פ' זה פחד - קן ברואן

ג'ק טיילור רוכב ברביעית. וכרגיל, המרק הוא רק תירוץ. ברואן ממשיך לפרוש לפנינו, תחת הכותרת של סיפור מתח, את עולמו הפנימי של הבלש האירי הכי מריר-חמים שיש.

הפעם ג'ק חוקר את הירצחה של אחות של סוחר הסמים שלו. סטודנטית צעירה שמותה בנפילה ממרומי גרם מדרגות מעורר באחיה הכלוא חשד. מתחת לגופתה נמצא ספר פרי עטו של מחזאי אירי שנוי במחלוקת שכבר אינו בין החיים. כאשר מקרה דומה מתרחש ,ג'ק מבין שהוא מתמודד עם רוצח סדרתי ויוצא לתור אותו. בדרכו הגמלונית. בנוסף, מפגש עם אהבה ישנה שם אותו תחת כוונות המשטרה, והוא מתמודד עם קבוצת גיבורים מטעם עצמם שלוקחים את החוק לידיים באופן מזעזע.

אבל כל אלו, כמו ברוב ספריו של ברואן, מרגישים קצת כמו תפאורה שעל הרקע שלה מתרחש המחזה האמיתי - חייו של גרוש, מזדקן, ששיאו מאחוריו. בכרך הנוכחי מתווספת לסיפור התוגה שמתלווה לניסיונו של ג'ק להיגמל מכל החומרים האסורים שצרך - סמים, אלכוהול וקיצוץ משמעותי בכמות הסיגריות - החומרים שתדלקו את המוח התזזיתי שלו.
נדמה שניסיון הגמילה הזה מכבה את הלהבה שמאפיינת את ג'ק. הוא דיכאוני. איטי. פחות שנון. פחות חושב. עם פחות תשוקה לחיים. אם לא הייתי קשור אליו רגשית בעקבות הכרכים הקודמים ייתכן שהייתי מאבד עניין בספר הנוכחי. אבל מאחר שהקשר בינינו כבר מבוסס היטב, אני קצת דואג.

 הכתיבה של ברואן, כמו תמיד, מאוד קצבית. את הספר הנוכחי סיימתי בשעה וחצי. התעלומה היא עקב אכילס. כמו תמיד. גם ההומור והשנינויות ברמה מתונה מאוד הפעם. מנגד, משהו בכרך הזה נותן הרגשה מאוד אותנטית, והוא מהווה ציון דרך חשוב בחייו של ג'ק. לכן, כספר העומד בפני עצמו הכרך הנוכחי - בניגוד לקודמים - הוא מעט בעייתי, אבל כפרק המשך בעלילותיו של... הוא מביא את הגיבור לנקודה חדשה ודיכאונית ומהווה חלק חשוב בעלילותיו. עכשיו נותר להמתין ל-"ס' זה סוד", שמובטח לקוראים בעמוד האחרון של הספר.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5
קצב: 9
תעלומה: 6

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

אם אתם מוותיקי הסדרה, הצטרפו אל ג'ק טיילור בשעתו הקשה, אם טרם קראתם, התחילו מההתחלה.

מלחמת העולם Z - מקס ברוקס

 


קשה להתעלם משיבתם של ז'אנרים אל חיינו. הם מפלסים את דרכם אל כל אמצעי תרבותי.
הערפדים שבו אלינו אחרי שלפני כשני עשורים כיכבו ב"ראיון עם ערפד" ו"דרקולה" של קופולה. בגלגול הזה, הם נטמעו בתרבות הנוער, והיוו השראה לסדרת ספרי "דמדומים" והפכו לסדרות סרטים וטלוויזיה ("יומני הערפד").

כעת הגיע תורם של אחיהם הפחות מטופחים ומאותגרי ה-IQ. הזומבים.
באופן לא מפתיע הזומבים נוכחים פחות בספרים ויותר בסרטים וסדרות טלוויזיה ("the walking dead", "warm bodies", הסרט של בראד פיט על פי "מלחמת העולם Z", ואפילו שמעתי שעומד לצאת סרט זומבים ישראלי שבו צה"ל לוחם בזומבים שהטאגליין שלו הוא "יש סכסוך חדש במזרח התיכון". חמוד).

זה לא צריך להפתיע שאין הרבה ספרים על זומבים. קצת קשה לתאר באופן מעניין יצור שעולמו הפנימי מורכב מקולות לעיסה. אין רגשות. אין מחשבות. אין יוזמה. בניגוד לערפדים שיכולים לשמש דמויות מעניינות עם קונפליקטים והתפתחות, ספרי זומבים צריכים להישען על הגיבורים האנושיים.
במקרה של "מלחמת", הספר נשען על כל האנושות - סינים, יפנים, אירנים וישראלים, רוסים ואמריקאים, ומתאר את המלחמה הגדולה של המין האנושי בזומבים.

הוצאת "ידיעות אחרונות" הוציאה את הספר תחת שני שמות שונים, במועדים שונים. ככל הנראה ההוצאה המחודשת, לפני כשנה, הייתה בניסיון לרכב על גל ההצלחה של "the walking dead" ועל שיבתם של הזומבים לחיינו, אשר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות.

הכותב, מקס ברוקס, הוא בנם של במאי הקומדיות הנודע, מל ברוקס ("אוכפים לוהטים", חידוש ל"להיות או לא להיות" המקסים, ו"רובין הוד גברים בטייטס" הם רק שלושה מהמון סרטים טובים שלו) ושל השחקנית אן בנקרופט.
הרקע הקומי-קולנועי שבו גדל ניכר היטב בספר. ברוקס מפתח שלל רעיונות שמחברים בין ידע גלובלי למציאות מדע-בדיונית אלטרנטיבית עם מגע מוצלח של הומור.

העלילה פשוטה מאוד. לפני עשר שנים החלה מתקפת זומבים בכל רחבי העולם. כל המדינות עברו את השלבים המוכרים של הכחשה, תדהמה והתארגנות מחדש. גיבור הספר יוצא לתעד עדויות של ניצולים בכל רחבי העולם וכך מעביר לנו, סיפורים-סיפורים, את תיאור המלחמה.

הספר כתוב היטב. תיאורי האלימות הגרפית נסבלים. המיקוד הוא בהשפעה המשוערת שיש להתפרצות זומבים על כל תרבות. כוחה של הכתיבה של ברוקס בשילוב בין רעיונות יפים לידע גלובלי מעמיק. הסיפור של ה"היבאקושה" (ניצול ההפצצה האטומית של ארצות הברית על יפן) וההאקר היפניים, סיפורה של צוללת הגרעין הסינית וסיפור האסטרונאוט בתחנת החלל כולם מרתקים ומרגשים. היכולת של ברוקס לחשיבת "what if" יוצאת דופן והופכת את הספר לכיפי ומעניין.

החולשה של הספר היא בדמויות. למרות שמדובר בדיווחים תיעודיים, עדיין אין פטור מייצור דמויות מובחנות, ובזה הספר כושל. לא קיימת מובחנות בין הדמויות. קשה להזדהות איתן. והדבר פוגע בקריאה. נקודה נוספת היא נקודת המוצא - עשר שנים לאחר תום המלחמה - ששוללת מן הספר את יכולתו למתוח. עוד נקודה שהפריעה, היא פירוט יתר של אמצעים טכניים. אני חושב שכעשרה אחוזים מן הספר מוקדשים לתיאור של טכנולוגיה ואמצעי לחימה. זה קורה בהרבה ספרים, וחבל.

אבל בסך הכול, מדובר בספר אינטליגנטי, משעשע, בעל מעוף מחשבתי מרשים מאוד, שבהחלט שווה את הקריאה.

ציונים:
כתיבה: 8.5
דמויות: 6 נקודת החולשה של הספר
קצב: 8
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על מקוריות ועל כך שנדמה שברוקס הצליח לסחוט מן הלימון הזומבי כל מחשבה אפשרית.

סופי: 8

ניסוי מחשבתי גלובלי שתוצאותיו רבות דמיון, משעשעות ומעניינות. כדאי לקרוא.

                                                   

מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 

אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 

ממוצע: 8

 

בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.

בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...

יומן הסנונית - אמלי נותומב

בראיונות טלויזיה ועיתונות פופולרית שואלים לעיתים את המרואיין: עם איזו דמות מפורסמת היית רוצה לאכול צהריים?
אני לא הייתי יודע במי לבחור. קורט קוביין, זיגמונד פרויד, סטיבן קינג, שי עגנון, ג'ון אירווינג, מפקד המתקן הצבאי ברוזוול בשנת 47', מאיר דגן, הטייס ההוא, שהנחית מטוס מלא נוסעים על מימי ההדסון בניו יורק, אברהם אבינו...

יש המון אפשרויות.

לעומת זאת, לאחר קריאת "יומן הסנונית",אני יכול להשיב בקלות על השאלה עם מי לא היית רוצה לאכול צהריים? בשום אופן. עם אמלי נותומב.
המחשבה מעוררת בי חרדה.

אמלי נותומב הבלגית קנתה את פרסומה בספר "חיל ורעדה", המתאר את ניסיונה להתגורר ולעבוד ביפן. ניסיון שהסתיים במפח נפש מעוות.
לפני כן התגוררה עם הוריה במדינות רבות בעולם. ההיסטוריה שלה כוללת תקיפה והפרעות אכילה. היא החלה לכתוב בגיל צעיר, וכל ספריה שרויים באווירה ביזארית, אכזרית ומפחידה. האגדה מספרת שהיא כותבת כשלושה-ארבעה רומנים בשנה, ומפרסמת רק אחד מהם. היתר, סיפרה בראיון לכתב הארץ, שמורים במגירה שלה.

"יומן הסנונית" מתאר את סיפורו של צעיר שמאבד/מוותר על יכולתו להרגיש לאחר שהוא חווה אהבה נכזבת. הוא מאבד את עבודתו כשליח ומתחיל לעבוד כרוצח שכיר. הוא מצליח בעבודתו. הוא מקבל משימת חיסול של משפחה שלמה. במהלך ביצוע המשימה הוא עד לרגע ספציפי בין שני בני המשפחה, שמשנה את מסלול חייו באותה מקריות ושרירותיות שבה קרבנותיו פוגשים את מותם מידיו. מה שקורה בהמשך הוא מסע שבו נפשו של הרוצח נטרפת ומשתנה באופן מפתיע עד לסוף המפתיע והמופרע.

 הכתיבה של נותומב חדה. צינית. מיזנטרופית. מעבירה צמרמורת עוד לפני התרחשות הרצח הראשון. המתח בספר נוצר מן מהשיטוט בעולמו הפנימי המעוות של הרוצח. עולם שגורם לו לבצע מעשים מחרידים ולחשוב עליהם באופן יומיומי לגמרי. בהמשך, כאשר הריגוש שברצח משיב לרוצח את הליבידו שלו, העסק כבר הופך מעוות לגמרי. דיונים ביחס לאינטימיות שבמפגש בין הרוצח והנרצח ביחס למפגשים המנוכרים בעידן המודרני, תחושת השעשוע הפנימי שחש הרוצח כאשר תמונת הקרבן שהוא מקבל היא מצעירותו ואז הוא צריך להתאמץ ולאתר אותו בקהל, ההשוואה בין אהבתו לרצח לאהבה לשוקולד. כל אלה מאיירים באופן מדויק את האישיות הפסיכופאטית מהסוג הגרוע ביותר, אינטליגנטית וקרת רוח, ואדישה לחלוטין לסבל של האחר.בגלל זה אני לא רוצה לאכול עם נותומב צהריים. משהו אומר לי שאני עלול לגמור כאחת המנות.
לצד הזעזוע שמעוררת הקריאה, אי אפשר שלא להעריך את כושר ההמצאה, הדמיון והקצב המהיר של הרומן הקצרצר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.
קצב: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה אחת על ההתבוננות והשילוב של האלבומים הניסיוניים של "רדיוהד" בעלילה המטורללת.

סופי: 9.1

מסע מצמרר ומעוות בראשו של רוצח. שעה וחצי לקרוא. שבוע להתאושש. על אחריותכם.

תנו לשד לישון - ג'ון ורדון

אחרי ספר ראשון מוצלח מאוד וספר שני די מאכזב, התלבטתי אם לקרוא את החדש בסדרת דייב גרני.
כפי שציינתי בביקורת לספרו הקודם, הוא היה עמוס מדי, הכיל עלילה די מופרכת והכי גרוע - הוא נתן את ההרגשה שורדון הוא one trick pony, שההברקה שיצר ב"חשוב על מספר" היא חד פעמית. לבסוף, גם משיקולי הרייטינג (הביקורת על "עצמי עיניים חזק" היא הנצפית ביותר בבלוג), החלטתי לתת הזדמנות לספר החדש, ואני שמח על כך.

