לפני שנה בערך, עוד בזמן המלחמה העצימה כפי שכינו אותה, יצא לאקרנים הג'וקר 2. בערך שלוש שנים אחרי שטוד פיליפס, בד"כ במאי קומדיות, הגיש לציבור את הפרשנות הקודרת שלו לסיפור הקומיקס הקנוני של הפסיכופת ירוק השיער, הגיע ההמשך המצופה, שכונה "הג'וקר: שגעון בשניים", מצב המתייחס לשניים המצויים בדלוזיה/טירוף משותפ.ת.
במובן מסוים, מהשם ניתן היה אולי להסיק משהו על הכיוון, אבל הסרט היה מעין בילד אפ בלתי נגמר לקראת התרחשויות קומיקסיות מאג'וריות, שהסתיים בקול ענות חלושה. וכששאלו אותי, כדאי? עניתי, ברוח הממשל האמריקאי הקודם, Don't. רוב הביקורת התמקדה בכך שהסרט הופך לאורכו למשהו שונה לגמרי ממה ש"הובטח", בהיותו מבוסס על קומיקס. ואכן כך. ואילו אחרים אמרו שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה.
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" נפתח גם הוא כמשהו אחד והופך למשהו שונה לגמרי, וגם הוא, כמאמר המבקרים שאני חלוק עליהם לגבי הג'וקר 2, הכי קרוב שאני יכול להגיע ללכנות ספר יצירת מופת. אחרי האינפלציה שעברה המילה "מדהים" מהעשור הקודם והלאה, חייבים להיות זהירים.
אבל אליה וקוץ בה, שכן הבעיה בסקירה של "אף אחד" היא המה זה? קצת כמו העיוורים שמנסים להגדיר את הפיל ע''י מגע וכל אחד נוגע ב ומתאר חלק אחר וכולם צודקים וטועים, כך "אף אחד" הופך מרומן מתח מעמיק ומרתק למשהו-נפלא-שקשה-אבל-אנסה-להגדיר באמצעות יצירות אחרות.
אז מה קורה ב''אף אחד''?
אם להשאר בעולם הקולנוע, סרט האימה "Weapons", נפתח באירוע בו באישון לילה, כל ילדי הכיתה נעלמים חוץ מאחד. מנקודת מוצא מסתורית זו, עובר הסרט, בטכניקה של חשיפה הדרגתית, להתמקד בחייהם של מחנכת הכיתה, מנהל בית הספר, הורה מודאג בעל חשיבה עצמאית, נרקומן, שוטר צעיר ומניאק ודודה מוזרה, עד לחשיפה המלאה של התעלומה שבבסיסה, היא די פשוטה. גם "אף אחד" נפתח בתעלומה מקורית מאוד, ועובר במהירות להשען על הדמויות שלו, החל מהאחראית על החקירה שתכונות האישיות שלה, ההתנהגויות הייחודיות שלה בזירה, וההורות המאוחרת שלה לאביה המזדקן, לוכדות מיד את הקורא, דרך אחראי חדר הדיסקציות התמהוני משהו, שעזב קריירה מבטיחה בפאלו אלטו כדי לשוב לחיפה, ועד לבנו של כריש עסקים מצליח, שכמו אנטוני סופרנו, המנסה לפלס דרכו בעולם שעליו חולש אביו האימתני. אבל בעוד שהמהלך דומה, זה עדיין לא תיאור ממצה, שכן ב-"Weapons", התנועה ממיקוד רחב בדמויות נעה במעין משפך למיקוד נרטיבי והבנה של הסיפור, ואילו "אף אחד", עובר גם הוא להתמקד בדמויות אבל מתפזר התפזרות נרטיבית מרהיבה ומתסכלת, וחותך מציר זמן ליניארי למסעות בזמן.
