלישאה ממספריו של העורך, זה לא נורא, כי הסך הכל שוטף ואמין. העיסוק בנושאים כמו בדיקות ד.נ.א ועבודת המשטרה, החזרה לחברה לאחר 20 שנות כליאה, והההיבטים המשפטיים כתוב היטב ומעורר עניין.
הקצב נינוח. בלאונר תמקד בפרנק ובחוליאן לסירוגין, במהלך פרקי הספר, ובנקודות שבהן הם נפגשים, אפשר ממש להרגיש את אי הנעימות ואת ניצוצות הזעם והתסכול. גם פתרון התעלומה מקורי ומעניין.

בכריכה האחורית, המשמשת לעתים קרובות כשלט הפרסום של הספר, מצוטטת ביקורת שמשווה אותו לפרק טוב של סדרה נוסח "חוק וסדר". לדעתי המחמאה הזו עושה לו עוול. הספר היה בעיני יותר מעניין ומקורי מסדרות המשטרתיות הפרוצדורליות.

ציונים:

כתיבה: 8.5
תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

ספרו של פיטר בלאונר "עושה את העבודה", מחוספס וקצבי, הוא מעמת שני גיבורים פגועים, על רקע השפעת ההתפתחויות המדעיות על עבודת המשטרה. שווה. 

אברהם לינקולן צייד ערפדים - סת' גראהם סמית'

לפני הביקורת, כמה מחשבות על חוק הספרים. לאחרונה חלפה שנה מאז החלתו, ופורסמו מספר כתבות על מצב השוק. הן לא סבלו מחוסר בפאתוס. המכירות ירדו, המו"לים אינם יכולים להרשות לעצמם להוציא ספרים, וגם, בשורת האיוב, כדאי שתשבו בשביל זה - ייתכן שכבר לא נמצא את עמוס עוז הבא. ואני תוהה, האם באמת היינו חייבים למצוא את הקודם?

וברצינות. אני חושב שהמכירות ירדו בעיקר מפני שהמחיר עלה באופן לא פרופרציונלי. אומנם ספרים כבר אינם עולים 100 ש"ח כבעבר, אבל להוציא 74 שקלים על ספר בודד, אחרי שמשנת 2007, לימדו אותנו הרשתות הגדולות שספר עולה כ-30 שקלים, זו בעיה.

בתחילת החלתו של החוק, המחירים ירדו לרמה של 50-60 ש"ח, אך לאחרונה ניכרת עלייה. הדוגמא הטובה ביותר היא ספריו של יו נסבו. "המושיע", שיצא בערך יחד עם החוק, עלה 58 ש"ח. "איש השלג" שיצא בימים אלו עולה כבר 74 שקלים. עלייה של כ-25%. 

לדעתי, מחיר של בין 40 ל-50 שקלים לספר בכריכה רכה הוא הוגן, אבל נראה שהחוק, שבכלל נועד לטפל בבעלות של הוצאות ספרים מסוימות על רשתות מכירה מסוימות (שבשל כך יכלו למכור את ספריהן מבלי לשלם עבורם כפי ששילמו להוצאות אחרות ששלחו להן את מרכולתן), אינו מצליח להביא את מחיר הספרים לרמה סבירה, וכרגע ספר עולה יותר מפי 2 מכפי שעלה בממוצע, במשך קרוב לשמונה שנים. 

אך לא בטוח שהחוק הוא האשם. ייתכן שמדובר בתהליך פשוט של למידה מחדש. ושאם המחירים הנוכחיים יישארו ברמה הנוכחית, עוד חמש או שש שנים תישכח הלמידה האגרסיבית של מבצעי "ארבע במאה" שהפשיטו מן הספר את משמעותו כמוצר העומד בפני עצמו ובמידה מסוימת, את יוקרתו. ואנחנו נחזור לקנות ספרים במחירים הנוכחיים. 

עדיין קשה לומר.

להכריז כעת שהחוק נכשל, בעיני, זו אמירה נחרצת ומהירה מדי. שנה אחת בתנאי מחיר גבוהים אחרי שמונה שנות הוזלה. אין בה די כדי לשנות. אני חושב שגם ההוצאות צריכות להסתכן ולהוריד עוד יותר את מחירי הספרים. השינויים בתמחור מלמדים על כך שגם הן עדיין מנסות להתמקם מחדש בשוק, ואינן בטוחות כיצד לעשות זאת. 

בינתיים, נראה שהן נוקטות בעל מיני דרכים משונות לשיווק בעידן החוק.

באתר "הספרייה החדשה", החלו להציע חלק מן הספרים במכירה מוקדמת, במחיר מוזל ביותר - למשל, ספרה החדש של אן אנקוויסט במחיר של כ-40 ש"ח - ועל ידי כך לעקוף את החוק. אך הם לא עושים זאת באופן גורף, וחלונות הזמן לרכישה מצומצמים. באתר "כתר", במדור הספרים החדשים, תוכלו למצוא, במה שהוא כבר כמעט סיאנס, את "ואל אישך תשוקתך", וגם את "קפקא על החוף" ארוזים באריזה חדשה, כשהעלילה נותרה זהה. רק מה, היות שהם יצאו לאור לפני החוק, ניתן לשווק אותם במבצעי אחד ועוד אחד וכו'. באתר "עם עובד" מציעים תוכנית מנויים שבמסגרתה ניתן לרכוש 5 ספרים חדשים במחיר ממוצע של 52 ש"ח לספר, אבל הסכם המכירה, שאמור להיות תואם לחוק הספרים, כתוב בלשון שגרמה לי לחשוב על התייעצות עם עורך דין ועל "פאוסט". 

ובקיצור, ההוצאות מנסות להתאים את עצמן לחוק, אבל את המהלך המתבקש היחיד, הורדת מחיר לרמה נורמלית, הן אינן מעזות לעשות.

ועכשיו לספר.

הוצאת "אופוס" היא אחת החביבות עלי. במהלך השנים היא מביאה לתרגום יצירות מרכזיות מתחום המד"ב והפנטסיה, ז'אנרים מוזנחים ונקלים בארצנו הקטנטונת, שבה המציאות עולה על כל דמיון, הגורמים לז'אנר ספרי מתח להיראות ספרותי ומעונב.

ההוצאה החלה את דרכה באופן חובבני משהו. כריכות מזעזעות, שגיאות תרגום שמעלות את מתרגמי כתוביות הסרטים ברשת למעמד של אבשלום קור, והכי מעצבן, אי עקביות באיות שמות, לפעמים בין כרכים של סדרה, ולפעמים בתוך אותו ספר.

כנער, קראתי - או יותר נכון, בלסתי - את ספרי "רומח הדרקון" עמוסי הרומנטיקה ההורמונלית והחרבות, בהמשך נחשפתי ל"המשחק של אנדר", סיפור חניכה והרפתקאות קורע לב שהפך לסרט איום, ול"הדרור" המדכא-מרתק של מארי דוריה ראסל. כיום נראה שההוצאה מפיקה מן הפירות של אחוזי הצפייה של "משחקי הכס" הHBO-אית.

עם השנים חלה עלייה משמעותית ברמת ההפקה של הספרים. הכריכות מרשימות ומקצועיות, התרגום מהוקצע ו"אופוס" היא ההוצאה היחידה שממשיכה בעקביות להביא ארצה, באופן רציף, ספרים שלא היו מתורגמים על ידי אף הוצאה אחרת. 

כיום, הביקורות ברשת מהללות את הסדרות של ברנדון סנדרסון שמתורגמות על ידי ההוצאה. אני עוד לא בדקתי, אבל זה נראה מעניין.

וזה לצערי, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על "אברהם לינקולן צייד ערפדים" - הוא יצא בהוצאה שאני מחבב.

ניגשתי לספר הזה עם ציפייה לקצת ניקוי ראש הומוריסטי. חשבתי שאפשר יהיה לומר משהו על הדרך שבה בעולמנו הפוסט-מודרני, שבו גיבורים חד מימדיים כמו דמויותיהם של סטלון וצ'ק נוריס בסרטי הפעולה הישנים, כבר אינם מושכים ומרתקים, יש צורך לקחת את הארכיטיפים של ימינו, ולערבב אותם, וכך לייצר עלילות מקוריות ומלאות עניין ומתח. חשבתי להתלוצץ, על "באפי, משחררת העבדים" ו"רייגן, לוכד המזדאבים". אבל דבר לא הכין אותי לפריכיית האורז המשעממת הזו. 

העלילה אינה מרחיבה הרבה על ההכרזה שבכותרת. אברהם לינקולן היה צייד ערפדים. מסתבר שאמו נרצחה על ידי ערפד. והוא נשבע לנקום את מותה. אז הוא הפך לצייד ערפדים. בדרך הוא פגש מנטור בעל אופי של פריכיית אורז שהיה - תופים - ערפד. ועוד כמה חברים שקשה היה להבחין ביניהם, ולא בגלל שהמתרגם טעה באיות שמותיהם, אלא כי הסופר עיצב אותם באופן מרושל ובלתי זכיר.

סמית', מסתבר, לא עושה את הטריק הזה לראשונה. ספרו הקודם "גאווה ודעה קדומה וזומבים", המבוסס על ג'יין אוסטן, היה להיט והוא החליט להפוך את "אייב ההגון" כפי שהוא מכונה בדברי ימי ההיסטוריה, לצייד ערפדים.

אני חושב שלינקולן האמיתי, לו היה יודע באיזה מישמש סיבכו אותו כאן, היה כועס. לו היה ממש קורא את הספר, ייתכן מאוד שהיה הופך ל"אברהם לינקולן, הרוצח של הסופר ההוא..." או אולי מסתפק בתביעת דיבה. 

אומנם בבסיס העלילה ניצב רעיון קונספירטיבי מעניין, המחבר בין ערפדים למלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל מעבר לרעיון, אין הרבה.

סמית' מתעצל בעבודה על הערפדים שלו. הם מתוארים באופן שבלוני ולא מעניין. בתקופה שאחרי "ראיון עם ערפד", וספרי "סוקי סטקהאוס", אי אפשר להתרשל כך וצריך להפגין קצת חשיבה ומקוריות.

הדמויות האנושיות בלתי זכירות, ותיאורן גובל לפעמים בילדותיות. הקצב מתיש. סמית' כותב את הספר כסקירה היסטורית, תוך שהוא מצטט כביכול מן היומן של לינקולן כדי לשוות לעניין מעין אותנטיות, אבל משיג רק את השעמום שנובע אצל חלקנו מקריאה בספר היסטוריה.

הכתיבה שטחית ובנאלית. מצבים רגשיים נכתבים כאילו באמצעות שבלונה וכפי שכבר אמרתי, נראה שמעבר לכותרת של הספר, שהייתה יכולה להיות גם כרטיס ביקור של בית עסק, העסק אינו מתרומם, ורק מתנהל במן נמנום שבינו לבין מרדפים מסמרי שיער בהשתתפות ערפדים אין דבר במשותף.

ציונים:

כתיבה: 5

דמויות: 5

תעלומה: 7 לרעיון הקונספירטיבי המוצלח שלא פותח.

קצב: 5

ממוצע: 5.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על אכזבה צורמת ממה שאמור היה להיות סתם פיסת טראש מהנה.

סופי: 5

לעלילת חייו הסודיים של לינקולן חסרות שיניים. 

האדם המשוכפל - ז'וזה סאראמאגו

באחד הפרקים האחרונים של הסדרה "true detective", ראסט, אחד משני הגיבורים, המגולם על ידי מתיו מקונהיי, פונה אל אשת חברו שבאה לבקר אותו בבר בו הוא עובד, לאחר שפרש מעבודתו כבלש, ומבקש ממנה שתעזוב את המקום מפני ש"you class up the joint", יענו - אישה יפה בעלת הופעה מטופחת כמו שלך אינה מתאימה למקום כזה. מדובר במקבילה הדיכאונית ל"מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?" המיועדת להחמיא - את טובה מדי, לכי.

אני מספר את כל זה מפני שזה היה המשפט שקפץ לי לראש כשהתחלתי והתקדמתי בקריאת "האדם המשוכפל". ספר המתח הפסיכולוגי הזה מייצר סיטואציה מקורית (יחסית, דוסטויבסקי כבר כתב סיפור דומה, והשניים עובדו לקולנוע השנה), אבל סאראמאגו - שעלי להתוודות כי זה ספרו הראשון שאני קורא - מוהל את העלילה האינטליגנטית שלו בכל כך הרבה הבחנות שנונות על חיי האדם, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ומנהל דיון חד ואמין של יחסי גברים-נשים, ובנים-אימהות בעידן הנוכחי, שקשה שלא להיזכר במתיו מקונהיי המפציר בגברת ההדורה שתעזוב את הבר המחוספס שלו. 

אז על מה הסיפור. טרטוליאנו מאסימו אפונסו, להלן טרטוליאנו, לטובת מפרקיי, הוא מורה גרוש להיסטוריה. בן 38. עמיתו, המלמד מתמטיקה, מודאג לגבי מצבו. הוא מתרשם שטרטוליאנו בדיכאון, וממליץ לו לצפות בסרט זניח שיכול לסייע לו בהעברת הזמן. טרטוליאנו מקבל את הצעת עמיתו. הוא צופה בסרט. בשלב מסוים, יום לאחר הצפייה, נזכר שמשהו משך את תשומת לבו. הוא צופה בסרט בשנית, מחפש את הקטע המדובר, ומגלה לתדהמתו ששחקן משנה המופיע בסרט, נראה בדיוק כמוהו. טרטוליאנו, בהיותו בעל מוכוונות מחקרית (הוא אף מציע, הצעה מעניינת בעיני, כי את ההיסטוריה יש ללמוד מהסוף להתחלה), פותח בניסיון לאתר את השחקן  עלום השם, שנראה כמו שכפול מדויק שלו, או להיפך. ברקע מתוארים יחסיו של טרטוליאנו עם אמו ועם ספק חברתו ספק בת זוגו, מאריה דה-פאש. התמודדותו של טרטוליאנו עם החדשות המרעישות הופכת במהרה להתמודדות גברית-פרנואידית מרתקת, ולא נוסיף.

סאראמאגו טווה כאן עלילת מתח מרתקת בה שני אנשים אינטליגנטיים מנסים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית המתגלה להם באמצע חייהם. המהלכים של טרטוליאנו והכפיל, המיועדים להשבת השקט ותחושת השליטה, מעוררים אמינות רבה כשחושבים על שתי דמויות, שהן בעצם דומות, אבל חושדות זו בזו. העלילה מעוררת אסוציאציות לדילמת האסיר, למלחמה הקרה, לצורך של גברים לתפוס את תפקיד זכר האלפא, ולשירם של פינק פלויד "us and them".

אפשר לומר גם כי עלילה שבה אדם מגלה כי יש עוד אחד כמוהו, שקולה לנקודה ההתפתחותית בחייו של כמעט כל אדם, למעט קנייה ווסט אולי, בה הוא מגלה כי אינו כה מיוחד כפי שחשב. אבל זו כבר תהיה מתיחה של משמעות העלילה, והיות שסאראמאגו כבר אינו בין החיים, והיות שגם אם היה, בוודאי לא היה טורח להתייחס, לא נרחיב בכך.

על העלילה המהודקת הזו, כפי שצוין, יוצק סאראמגו עוגה ספרותית רב שכבתית שבה פילוסופיה, אהבה ועוד נושאים נשזרים, מה שיוצר עלילת מתח עם ערך מוסף עצום.

הכתיבה חלקלקה ושנונה, כשקשה קצת להתרגל למשפטים המורכבים שסאראמגו בונה, ואף לנטייה החיננית "לשבור" את המציאות ולקיים עם הקורא דיאלוג על העלילה, המתקיים ממרחק. אבל ברגע שמתרגלים קשה שלא להתפעל. הדמויות מציאותיות. מריה דה-פאש, פקידת הבנק, מנהל בית הספר, אמו של טרטוליאנו, והיתר. כולם דמויות עגולות יחסית, מי יותר מי פחות, כי אין צורך, אמינות ומעוררות אמפתיה. וכמובן, צמד האויבים (ד"א זה שמו של הסרט שנוצר ע"י דניס ווילנאב, הבמאי המוכשר של "אסירים" ו"האישה ששרה" המזעזעים-מצוינים, על פי הספר), אמינים ומורכבים דיים, ובשום נקודה העלילה אינה מתרדדת למרדף סטייל "spy vs spy" או "תום וג'רי".

עקב אכילס של הספר הנו ללא ספק הקצב. הקוראים המתמידים יודעים כי אני נוהג לפרסם ביקורת חדשה בתחילתו של כל חודש לועזי. את ה"משוכפל" התחלתי לקרוא אי שם בסוף דצמבר, ואודה ואבוש, כי ההתמודדות עם המשפטים המורכבים שלעתים נדמה היה לי שמכילים מעל עשרה פסיקים, תבעה כוחות, כמו גם המאמץ המחשבתי שהיה צריך להשקיע כשעלילה עברה מאירוע מותח, לדיון על מהות החיים או האהבה, נוכח מעשה או אמירה של אחת הדמויות. ולכן, עבר יותר מחודש עד שסיימתי את הספר, ובעוד שהתכוונתי לסיים את הנוכחי במהירות, ולעבור מיד ל"הכפיל" של דוסטויבסקי, הרי שאני קורא עכשיו את "אברהם לינקולן ציד הערפדים". והמבין יבין.

ציונים:

כתיבה: 10

דמויות: 10

תעלומה: 9.5

קצב: 6

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: פלוס שמינית נקודה על קוקטייל ספרותי די מושלם.

סופי: 9

קלאסינג דה פאק אאוט אוף דיס ג'וינט, "המשוכפל" הוא יצירת מופת קטנה שהיא גם ספר מתח. מומלץ בחום להשקיע בקריאתו.

הגבוליים - פטר הוג

פטר הוג שייך לזן של יוצרים שקשה לסווג. הספר הקודם שלו, שקראתי לפני לא מעט זמן, "חוש השלג של העלמה סמילה" היה בלאגאן מרשים שזכרתי מאוד לטובה. קונספירציה מורכבת, דמויות אניגמטיות, פמיניזם, רגישות אנושית, פילוסופיה וכמה התרחשויות גדולות מהחיים, באסדת קידוח, אם אני לא טועה.
בזמנו, הנחתי את הספר בזיכרוני, במקום שבו אני שומר גרסא גולמית ומבולגנת של עלילת "סאות'לנד" של ריצ'ארד קלי, שכבר הוזכר כאן, או מילים של שירים של "מודסט מאוס", שהוציאו השבוע סינגל ראשון מאלבום חדש, הכולל את המילים המצחיקות-מרירות, "בואו נצוף בחלל, נמצא כוכב חדש, ונעשה את אותן טעויות".
בגלל זה, ובגלל הכריכה האחורית המפתה, המבטיחה דרוויניזם וזמן, וילדים המתמודדים עם מוסד חינוכי שמאחוריו תוכנית גדולה, ציפיתי לעוד יצירה מופרעת ומפותלת. אך זה לא היה מה שהתקבל.

הסיפור מתמקד בשלושה ילדים. פטר, ילד פנימיות בעל כישרון פריצה, קטרינה, בת עשירים בעלת חשיבה מדעית, שטרגדיה בעברה ואוגוסט, ילד צעיר שהוריו נרצחו, על רקע לא ברור, בעל כישרון לשבירת אצבעות.
שלושתם מוצאים עצמם בבית הספר של ביהל. בית הספר הינו מקום קפדני שבו הנהלים נאכפים באמצעים אלימים, כפי שהיה מקובל עדיין, בתקופה שבה כבר נחקקו חוקים שאסרו על עבודת ילדים במפעלים, אבל טרם נחקקו אלה שאסרו על הכאתם כאמצעי לחינוך. משהו בבית הספר נתפס כמוזר בעיני פטר וקטרינה, המערכת מוזרה, הם לא מבינים איך מחליטים מי בפנים ומי בחוץ. שלושת הילדים התלושים, יוצאים לחקור את העולם שבו מגדלים אותם ולנסות לפתור את התעלומה.

על פניו מדובר בנקודת מוצא מעניינת מאוד. מה גם שהוג מכניס לעניין, אה-לה "הסמויה", גם את מערכת הייעוץ והפסיכולוגיה של בתי הספר, את העובדים הסוציאליים ופקידות הסעד ואת המערכת הפוליטית. אבל משהו ממש לא עובד.

הכתיבה של הוג אומנם מעניינת ואינטליגנטית, ויש כמה רעיונות יפים על שימוש בשיטות סטטיסטיות להשלטת משמעת, על הקושי של ילדים להבין את השרירותיות שבה מבוגרים יודעים מה נכון ומה לא נכון, הנטייה של ילדים להישען עולם הדמיון כהגנה מפני חוסר וודאות, והקושי בפיתוח אמון במבוגרים לאחר טראומה.
אבל אלה עטופים במחשבות והגיגים שכאילו מנסים למתוח את הזמן, מה שהפך את הקריאה לקשה מאוד בשבילי. זה כאילו הוג התעקש בכוונה לשבור את הרצף, ליצור סיפור שבו הזמן ייחווה אחרת. כפי שקטרינה, הילדה, מנסה לבחון את מהות הזמן בספר. ואכן, לעתים נדמה שהזמן נמתח כשאתה מנסה לעכל עוד מחשבה מורכבת של הגיבור. עד לשיא שבו נערכת סקירה אקדמית ממש של תפיסת הזמן במערכת החינוך.

הדמויות, למרות שהנן אמינות כילדים, לא הצליחו ממש להשתכן בזיכרוני, ולעתים אף התבלבלתי ביניהן. המורכבות אף עולה, היות שפטר, הכותב, כותב מדי פעם מנקודת הזמן של היותו ילד, ומדי פעם מנקודת הזמן של היותו מבוגר.

גם התעלומה בעייתית בספר. עם העמקת הקריאה מבינים שהתעלומה הינה הקשיים הרגשיים של ילדים שמצאו עצמם במקום לא מוכר ומנסים להבין מי נגד מי. כך שלמעשה - ופה זו אשמתי, על שהנחתי שהספר מתאים לז'אנר - זה לא ממש ספר מתח, אלא יותר סיפור התבגרות שבו התעלומה והמסתורין מבוטאים דרך חיבוטי הנפש של הגיבורים הקטנים. וזה רעיון שיכול להיות מקסים, אבל עם הכתיבה, הקצב הג'אזי הקטוע, והדמויות הבעייתיות משהו, זה לא עובד.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
קצב: 5
תעלומה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 6.5

ספרו של הוג הוא יצור מוזר שבו הזמן, הז'אנרים, ונושאי טראומת ילדות וחינוך מותכים ליצירה קשה לקריאה שכוללת כמה רעיונות מרתקים. על אחריותכם.