בספר הנוכחי גרני מתבקש על ידי עיתונאית שבעבר הקנתה לו את פרסומו כבלש מצליח, לסייע לבתה, עיתונאית מתחילה שיזמה סידרת טלוויזיה דוקומנטרית. הסדרה אמורה להתמקד במשפחות קרבנותיו של רוצח סדרתי המכונה "הרועה הטוב". עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר הנוכחי, הרועה רצח שבעה אנשים ביריות. כולם נרצחו בעת ששהו במכוניתם. כולם היו עשירים. הרועה פרסם מניפסט המצדיק את מעשיו לנוכח פערי המעמדות בחברה. הוא לא נתפס. גרני מקבל על עצמו את משימת הליווי והייעוץ לעיתונאית הצעירה. הוא מגלה כי בנוסף לעניין התכנית על הרציחות הלא מפוענחות והשפעותיהן על משפחות הקרבנות, הוא נדרש לסייע לעיתונאית בהתנהלות מול בן זוג לשעבר בעל נטיות אובססיביות-אגרסיביות ולהתמודד בעצמו עם סיעות שונות ברשויות החוק - FBI, משטרה ושוטרים לשעבר, שגם להן עניין בפרשה.

אז אחרי שני ספרים שונים מאוד, נראה שורדון ניסה להמציא את עצמו מחדש. והצליח לו. הוא נוגע באופן אינטליגנטי בכמה סוגיות חברתיות עכשוויות - פערים בין עשירים לעניים והאפשרות לכך שיגרמו להתפרצויות אלימות. הידרדרות המוסריות במערכת התקשורת שמנסה להשיג סקופים גם במחיר של רמיסת רגשות ופגיעה (ספקולציה פרועה שחשבתי עליה: אולי ורדון גם קצת מכה על חטא לאחר שב"עצמי עיניים" התעלומה הייתה פחות מורכבת והפרובוקציות המיניות-אלימות נתנו את הטון). עוד עוסק ורדון במשמעותן של חוות דעת פסיכולוגיות לעבודת המשטרה ובמאבקי כוח בין רשויות שונות אשר מתנקזים למאבקי כסת"ח גם בדרגים הגבוהים ביותר, על חשבון חשיבה בונה וחתירה למטרה.

בקיצור, ורדון יוצר עבור גרני מבוך מורכב ורב מימדים שבו הוא צריך להתנהל כדי להצליח. כמו בספרים הקודמים, גם כאן אשתו ובנו של גרני מופיעים. הפעם הבן מקבל יותר נפח ושתי מערכות היחסים מתפתחות באופן מעניין. גם גלריית הדמויות שמקיפות את גרני תורמת: מפיק טלוויזיה סליזי שמנפק אמירות ברורות ומעניינות על התנהלות התקשורת בימינו (עם רמיזה ברורה, לדעתי, לרשת החדשות FOX האמריקאית), שוטר לשעבר שסגר חשבון עם חמישה מאפיונרים בדרך קטלנית ורודף באובססיביות את "הרועה הטוב", חוקרת משטרה שאליה חובר גרני במאבק מוחות מעניין מול הFBI, וג'ק הארדוויק, שהופיע גם בספרים הקודמים ונותר כמעין תמונת ראי של גרני - גס, משולח רסן ואימפולסיבי.

גם דמותו של גרני מתפתחת בספר הזה. לאחר שנורה וספק סובל מ-PTSD הוא מתקשה לשמור על קור רוח, מתמודד עם דיכאון קל וגם, בניגוד לספרים הקודמים, מרגיש קצת אבוד מול המציאות המורכבת. במהלך העלילה העמוסה הוא עוטה על עצמו את תפקיד הילד באגדה "בגדי המלך החדשים" בהתמודדותו מול אלו שאמונים על פענוח פרשת "הרועה הטוב". בקיצור, דמותו הופכת למורכבת ואמינה יותר.

פתרון התעלומה מזכיר יותר את זו של "חשוב על מספר" מאשר את זו שב"עצמי עיניים", הוא אלגנטי, הגיוני, מזעזע ומפתיע, ומהווה נקודת סגירת מעגל מוצלחת לספר המתח המורכב והמרתק של ורדון.

והערה קטנונית לגבי התרגום: דמותו של רלף קרמדן הופיעה בסדרה "honeymooners"', סיטקום אמריקאי ישן,  ולא סרט.

ציונים:

כתיבה: 8 קיים עדיין עומס רב בפרטים
דמויות: 8.5
תעלומה: 9
קצב: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על כך שורדון הצליח להימנע מלהפוך את סדרת הספרים שלו לשחזור של סדרת ה"מטריקס".

סופי: 8.5

אחרי ספר מאכזב שבו אלימות ומין כיסו על היעדר תעלומה, ורדון מחדש ומפתיע בספר מתח אינטליגנטי ומרתק.
אני אקרא גם את הרביעי בסדרה.