את איצקוביץ' יוצא לי לקרוא לאחור. התחלתי מ"ההתחלה של כל הדברים" המצוין (לא חשבתי שאלו הוראות השימוש, פשוט ככה יצא). תיאורו של איצקוביץ' את חיי שלושת ניצולי השואה המנסים לפענח את תעלומת היעלמה של האישה בה שלושתם התאהבו היה בעל מעוף ונתן לי מן תחושה מוזרה, שאני חושב שהפעם האחרונה שחוויתי דומה לה הייתה כשקראתי את 2666 של רוברטו בולוניו. מן רוחב יריעה אנושי-מרחבי-זמני שקשה לתאר (בלי להמציא איזה תיאור מסורבל כמו זה שמופיע כאן). התחושה החובקת-כל הזו של 2666 נוכחת מאוד ואף יותר, בקריאת "אף אחד". הדילוג בין הזמנים והדמויות הוא גם דילוג בין תמות שונות שבתוך כל אחת מהן איצקוביץ' שולף את זכוכית המגדלת ומעמיק ומעמיק ואז לפתע מרפה לפני השיא - משולש אהבים, גיבוש זהות, התגבשותם של קוי אישיות פסיכופטיים וסכיזואידיים - הכל מהכל על הקיום האנושי.
אז אחרי הבנה שהציפיות מופרות, הנרטיב עובר להשען על דמויות, והעלילה תופסת מרובה וכן תופסת, אנסה להיות קונקרטי יותר.
בחדר הדיסקציות של החוג לרפואה בטכניון, מתגלה גופה מיותרת ללא תג, ואז נדמה שיש עוד גופה מיותרת וגופה אחת חסרה. איריס אברמוב הבלשית האחראית ושותפיה, חוקרים את מנהל חדר הדיסקציות ואת עוזריו ומתקדמים בחקירה, אבל אז, וזה הבסיס לסקירות הפחות אוהדות בהן נתקלתי לספר (הרוב אהבו מאוד), הסיפור עובר לתאר את חייו של אחד הסטודנטים לרפואה - עידן לוריא - שלבושו הפורמלי מדי, כישורי החיתוך שלו והסתגרותו הופכים אותו לדמות אניגמטית, ואז את ילדותו המוקדמת שכללה טראומה, הורות לא משהו בלשון המעטה וחיים בקומונה שמעולם לא הוכרזה כקומונה, ושמנהיגה לא רואה אותה כקומונה, אלא כמרחב להכנת תה, ואז לחייו של בעל נבגד הקשור בקשר לא הדוק להתרחשויות שתוארו עד עתה, ואז לבנו שנדמה שעובר היישר דרך המורטוריום, עליו הכריז אריקסון כשלב התפתחותי בגיבוש זהות בוגרת (בקצרה, לעבור מבלבול והתנסות למשהו מגובש, במקום לקפוץ מיד לעבודה בעסק המשפחתי). איצקוביץ' אינו מציית לציפייה לליניאריות או מבנה קל לעיכול (בניגוד ל"התחלה" שבו התנועה עבר-הווה הייתה מובנית יותר) ועובר מדמות לדמות בקשר שהכי קל יהיה להסביר ב"כולנו רקמה אנושית אחת".
אז מה זה? למה לדלג בין זירות ואנשים כמו שימי תבורי בערב יום העצמאות, הרי בספרות זה לא כלכלי...אני חושב שאם כן ניתן לארוג את הדמויות הממגנטות של איצקוביץ' ואת העלילה המתפזרת לאיזשהו מבנה, אז אפשר להגיד שמה שמוצג לנו כאן הוא רומן העוסק בסוגיות התפתחותיות-פסיכולוגיות, אוניברסליות ומקומיות, על פני המרחב והזמן הישראלי (ברובו). במובן מסוים - זהירות, מסקנה פלצנית - הספר הזה שמתחיל בחדר המתים ובתעלומה העוסקת במוות, מבקש דווקא לפענח את סוד החיים. הוא עושה זאת בכניסה מעמיקה, כמעט כמו דיסקציה, לסוגיות שכולנו חווינו או חווים, גם אם איננו מודעים אליהן - לקויות הוריות (לכולם יש, אחרת הייתי מובטל), אהבה ראשונה ואהבה בוגרת, גיבוש זהות מינית ומקצועית, וגם, בהקשר הישראלי, הרילוקיישן והשלכותיו.
אז על פי חוקי הבלוג, ניתן לומר כבר שהתעלומה היא לא בדיוק סוגיה רלונטית, הקצב לא אחיד, אבל הדמויות כתובות מצוין. הן מרתקות, אניגמטיות וגם ברורות, מוכרות אך מפתיעות באופן אמין, בדרך בה הן מתנהלות ובעיקר שובות לב גם כשליקויהן נחשפים.
הכתיבה של איצקוביץ' על סף המהפנטת. היכולת שלו לתאר איך ילדות בצל טראומה וצירופי מקרים אמינים מניבים התפתחות אישיות ספציפית ודפוסי התנהגות מדהימה (על אמת). גם התיאור שלו את המתח הקיים בנישואין, בלבול זהות ועייפות המאפיינת את גילאי ה-40-50 מהלכת קסם כמו מחלל מוכשר לנחשים. אומרים לפעמים "היית צריך להיות שם". אני חושב שאיצקוביץ' לא צריך להיות שם. הכתיבה שלו, מרגישה אמינה מאוד, אינטימית מאוד, נוגעת באירועים שלא היו ומתארת אותם כמו אמת. ולצד זה, היא בעלת מן מעוף מג'ורי רגשי שחומק מפאתוס כמו שמוחמד עלי חמק מיריביו לפני שנתן להם איזה קטנה-גדולה. כתיבה ש...טוב, אני לא באמת אצליח לתאר אותה, אבל ברור שעפתי עליה. טוב, ניסיון אחרון - זו כתיבה שגורמת לך להרגיש קצת כאילו אתה יושב על הכתפיים של רץ מרתון, שחולף על פני נופים ותקופות בקיום האנושי, ומראה לך, אלו החיים.
בקיצור, תנו לדמויות המהפנטות של איצקוביץ' להוליך אתכם במשעול העלילה הלא ליניארית הזו, התמסרו לכאבי ההורות-להורים של איריס אברמוב, לאהבה הראשונה החותכת בבשר של שני הנערים בסיכון, עידן וסאני, לקונפליקט בין אומנות לביזנס (ביזנס זה נח (קני), שירה זה טוב(יאס)), וליותם, שמעשה ההונאה וחיפוש המחבואים שלו אחר עצמו מכמירי לב, ולחיפה שאותה אולי תראו באור שונה אחרי הקריאה, ותוכלו אולי, להרגיש שאתם יושבים כתפיו של אצן מרתון שגומא מרחקים במרחב ובזמן, ואיכשהו, מקיף בריצתו את החיים עצמם. וזה יותר ממה שאפשר לבקש מספר אחד.
עוד הערת שוליים - גם בספר זה, שנכתב ב-2020 מזכיר בהערת שוליים את השיח על עליית הימין הקיצוני בישראל. בחיבור לרשומה הקודמת, נראה שהכותבים שהבלוג נתקל בהם לאחרונה, חשו כולם ברוח הזמן.
ציונים:
תעלומה: אחלה אבל לא רלוונטית
קצב: 8 מעברים חדים לצד התמשכויות,
דמויות: 9.5
כתיבה: 9.5
ממוצע: 9
בונוס/עונש: חמש נקודות על רוחב יריעה שנדיר להתקל בו
סופי: 9.5
רומן מבריק ואמיץ, מאוכלס דמויות מהפנטות, ובעל ארכיטקטורה אשר-ית. המקבילה הספרותית של רוק מתקדם משובח.
ביי 2025, ושתהיה לנו 2026 משעממת לטובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה