באחד הפרקים של "סאות'פארק", קארטמן מתחפש לרובוט באמצעות קופסת קרטון ומותח את באטרס, שהוא רובוט חדשני המתקרא "awesome-o". בדרך לא דרך, הם מתגלגלים לישיבת תסריטאים הוליוודית. התסריטאים מחפשים רעיון חדש לסרט של אדם סנדלר. קרטמן המחופש לרובוט מציע: "אדם סנדלר מתאהב בבחורה, אבל אז מתברר שהיא בעצם גולדן רטריבר". ומקבל תשואות. הקטע הזה, שחוזר על עצמו באופנים שונים לאורך הסדרה המטורללת, מבקר את אופן העבודה היצירתי הנהוג בתעשיית הסרטים. בואו ניקח רעיון חצי אפוי ונבנה סביבו סרט, השאר פחות חשוב.
"הספר הזה הוא עליך", הרגיש לי קצת כך. סביב הרעיון המוכר משהו - גבר קריפי עוקב אחר אישה - נבנתה תפאורה רעועה - סיפור אהבה גנרי ולא אמין במיוחד, השתתפות במשפט שאמור לשמש מעין מראה לגיבורה, וההבלטה של הקשר בין אגדות ילדים לתוקפנות ודחפים רצחניים - התופחת ואז קורסת לתוך עצמה לאורך 300 ומשהו עמודים.
קלאריסה היא עובדת אדמיניסטרטיבית באוניברסיטה כלשהי, ובעלת כישרון לתפירת שמלות. לאחרונה נפרדה מהנרי, מרצה וחוקר בכיר, לאחר שטיפולי הפוריות שעברו יחד כשלו, והוא קיבל הצעת עבודה מפתה. מרצה חוקר אחר, רייף סולמס, מחזר אחריה במרץ וחוצה במהרה את הקו שבין חיזור למעקב אובססיבי, הפחדה ותקיפה. בניסיונה להימנע ממנו, קלאריסה מצטרפת לחבר מושבעים במשפט בו ספק יצאנית-נרקומנית תובעת סוחר סמים וחבריו שהתעללו בה. המשפט, לטענת הכריכה האחורית, מביא את קלאריסה להבנה מעמיקה יותר של מצבה. מושבע אחר, רוברט, כבאי גבוה ומסתורי משהו, מתקרב אליה ונרקם ביניהם קשר. רייף אינו מוותר על קלאריסה, והעניינים מגיעים לנקודת רתיחה.
לזכותה של קנדל ייאמר שהפתיחה סוחפת. אין השתהויות. קלאריסה כבר שקועה עמוק בסיפור המצמרר עם רייף הקריפי בואכה רצחני. משחק החתול ועכבר ביניהם, שאינו קל לקריאה, בשל העובדה שכל דבר שרייף עושה הינו למעשה התעללות קשה, מותח ומעניין. אבל במהרה, האירועים הופכים צפויים, וניתן לזהותם ממרחק, כמו שלטי חוצות.
המשפט שבו נוטלת קלאריסה חלק כמושבעת אינו מקושר למקרה שלה באופן ברור מדי, אינו מפותח מספיק, ורק מוסיף עוד רובד של "פורנו עינויים", בו אנו נחשפים לסיפור קשה נוסף שאינו מגיע לכלל סיום ברור.
קצת כמו שרובד האלימות בספר הוא מאוד "אין יור פייס" , כך גם גיבוריה של קנדל עוברים חלוקה גסה של שחור/לבן. אנשי האקדמיה עסוקים כל היום במילים ובמשחקי כוחות קטנוניים, ולעומתם, אנשי העבודה, קלייר, שגם יודעת לתפור, ורוברט הכבאי, מתוארים באור חיובי יותר.
הקשר שנרקם בין קלייר לרוברט אינו מרגיש אמיתי. לעתים מרוחק, לעתים מגוחך. קנדל כותבת כנראה טוב יותר על יחסים מתעללים מאשר על רומנטיקה. גם השימוש במימד התוקפני-אכזרי של אגדות ילדים, שבולט בעלילה, אינו יוצר רובד נוסף, אלא סתם נמצא שם, כמו מישהו שנדחף לתמונה שניסיתם לצלם.
ההגעה לקו הסיום מייגעת, וסצנות הסיום, הצפויות עד זרא, למעט הפתעה קטנה, הותירו בי את ההרגשה שהייתה לי כילד קטן כשאכלתי יותר מדי מחטיף אהוב - לאחר התחלה נעימה, תחושה בוגדנית של כבדות ובזבוז. וכמו אז, גם עתה, לא הצלחתי להפסיק. אבוי.
עוד הערה. שמו של הספר באנגלית - "the book of you" - מעניק לו נופך דרמטי. תרגום השם ל-"הספר הזה הוא עליך" הזכיר לי את "והילד הזה הוא אני", והוא מעקר את הפאתוס שקנדל ניסתה להוסיף ליצירתה. אולי טוב שכך.
קצת כמו ב"לפני השינה" שסוקר כאן מתישהו, גם כאן מדובר על רעיון לא ממש מקורי, שפותח באופן מאוד לא מוצלח, ועדיין, הפך איכשהו (כנראה כי מישהו החליט) לסיפור הצלחה.
ציונים:
כתיבה: 6.5 שוטף וקריא, אבל שטחי ורדוד.
דמויות: 7
קצב: 6
תעלומה: 4 שרשרת האירועים שבלונית וצפויה.
ממוצע: 5.875
בונוס/עונש: מינוס שבע שמיניות על האכזבה לאחר התחלה די מבטיחה.
סופי: 5
מאכזב, שטחי וקצת חובבני, "הספר הזה הוא עליך" ירדוף אתכם לאחר הקריאה, אך לא מן הסיבות הנכונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה