אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו - יניב איצקוביץ'

 

לפני שנה בערך, עוד בזמן המלחמה העצימה כפי שכינו אותה, יצא לאקרנים הג'וקר 2. בערך שלוש שנים אחרי שטוד פיליפס, בד"כ במאי קומדיות, הגיש לציבור את הפרשנות הקודרת שלו לסיפור הקומיקס הקנוני של הפסיכופת ירוק השיער, הגיע ההמשך המצופה, שכונה "הג'וקר: שגעון בשניים", מצב המתייחס לשניים המצויים בדלוזיה/טירוף משותפ.ת. 

במובן מסוים, מהשם ניתן היה אולי להסיק משהו על הכיוון, אבל הסרט היה מעין בילד אפ בלתי נגמר לקראת התרחשויות קומיקסיות מאג'וריות, שהסתיים בקול ענות חלושה. וכששאלו אותי, כדאי? עניתי, ברוח הממשל האמריקאי הקודם, Don't. רוב הביקורת התמקדה בכך שהסרט הופך לאורכו למשהו שונה לגמרי ממה ש"הובטח", בהיותו מבוסס על קומיקס. ואכן כך. ואילו אחרים אמרו שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה. 

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" נפתח גם הוא כמשהו אחד והופך למשהו שונה לגמרי, וגם הוא, כמאמר המבקרים שאני חלוק עליהם לגבי הג'וקר 2, הכי קרוב שאני יכול להגיע ללכנות ספר יצירת מופת. אחרי האינפלציה שעברה המילה "מדהים" מהעשור הקודם והלאה, חייבים להיות זהירים.  

אבל אליה וקוץ בה, שכן הבעיה בסקירה של "אף אחד" היא המה זה? קצת כמו העיוורים שמנסים להגדיר את הפיל ע''י מגע וכל אחד נוגע ב ומתאר חלק אחר וכולם צודקים וטועים, כך "אף אחד" הופך מרומן מתח מעמיק ומרתק למשהו-נפלא-שקשה-אבל-אנסה-להגדיר באמצעות יצירות אחרות.

אז מה קורה ב''אף אחד''? 

אם להשאר בעולם הקולנוע, סרט האימה "Weapons", נפתח באירוע בו באישון לילה, כל ילדי הכיתה נעלמים חוץ מאחד. מנקודת מוצא מסתורית זו, עובר הסרט, בטכניקה של חשיפה הדרגתית, להתמקד בחייהם של מחנכת הכיתה, מנהל בית הספר, הורה מודאג בעל חשיבה עצמאית, נרקומן, שוטר צעיר ומניאק ודודה מוזרה, עד לחשיפה המלאה של התעלומה שבבסיסה, היא די פשוטה. גם "אף אחד" נפתח בתעלומה מקורית מאוד, ועובר במהירות להשען על הדמויות שלו, החל מהאחראית על החקירה שתכונות האישיות שלה, ההתנהגויות הייחודיות שלה בזירה, וההורות המאוחרת שלה לאביה המזדקן, לוכדות מיד את הקורא, דרך אחראי חדר הדיסקציות התמהוני משהו, שעזב קריירה מבטיחה בפאלו אלטו כדי לשוב לחיפה, ועד לבנו של כריש עסקים מצליח, שכמו אנטוני סופרנו, המנסה לפלס דרכו בעולם שעליו חולש אביו האימתני. אבל בעוד שהמהלך דומה, זה עדיין לא תיאור ממצה, שכן ב-"Weapons", התנועה ממיקוד רחב בדמויות נעה במעין משפך למיקוד נרטיבי והבנה של הסיפור, ואילו "אף אחד", עובר גם הוא להתמקד בדמויות אבל מתפזר התפזרות נרטיבית מרהיבה ומתסכלת, וחותך מציר זמן ליניארי למסעות בזמן.

את איצקוביץ' יוצא לי לקרוא לאחור. התחלתי מ"ההתחלה של כל הדברים" המצוין (לא חשבתי שאלו הוראות השימוש, פשוט ככה יצא). תיאורו של איצקוביץ' את חיי שלושת ניצולי השואה המנסים לפענח את תעלומת היעלמה של האישה בה שלושתם התאהבו היה בעל מעוף ונתן לי מן תחושה מוזרה, שאני חושב שהפעם האחרונה שחוויתי דומה לה הייתה כשקראתי את 2666 של רוברטו בולוניו. מן רוחב יריעה אנושי-מרחבי-זמני שקשה לתאר (בלי להמציא איזה תיאור מסורבל כמו זה שמופיע כאן). התחושה החובקת-כל הזו של 2666 נוכחת מאוד ואף יותר, בקריאת "אף אחד". הדילוג בין הזמנים והדמויות הוא גם דילוג בין תמות שונות שבתוך כל אחת מהן איצקוביץ' שולף את זכוכית המגדלת ומעמיק ומעמיק ואז לפתע מרפה לפני השיא - משולש אהבים, גיבוש זהות, התגבשותם של קוי אישיות פסיכופטיים וסכיזואידיים - הכל מהכל על הקיום האנושי.  

אז אחרי הבנה שהציפיות מופרות, הנרטיב עובר להשען על דמויות, והעלילה תופסת מרובה וכן תופסת, אנסה להיות קונקרטי יותר. 

בחדר הדיסקציות של החוג לרפואה בטכניון, מתגלה גופה מיותרת ללא תג, ואז נדמה שיש עוד גופה מיותרת וגופה אחת חסרה. איריס אברמוב הבלשית האחראית ושותפיה, חוקרים את מנהל חדר הדיסקציות ואת עוזריו ומתקדמים בחקירה, אבל אז, וזה הבסיס לסקירות הפחות אוהדות בהן נתקלתי לספר (הרוב אהבו מאוד), הסיפור עובר לתאר את חייו של אחד הסטודנטים לרפואה - עידן לוריא - שלבושו הפורמלי מדי, כישורי החיתוך שלו והסתגרותו הופכים אותו לדמות אניגמטית, ואז את ילדותו המוקדמת שכללה טראומה, הורות לא משהו בלשון המעטה וחיים בקומונה שמעולם לא הוכרזה כקומונה, ושמנהיגה לא רואה אותה כקומונה, אלא כמרחב להכנת תה, ואז לחייו של בעל נבגד הקשור בקשר לא הדוק להתרחשויות שתוארו עד עתה, ואז לבנו שנדמה שעובר היישר דרך המורטוריום, עליו הכריז אריקסון כשלב התפתחותי בגיבוש זהות בוגרת (בקצרה, לעבור מבלבול והתנסות למשהו מגובש, במקום לקפוץ מיד לעבודה בעסק המשפחתי). איצקוביץ' אינו מציית לציפייה לליניאריות או מבנה קל לעיכול (בניגוד ל"התחלה" שבו התנועה עבר-הווה הייתה מובנית יותר) ועובר מדמות לדמות בקשר שהכי קל יהיה להסביר ב"כולנו רקמה אנושית אחת".   

אז מה זה? למה לדלג בין זירות ואנשים כמו שימי תבורי בערב יום העצמאות, הרי בספרות זה לא כלכלי...אני חושב שאם כן ניתן לארוג את הדמויות הממגנטות של איצקוביץ' ואת העלילה המתפזרת לאיזשהו מבנה, אז אפשר להגיד שמה שמוצג לנו כאן הוא רומן העוסק בסוגיות התפתחותיות-פסיכולוגיות, אוניברסליות ומקומיות, על פני המרחב והזמן הישראלי (ברובו). במובן מסוים - זהירות, מסקנה פלצנית - הספר הזה שמתחיל בחדר המתים ובתעלומה העוסקת במוות, מבקש דווקא לפענח את סוד החיים. הוא עושה זאת בכניסה מעמיקה, כמעט כמו דיסקציה, לסוגיות שכולנו חווינו או חווים, גם אם איננו מודעים אליהן - לקויות הוריות (לכולם יש, אחרת הייתי מובטל), אהבה ראשונה ואהבה בוגרת, גיבוש זהות מינית ומקצועית, וגם, בהקשר הישראלי, הרילוקיישן והשלכותיו. 

אז על פי חוקי הבלוג, ניתן לומר כבר שהתעלומה היא לא בדיוק סוגיה רלונטית, הקצב לא אחיד, אבל הדמויות כתובות מצוין. הן מרתקות, אניגמטיות וגם ברורות, מוכרות אך מפתיעות באופן אמין, בדרך בה הן מתנהלות ובעיקר, שובות לב גם כשליקויהן נחשפים. 

הכתיבה של איצקוביץ' על סף המהפנטת. היכולת שלו לתאר איך ילדות בצל טראומה וצירופי מקרים אמינים מניבים התפתחות אישיות ספציפית ודפוסי התנהגות מדהימה (על אמת). גם התיאור שלו  את המתח הקיים בנישואין, בלבול זהות ועייפות המאפיינת את גילאי ה-40-50 מהלכת קסם כמו מחלל מוכשר לנחשים. אומרים לפעמים "היית צריך להיות שם". אני חושב שאיצקוביץ' לא צריך להיות שם. הכתיבה שלו, מרגישה אמינה מאוד, אינטימית מאוד, נוגעת באירועים שלא היו ומתארת אותם כמו אמת. ולצד זה, היא בעלת מן מעוף מג'ורי רגשי שחומק מפאתוס כמו שמוחמד עלי חמק מיריביו לפני שנתן להם איזה קטנה-גדולה. כתיבה ש...טוב, אני לא באמת אצליח לתאר אותה, אבל ברור שעפתי עליה. טוב, ניסיון אחרון - זו כתיבה שגורמת לך להרגיש קצת כאילו אתה יושב על הכתפיים של רץ מרתון, שחולף על פני נופים ותקופות בקיום האנושי, ומראה לך, אלו החיים.  

בקיצור, תנו לדמויות המהפנטות של איצקוביץ' להוליך אתכם במשעול העלילה הלא ליניארית הזו, התמסרו לכאבי ההורות-להורים של איריס אברמוב, לאהבה הראשונה החותכת בבשר של שני הנערים בסיכון, עידן וסאני, לקונפליקט בין אומנות לביזנס (ביזנס זה נח (קני), שירה זה טוב(יאס)), וליותם, שמעשה ההונאה וחיפוש המחבואים שלו אחר עצמו מכמירי לב, ולחיפה שאותה אולי תראו באור שונה אחרי הקריאה, ותוכלו אולי, להרגיש שאתם יושבים כתפיו של אצן מרתון שגומא מרחקים במרחב ובזמן, ואיכשהו, מקיף בריצתו את החיים עצמם. וזה יותר ממה שאפשר לבקש מספר אחד.

עוד הערת שוליים - גם בספר זה, שנכתב ב-2020 מזכיר בהערת שוליים את השיח על עליית הימין הקיצוני בישראל. בחיבור לרשומה הקודמת, נראה שהכותבים שהבלוג נתקל בהם לאחרונה, חשו כולם ברוח הזמן.

ציונים:

תעלומה: אחלה אבל לא רלוונטית

קצב: 8 מעברים חדים לצד התמשכויות, 

דמויות: 9.5

כתיבה: 9.5 

ממוצע: 9

בונוס/עונש: חמש נקודות על רוחב יריעה שנדיר להתקל בו

סופי: 9.5

רומן מבריק ואמיץ, מאוכלס דמויות מהפנטות, ובעל ארכיטקטורה אשר-ית. המקבילה הספרותית של רוק מתקדם משובח.

ביי 2025, ושתהיה לנו 2026 משעממת לטובה.

 

בחזרה לנקודת המוצא - גיא שפר

 

"בחזרה לנקודת המוצא" נשמע קצת כמו תרגום מאנגלית לביטוי "back to square one", אבל אני לא בטוח אם זה מקורו כי "קראתי" אותו בפורמט קולי. מה שכן, המותחן הקצבי הזה בהחלט מזכיר מתח בריטי אה-לה וואל מקדרמיד או סדרת ג'קסון ברודי של קייט אטקינסון חביבת הבלוג. חוץ מזה, אחת הדמויות בסיפור היא שוטר בריטי, ומעיון ברשת עולה כי הכותב מתגורר או התגורר בבריטניה. 

בכל מקרה, "בחזרה" הוא מותחן מ-2021, שהגיבורה שלו היא פקד נועה פלגריני, אישה חילונית גרושה, אם לשני ילדים. יחד עם שותפיה ברוך הדתי והגר הצעירה, היא מנסה לפענח את תעלומת היעלמו של בחור שאומץ על ידי זוג נשוי - פסיכיאטר ועובדת סוציאלית שהייתה מעורבת בהוצאת ילדים בסיכון מהבית. בשלב מסוים הסיפור מקבל טוויסט שכולל מיתה משונה והסיכון מתגבר כל הדרך אל הפענוח האלגנטי. 

שפר טווה רשת מסובכת שבתוכה שוכנים בחן כל החשודים המיידיים של רומן ארץ-ישראלי. יחסי דתיים חילונים, ילדות בקיבוץ, קוצר השמיכה של משטרת ישראל, תרופות פסיכיאטריות בעד ונגד, עו"סים - אוהב או אויב,  וגם מיניות על כל גווניה מקבלת פה מקום מכובד שמקדם את העלילה. הסבך של שפר, פסיכיאטר שנוי במחלוקת, עו"ס שהייתה אחראית על הוצאה מהבית של ילדים, בחור צעיר מאומץ ומעט אבוד (על פי הספרות המוכרת לי על אימוץ, הוריו עשו עבודה טובה מאוד), ותככים בקיבוץ, יכול היה לקרוס על נקלה מן העומס של הדמויות וקווי העלילה, אבל בזכות דמויות משכנעות ברובן ואיזון טוב באורך העיסוק בכל קו עלילה, "בחזרה לנקודת המוצא" מחזיק את עצמו היטב, נע יפה בזירה, שורד בכבוד את ההתמודדות עם מעמדו (ספר ביכורים. בתחום הזה כל השנה שבועות), וההתקדמות לאורכו מהנה מאוד. גם השחזור התקופתי ללא-מזמן-אבל-כן-מזמן עובד יפה (היי וביי סקייפ).

מה בכל זאת לא עובד. הדיאלוגים מעט ארוכים, ולפעמים מרגישים טיפה תבניתיים או סכמטיים (נדמה לי שהרבה מהדמויות משיבות לחוקרים "תראה, זה לא ש..."). חלק מהשיח של הספר סביב נושאי פסיכיאטריה והוצאת ילדים בסיכון מהבית מעט דידקטי, באופן שלפעמים מרגיש טיפה "ויקיפדייתי". ועדיין, ההבהרה של הנושאים נארגת בסך הכל היטב יחד עם התקדמות הסיפור, ותורמת גם אם מסרבלת קלות את הקריאה. בנוסף, חלק מהתיאורים מרגישים מעט עמוסים מדי. מצד שני, אם להתלות באילנות גבוהים, גם טולקין לא חסך עם העצים שלו, וזה עבד לו מצוין. 

בסך הכל, "בחזרה" עובד מצוין. הוא לנו מציג בלשית משכנעת, לא מושלמת אבל גם לא קלישאתית, נבונה, ומאזנת יפה בין חמלה וסבלנות לקוצר רוח וכעס, שיהיה כיף מאוד לקרוא עוד עלילה בכיכובה. הגלריה שלצידה מאוד חביבה ומשכנעת ברובה, וניכר שנעשתה הרבה עבודה על הנדוס ועריכה נכונה של המבנה המורכב הזה, והתוצאה בסך הכל מאוד מאוד מהנה, מותחת וישראלית.

נקודה אחרונה ומעניינת (בעיני), קשורה לרוח התקופה, אבל היא גם בחזקת ספוילר.

ספוילר קל ל-"בחזרה לנקודת המוצא" וגם ל-"נעדרים קרים" שנסקר פה לאחרונה:

בשני הספרים מתואר "חטא בעל פעור", אירוע מספר "במדבר" בו בני ישראל התרועעו עם בנות מדין, שניסו להדיח אותם לעבודת אלילים באמצעות מין ואכילת קרבנות. בשל החטא מפיל ה' מגפה על עם ישראל, ומבקש כי האחראיים ישלמו על מעשיהם. 

בשיאו של האירוע, זמרי בן סלוא היהודי, לוקח עמו את כזבי בת צור, בתו של מלך מדייני, ונכנס איתה לאוהל באופן שלא מותיר ספק באשר לכוונותיהם. פנחס הכהן האדוק הורג את שניהם, והמדרש, על פי ויקיפדיה עוד מוסיף שהצליח לדקור את שניהם באותו כידון, קצת כמו שעשה אינדיאנה ג'ונס ב-"מסע הצלב האחרון" כשהרג כמה נאצים באותה יריית אקדח הומוריסטית. בשל מעשהו, זכה פנחס לגמול, והמגפה חדלה לאחר חיסולם. 

הסיפור המאוד תנ"כי הזה, שמוזכר בשני רומנים שיצאו באותה תקופה, מספר בעיני על הדרך שבה רוח התקופה מתכתבת עם הספרות. ימי 2020-2021 הם ימי קורונה ובשבילנו היו גם ימי בחירות, שבהם מפלגות ימין קיצוני/עוצמתי (תבחרו) החלו לעלות, וארגונים כמו "להבה" קיבלו רוח גבית. 

מעניין לראות שגם שפר וגם קוגלר חשבו על אותו סיפור תנ"כי שמגלם בתוכו רעיונות של הרג שזוכה לתגמול לשם שמירה על טוהר העם והאמונה, אולי מתוך הבנה שהרוח הזו של פנחס מפעמת שוב בידיים עכשוויות ומשמשת למימוש מדיניות עדכנית. לא ניכנס לדיונים הפוליטיים (יותר מדי).

אבל פאסט פורוורד, והנה, רק לפני יומיים, במסגרת הדיון בעונש מוות למחבלים, הובהר לנו על ידי מי משרי הממשלה, שאם יהיו בוגדים מבפנים, גם הם ישלמו מחיר דומה. כמו יהודים שסרחו בעבר. בימינו כל אחד פנחס. אבל ההבדל הוא שאז, לפחות על פי הכתוב, השמיים דיברו, והיום, צריך לסמוך על תחושת בטן והגיון שרירותי כשמסמנים בוגדים ומחליטים כלפי מי "להתפנחס". אני לא בטוח שלכך התכוון המשור-אל.

האם אזכור העלילה של זמרי וכזבי בשני רומנים שיצאו בשנים צמודות מבטא הרהור לא מודע קולקטיבי ביחס לעתיד לבוא? לא ברור. מה שבטוח, יונג, איפה שלא יהיה, מרוצה מאוד.

סוף ספוילר.

ציונים:

קצב: 8

תעלומה: 8.5

כתיבה: 7.5

דמויות: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: עשירית נקודה על ההתחברות לרוח הזמן

סופי: 8.1

חמים, קצבי, ומאוד ישראלי, אבל גם הכי קרוב למתח בריטי פרוצדורלי שהיה לנו. מזמן לא אחזו במקל בשני קצותיו ככה.

נעדרים קרים - אסף קוגלר

 

יש לי חיבה לספרים שיצאו לפני הקורונה. הם קצת כמו קפסולות זמן. ספרי "לפני". "נעדרים קרים" של אסף קוגלר הוא דוגמא ל"ספר לפני" מוצלח. מעניין אם מתישהו יהיה מחקר על ההבדלים בכתיבה לפני ואחרי הקורונה וההיסטוריה היותר ספציפית של ישראל בשנים החסומות האלה. 

שירה שיף, נערה בגיל גיוס, ציונות דתית סוג של, תלמידת אולפנה, מורדת במידה, מבלי להוציא עצמה מן הכלל, מחליטה להתגייס לשירות לאומי במשטרה. היא מתקבלת ליחידת הנעדרים הקרים, מעין צוות איפכא מסתברא שהיה כה נחוץ לפני השביעי, הבוחן חקירות נעדרים ישנות ומחפש פרצות ופריצות דרך. 

בסרט "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", ואם כבר סיפרתי את זה, אז סליחה, יש קטע שבו פיליפ סימור הופמן שמוצב מטעם ארצות הברית במדינה עוינת, מודיע לנציג חדש שהגיע לאזור כי "הוועדה לענייני מדיניות חוץ וכך כך החליטה ש...". והנציג שואל בתמימות, מי זו הוועדה הזו, והופמן עונה, "it's me and two other guys". בקיצור, מדור נעדרים קרים זה שירה, ועוד שני חבר'ה. נשמע מפוצץ אבל די יומיומי ושגרתי. וקצת כמו בפרקים של באפי שבהם החבורה הייתה עסוקה במחקר, שירה, ירון ואסתר, פשוט יושבים לשולחן ועוברים על תמלילי חקירות ותיקים.

מחוץ למשרד, שירה מוקפת בגלריה שכולה "מה ישראלי בעיניך?" עיין ערך יאיר לפיד של תקופת תוכניות האירוח. הומו ציני, חייל אתיופי מופנם, חרשנית קלאסית, מפקד מטרידן ומה לא? על פניו הספר יכול היה להיות מטח קלישאות, אבל קוגלר, שבכריכה האחורית נכתב כי הוא תסריטאי, נע כמו כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, וחומק מכל הקלישאות, כדי להגיש סיפור שהוא באמת באמת תמונה מקסימה של ישראל, על החודרנות, השונות הבינאישית, החום והתעוזה בואכה אימפולסיביות שלה. הקשרים שנטווים בין שירה לסובביה, מלווים באופן מעשיר את החקירות אותן היא מנהלת - חיפוש מידע על חייל שנעדר שנים רבות, וחיפוש אחר תלמידת אולפנה שנעלמה. שירה עושה שימוש בחשיבה האנליטית שהיא תולדה של היותה בת המגזר הדתי, באופן שמקדם את החקירות, גם אם לעתים מרגיש טיפה דאוס אקס מאכינה. ובהערת שוליים, נכון, לומדי גמרא לא יוכלו להטיס מטוס אחרי הדרכה של שעתיים, אבל לשלול לימוד מסורתי מכל וכל, זה כבר סיפור אחר. 

הכתיבה, אם כן, עשירה ומקרבת, וניתן להרגיש במעט את התסריטאי שבקוגלר, כשכמעט כל סצנה נטענת במתח משלה ומגיעה לשחרור. הדמויות מקסימות, התעלומה חביבה מאוד גם אם לא נעה בקצב מהיר, ובמאבק הניטש תדיר בספרות המתח, בין פתרון אידיאלי ותיקון מלא של הבעיה (בואו נהיה כנים, מתי באמת זה קורה בחיים), לבין ריאליזם עגום, קוגלר מוצא מן דרך אמצע מקורית ששווה להשקיע בה זמן, ומותיר פתח לספר ההמשך שבטח אמור היה כבר לצאת, אבל עם כל מה שקרה אחרי יציאת הספר, קשה לדעת מה קורה.

אבל לא סיימתי לשורר את חיבתי אל הספר הזה. לדעתי בתקופה השסועה שבה אנחנו חיים, יש לו מעין "נשמה יתרה יחסית", וסליחה על הפלצנות. אם הייתי קורא אותו בתחילת 2020, כשיצא לאור, אני מניח שהביקורת הייתה מסתיימת כאן, אבל בימים של קיטוב ושיסוי, יש לנ"ק מה עוד לומר לנו - שירה שיף, הדתייה, נתקלת בעולם החילוני בלא מעט קונפליקטים, כולם מינוריים, האם להעיר לחבר הציני על שימוש בשפה בוטה ולפגוע בפכפוך זרם נהר החברות המתהווה ביניהם, האם לקבל קציצות שכשרותן מוטלת בספק מאישה שהרגע פגשה או להסתכן בלבייש אותה, ועוד יותר חשוב, לשמור נגיעה עם החתיך הזה שנפל עליה משום מקום? הכל יומיומי, כמעט צפוי, אבל, והיום זה לא מובן מאליו, שירה מתייחסת אל ופותרת את כל הקונפליקטים הללו מתוך אי שיפוטיות של הצד השני, החילוני, ובמשא ומתן שמאפשר למתח בין הדתי לחילוני להמשיך להתקיים. במשך שנים נדמה שהיה יופי בגיוון שלנו, במרחב שבו יש מקום לאי הסכמות, ומתוך השונות נולדים דברים חדשים. היום פחות. כאשר אנו בטוחים שאנו טובים ונישאים מעל האחר, או כאשר אנו בטוחים שהאחר חורש נגדנו בכוונת זדון, קשה לייצר יציבות במרחב הבינאישי. הספר הזה, באופן לא פומפוזי ולא מתיימר, מזכיר שאפשר להתנהל אחרת, אם מחליטים שהמטרה העיקרית היא לחיות יחד. לו יהי.

אולי אני קורא כאן יותר ממה שיש באמת בספר, אבל ביקורת, בעיני, היא בסך הכל מראה שבורה שמשקפת תמונה לא מדויקת של מושא הביקורת, אחרי שהמבקר הטיח בה את ראשו וטבע בה את קווי המתאר שלו. לעתים היא מספרת יותר על המבקר מאשר על המבוקר.

וכאן תמו שירורינו לנ"ק. 

דמויות: 9

כתיבה: 9

תעלומה: 8

קצב: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על ערך מוסף 

סופי 9

הצטרפו אל שירה שיף בשירות הלאומי ותראו ישועות 

כולנו ממש בסדר - דריל גרגורי

 

בקצרה, כולם ממש לא בסדר. הספר, לעומת זאת, הרבה יותר מבסדר, גם אם לא יצירת מופת.

בשלב מסוים אחרי שיצאו מספיק סרטים רומנטיים שבהם הגיבורים מתאחדים סוף סוף ומגיעים אל המנוחה והנחלה, עלתה השאלה מה קורה אחרי שתמה האקסטזה. על אותו משקל, ניתן לשאול מה קורה לגיבורים ששורדים את סרטי האימה ומתרחקים מהזירה המדממת כשהכתוביות מתחילות להזדחל במורד המסך. ובעגה המקצועית, לאן הולכת הפיינל גירל אחרי שפרדי/ג'ייסון/גוסטפייס/פניווייז מת, ולפני שהוא חוזר למשמרת נוספת עם הפיינליסטית הבאה?

דריל גרגורי החליט להפוך את הנושא הזה לרומן שרירי עם אפס אחוז שומן, שקצת כמו הטרדיס של ד"ר הו, מחזיק בתוכו יותר מן המקום שהוא תופס.  

ב"כולנו" מתכנסת חבורת אנשים עם פוסט טראומה על טבעית למפגשי טיפול עם פסיכיאטרית. השורדים, שבעברם הקשה - קניבליזם, עינוי בחיתוך עמוק וחריטה על עצמות (מה?) ושדים מענים - ניתן לאתר הדים לסרטי אימה מוכרים ופחות מוכרים (המצמרר מכולם בעיני הוא "martyrs" המטורלל שהתאפיין במעוף נרטיבי), מתוארים באופן עגול ומרתק. אלו שספק הפכו לתמהוניים בעקבות הטראומה, אלה שנראה כי מפלרטטים עם הפסיכוזה ואלה שמנסים להראות חזות תקינה כלפי חוץ, אבל בפנים נדמה שהכל תלוי על בלימה. כל דרכי ההתמודדות הללו - לגיטימיות לגמרי, ולא לגמרי יעילות - מתוארות בחן עגום והופכות את המשתתפים של הרומן הקצר הזה לדמויות שקל להריע להן, ולקוות שיצליחו במסע ההתמודדות הארוך עם המשא הנוראי המונח על כתפיהן.

את דריל גרגורי קראתי לפני כן ב"פנדמוניום" שגם הוא היה ספר פנטסיה מעורר אימה. גרגורי הוא כותב אינטליגנטי וחסכני. אומר הרבה במעט, ויודע להגיד לא מעט על המתחולל במקומות החשוכים של הנפש. מה שהרשים אותי בספר הנוכחי הוא התחקיר בנוגע לטיפול קבוצתי ולטיפול בטראומה. קצת כמו איאן מקיואן בבריטניה וישי שריד בארצנו הקטנטונת, שני סופרים שעושים תחקירים, בוחרים זירות שונות ומשונות ועושים בהן כבשלהם באופן מעורר התפעלות, גרגורי כותב באופן שהופך את הקבוצה הטיפולית לזירה משכנעת ואותנטית לעיבוד הטראומות שנחוו.

ספציפית, ב"כולנו" נדמה שגרגורי קרא את ה"טיפול הקבוצתי" של אירווין ד. יאלום, שהוא ה-מדריך לטיפול קבוצתי, או אולי ספר הדרכה אחר. הוא נוגע בצורה יפה בתהליכים המתרחשים בקבוצה ובתסכול הנלווה לטיפול פסיכולוגי, צמד מילים שמצד אחד מבטיח במובלע ריפוי, ובפועל, ובכן, זה מורכב. 

עוד מתוארת יפה ההעברה הנגדית שחווה ג'ן, מנחת הקבוצה. בקצרה, בטיפול פסיכולוגי, על פי גישות מסורתיות, חווה המטופל העברה של תכנים מעברו לתוך הטיפול ואילו המטפל.ת חווה העברה נגדית - תגובות לתגובות ההעברה של המטופל המבוססות על חוויותיהם האישיות של המטפלים. לעתים קרובות בעבודה עם טראומה, יכולים להתעורר במטפל.ת רגשות וחוויות של תוקפן/קרבן, אולי מפני שהטראומה בטיפול היא נוכח לא-גשמי שצריך "להתלבש" על מישהו, וכך, גם המטפל.ת וגם המטופל.ת עשויים למצוא עצמם כלואים במחול שדים שכזה. לא בהכרח. אולי. נגיד, בגד שחור של המטפל מעורר במטופל חוסר נוחות כי מזכיר משהו מחוויה קשה שעבר, וגורם לשינוי קל בטון שלו, וזה מעורר במטפל זכרון לא מודע של מצב בו הוא נתקל באטימות מצד אדם קרוב בנקודה משמעותית בחייו, ומוביל באופן לא מודע למענה לקוני או ספקני שנחווה כפוגעני על ידי המטופל, וזבוב-אינטראקציה טורדני שכזה יכול לתפוח במהרה למימדי פיל, ולהסלים יותר מהר מה-מם ההוא של וויל פארל. 

גרגורי נוגע בתהליכים הללו באופן הרבה פחות חופר מהפסקה הקודמת, ובדרך שמקדמת את העלילה ביעילות. גם הדכאון וחוסר התקווה הכרוכים בניסיון להתעמת עם מה שצילק ופגע בתחושה הבסיסית של הבטחון, מובאים באופן מעשיר, מעציב וגם קצת מצחיק במידה. 

החלק הפנטסטי של העלילה, היינו מה הם הכוחות הפועלים ואנה מועדות פני הקבוצה, טיפה פחות מורכב ממה שאני זוכר מ"פנדמוניום", אבל עדיין יעיל לגמרי ועושה את העבודה. 

אבל יותר מכל נדמה שהספר מנסה לומר, פוסט טראומה היא באמת שד, במובן מסוים, עבור מי שמתמודד. מהלכת אימים, צצה כשמתחשק לה, מענה במגוון דרכים. ולעתים, מדרדרת לאובדנות. נרצה או לא, נושא אקטואלי.

התוצאה היא מותחן אימה/פנטסיה קודר וקצבי ברובו עם דמויות משכנעות שקל להתאהב בהן. 

וכמעט לסיום, כאסוציאציה לעולם הקבוצות, קינה קצרה. קינונת. "כולנו ממש בסדר" יצא בהוצאת "גרף". גרף הייתה, בעיקרה, הוצאת ז'אנר, שהוציאה בקצב מהיר הרבה ספרים מוצלחים, ביניהם "סחרור" הסוחף של רוברט צ'ארלס וילסון. בשנים האחרונות של האלפיים ועשר'ז כבר מיעטה לפעול, ונדמה לי שהוציאה שני ספרי עיון בשנת 2020 עד שקולה נדם. גם הוצאת "נובה" (!) שהוציאה מספר ספרי ז'אנר מוצלחים, שבהם "רובורצח" (בפורמט דיגיטלי) שנסקר כאן, ועתיד לצאת באופן פיזי ומתורגם מחדש בהוצאת "אופוס" בקרוב, יצאה לפסק זמן בלתי מוגבל. לפניהן שבקו חיים ההוצאות "אודיסאה" ו"קדמת עדן" שאחת הייתה המקור לשנייה עד לפיצול (מתוך האפר קמה "סיאל"), וגם הוצאת "יניב" שתרגמה במהירות המון ספרי ז'אנר ושמה נקשר בעניינים לפעמים די נעלמה. בקיצור, אם מדברים על קבוצות, הרי שחברי קבוצת הוצאות הז'אנר מתמעטים והולכים לעולם שכולו טוב. טוב שאפשר פה ושם למצוא ספרי ז'אנר בהוצאות היותר מסורתיות. אחרי שדיוויד לינץ' נפטר, כתב מישהו באינטרנט, "דיוויד קרוננברג, בבקשה תתמיד עם הויטמינים". או, הוצאת "אופוס", אנא המשיכי להתקיים:)

ואחרון חביב, היות ש"כולנו ממש בסדר" ניתן לסיווג כמותחן אימה, והיות שבעברית יש ממש מעט ספרים שניתן להגדיר כ"אימה", אז אציין בקצרה עוד שני ספרי אימה שקראתי ונמצאים שם בחוץ. 

"מכרסם" של עודד וולקשטיין, בהוצאת "פרדס" הוא אוסף סיפורים קצרים שמעמיק אל הרבדים העמוקים מאוד של כל מה שלא נוח ומרגיש לפעמים זר או מוזר (אל-ביתי אם לאזכר שוב את פרויד שזוכה לעדנה בפוסט הזה) ביחסי הורים ילדים, ילדות והתבגרות ועוד. זה ספר קצר, אבל מאוד עמוס ופתלתל, כמו-סארמאגו מבחינת אורך המשפטים, ועשיר שפתית בטירוף. די בטוח שמי שקורא אותו יכול להוסיף עוד חמש עד עשר נקודות לפסיכומטרי שלו אם חיפשתם מוטיבציה. הקצב איטי אבל הרעיונות מורכבים ויפים ולפעמים הוא ממש עוכר שלווה. 

לצדו, ושונה ממנו לגמרי, "דברים צפים בחושך" של דקלה קורן שיצא בהוצאה עצמית. אוסף סיפורים קצרים ששמו מרפרר כנראה לסטיבן קינג, וסיפוריו מתרחשים במקומות המקובלים של הז'אנר - מגפת זומבים, אנשי זאב ועוד. הוא מאוד קצבי, הסופים די מקוריים, ומנגד, וזה לא בהכרח רע, הוא מרגיש טיפה כמו "צמרמורת" למבוגרים. שעה ורבע ופוף, נגמר. אם לא טועה, קורן הוציאה גם כמה ספרי אימה לנוער צעיר.

ציונים ל''כולנו'':

דמויות - 9 

תעלומה - 8

כתיבה - 9

קצב - 7.5

בונוס/עונש - חצי נקודה על בחירת נושא מקורית וביצוע מהוקצע.

סופי: 8.5

עגום, לפעמים מפחיד ולכל אורכו אנושי, כולנו ממש בסדר ממש בסדר.

 

שדים וסמטאות - איתן גפני

 

מתישהו בתקופת הכבלים הלא חוקיים, לילה אחד בחופשת הקיץ, אצל ת' שהתגורר מולי, אחרי שאחיו הגדול שסילק אותנו מהסלון, סיים לצפות ב"ניפגש בסיבוב" או באיזה סרט מתיחות אחר, שבנו אל השטח הכבוש והשתלטנו עליו בשמחה, כמו שחמאס משתלט כיום על...טוב, לא חשוב. בכל מקרה, בטלויזיה החל איש הכבלים לשדר את "השער", סרט אימה דל תקציב על שני חברים שמסתבכים עם הגיהנום. סטיבן דורף, השחקן הראשי, הפך להבטחה לא ממומשת בשנים הבאות, וטיבור טאקאש או טקאץ', הבמאי, שחרר שנתיים אחר כך את "I, madman" הטראשי והדי מוצלח, ואחר כך נעלם לתהום הנשייה של סרטים אה-לה אולפני אסיילום, הידועים לשמצה. אבל באותו לילה, כשצפינו בצמד החברים בני גילנו, גם הם בחופשת הקיץ, פותחים את השער לגיהנום ומתעמתים עם שדים קדומים, נוצר החיבור הראשוני ביני לבין אימה. הרקע הדרוש לעניין כבר היה שם בדמות רוחות הרפאים של השואה שריחפו מעל ובתוך הבית בו גדלתי. אחר כך חיפשתי את הקלטת של הסרט בספריית הוידאו הקרובה לבניין הקטן שלנו, וכמו כל בן תשע או עשר שגדל רוב חייו עם ערוץ אחד בלבד שלא מתעדף מתח ואימה, צפיתי בו בטח עשרות פעמים לפני שהחזרתי אותו לספרייה, עצוב וחפוי ראש, כמו נפרד מחבר טוב בנמל התעופה. 

כל החפירה הזו מתחברת לספרו החדש של איתן גפני, "שדים וסמטאות" שיחד עם "סנוורים אפלים" מהווה צמד ספרי אימה ישראליים כשרים למהדרין, למרות שיש לא מעט אמריקה בתוכם. גפני הוא במאי אימה ישראלי (זן נדיר, אבל לא ציפור משונה), שיצר בין השאר את "ילדי הסתיו", סרט אימה סלאשרי המתרחש על רקע מלחמת יום כיפור, סרט שנדמה כי היה גם מיני אקורד סיום לעידן, או יותר נכון עידנון, בו שוחררו כמה סרטי אימה ישראלים מוצלחים במחצית הראשונה-פלוס של האלפיים ועשר'ז.

אנד נאו הי'ז באק פרום אאוטר ספייס, עם עוד אימה, והפעם באמצעות המילה הכתובה בלבד, ללא צילום פנורמי, וואן שוט, או "אקשן!", אבל עם המון אקשן. ובשורה התחתונה, עם השהייה טובה של אי האמון, כנדרש בכל ז'אנר על טבעי ובאחוז ניכר של קומדיות רומנטיות, זה עובד מצוין.

הספר נפתח בסצנה מצמררת בה חייל בעמדת שמירה בצפון פוגש ביצור שמאתגר משמעותית את מנגנון ההגנה הקלאסי "עצור או שאני יורה". הסצנה הזאת, למרות שניתן לראות אותה מגיעה מקילומטר, כתובה בסינתזה טובה של "מה ישראלי בעיניך" עם מותחני אימה אמריקאיים. משם הספר עובר להתמקד בתרגול צבאי משותף לישראל וארצות הברית, במסגרתו צוות של שייטת-13 וצוות של אריות הים האמריקאיים עובדים יחד במתקן חדשני, שתפקידו לייצר אווירה קלסטרופובית, כשהם מונחים על ידי אישה מסתורית, שנמרוד תמוז, מפקד הצוות הישראלי, ויותר אלפא מאלפא,  מרגיש שהוא מכיר. החיכוכים וההומור, שנובעים מהמפגש הבין התרבותי מספקים נקודת מוצא חביבה ומעניינת. ומשם, בתנועת מלקחיים סיפורית, פורצים לתוך המתקן אויבים לא צפויים, כשבמקביל, סיפוריהם האישיים של חברי הצוות האמריקאי והישראלי נחשפים בהדרגה בטכניקה שמזכירה את הפלאשבקים מ"אבודים" עליה השלום. או אז מתברר שהסיפור מאחורי המתקן הוא קדום, אפל ומדמם יותר ממקבץ מטרות ההולוגרמה המתוחכמות שהוא מציע לחיילים המתאמנים, העלילה מורכבת יותר, ופרטים הנוגעים למיתולוגיות שונות נשזרים בה והופכים לרכיב נוסף בדלק המניע של הסיפור התזזיתי עד לשיא ה - זה כבר ברור בשלב הזה - מדמם עד מאוד.

ספוילר קטן, דלגו אם לא קראתם - 

אחת הדמויות בעלילה היא של איש ביון עלום שמאתר ומכוון את חייהם של הגיבורים לצורך ניהול מדיניות ושמירה על בטחון. באחד הקטעים הוא מחלק לאחד מ"ילדיו" את הממתק האהוב עליו כמן אמצעי של אשרור הקשר ושליטה. אני לא זוכר באיזה סרט או ספר היה קטע כזה, אבל לי הוא הזכיר את הספר והמיני סדרה ששודרה באייטיז, עם פיטר שטראוס, דיוויד מורס ואני כמעט בטוח, רוברט מיצ'ם - "אחוות הוורד", של דיוויד מורל, הסופר שכתב את "רמבו" המקורי (הוצאת "כרם" זכרה לברכה). גם שם איש ביון עשה שימוש לרעה בתפקיד הורי על מנת לגייס/לגדל סוכנים, אבל שם הוא קיבל את מה שמגיע לו.  בספר הנסקר כאן, באופן שבעיני הוא ריאליסטי יותר, הסוף עגום ודכאוני אבל תואם יותר את הכוח האמיתי שיש למערכות יחסים א-סימטריות שכוללות מימד של התעללות.

סוף ספוילר.

לא הכל עובד בספר, אבל באף ספר לא הכל עובד. מי שאומר אחרת, עוסק כנראה בשיווק ולא בתיאור. הדימויים לפעמים נבנים זה על גבי זה באופן שמגדיש את הסאה. לעתים חוזרת על עצמה מילת תואר ברצף תיאורים של מקום/יצור ונוצר מעין אפקט של צ'יזבט סביב מדורה, שזה לא בהכרח רע כשחושבים על אימה, אבל מפריע מעט לקריאה. 

בנוסף, יש בספר כל מיני ארכיטיפים/tropes מוכרים של ספרות/קולנוע אקשן/מד"ב/פנטסיה, שמרגישים מעט מוכרים מדי או ארכאיים. כך למשל, אחת הדמויות עוברת סדרת הדרכות על מגוון נושאים כמו אומנויות לחימה, גיאוגרפיה, דתות תכנות ועוד, באופן שמזכיר את הגיבורים המושלמים של פעם, אה-לה צ'אק נוריס או, שומו שמיים, סטיבן סיגל שהיה מומחה באומנויות לחימה והחליט מתישהו להוציא אלבום רגאיי. אם אי פעם אתם רוצים לדעת מה הוא שיא הקרינג', נסו לדגום ממנו סינגל. כאילו, פנינה רוזנבלום, זוזי הצידה עם יצירתך המאופקת אירן דונט שוט, יש שריף חדש בעיר. ועוד במחלקת הארכיטיפים המודרניים, הלוחם שמתמודד עם פוסט טראומה ושותה כדי לשכוח והבחור השחור שיצא מחיים של סחר בסמים בשכונות המוזנחות של אמריקה העירונית. וגם, בשלב מסוים בתרחישי האקשן, נרקמת תוכנית פעולה שקצת מזכירה את הקטע שבו דה רוק ומארק וולברג קופצים מרב קומות ו"מכוונים לשיחים", מהסרט "החבר'ה האחרים".

אבל, וזה אבל גדול,  ההסתייגויות הללו כלל לא פוגמות בקריאה של הספר הכיפי הזה. להיפך, הן מבוצעות בחן, עם מודעות עצמית, והרבה דיבור מטא משעשע של הדמויות על עצמן, באופן שהופך את הקריאה להומוריסטית וקולחת. בנוסף, חלק מן הארכיטיפים מתנקזים לכיוונים מפתיעים (נמרוד תמוז אני מדבר עליך ועל הפוסט טראומה שלך), ובכלל, אם יש משהו שאפשר לומר על הספר זה שהוא עושה את מה שהוא עושה עם המון התלהבות והנאה. גפני בורא, בתנועות מהירות, עלילה רב שכבתית של מציאות גלויה וסמויה, שנחווית כמשכנעת ומצמררת, כשהשילוב של טוויסטים על תבניות מוכרות ומיתולוגיה חובקת עולם, מוסיף רובד נוסף. כך שבשורה התחתונה, "שדים וסמטאות" הוא מותחן מדמם, קינטי, עם מינונים יפים של הומור ואלימות והמון אהבה לז'אנר. אני מנחש בסבירות גבוהה שהסופר נהנה לכתוב אותו. זה מורגש ומדביק גם את הקורא. אבל הכי חשוב בעיני, הספר הזה, ב-2025, כשאנחנו מדברים על הגירה שלילית, יכול בפירוש להיות מכונה גם חלוצי. אין הרבה ספרי אימה בהגדרה שנכתבו בעברית ואם יש משהו ש"שדים" עושה, והרבה, זה להפחיד, באופן אפקטיבי, עם שלל סצנות מצמררות שעובדות מצוין ברובן, כולל כמה בעלות פוטנציאל טריגרי.   

אז אם לסכם, הוא לא מושלם, מדי פעם מרגישים את נוסחת האייטיז/ארלי ניינטיז שלו, אבל למעשה זה חלק מהקסם. והוא קצבי, מדמם ומצחיק במינונים נכונים, כולל המון רעיונות מעניינים לצד הדים לסיפורים מוכרים. ויותר מהכל, בניגוד לשדים האיומים המופיעים בסמטאותיו, יש לו נשמה, והוא פשוט מהנה מאוד לקריאה. 

אם מתאמצים, אולי אפשר לקרוא בין השורות ולהבין שאני מאוד מחבב אימה. נו, תמיד עדיף דם ואיברים כרותים על מסך או בספר מאשר בחיים האמיתיים. פרויד עלה על משהו עם הקטע הזה של סובלימציה.

ציונים:

דמויות: 8 חמודות ורילייטבל

קצב: 7.5 רצחני ברובו אך לא אחיד

כתיבה: 7.5 

תעלומה: 8 נפרשת היטב בהדרגה

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של רבע נקודה על ייבוש ביצות סימבולי והפרחת שממת הז'אנר

סופי: 8

"שדים וסמטאות" הוא מותחן אימה עברי קולח, ובעיני, הוא גם שיר אהבה לקלטת הוידאו השחוקה בה צפיתם שוב ושוב של "נער הזהב" או "צרות גדולות בצ'יינה טאון", מעודכן לישראל, ארוז היטב, ועם מרחק בטוח בין המציאות שלנו למרחב היצירתי. 

 

מה את יודעת? - מעין רוגל

אחרי שנתיים תנ"כיות במובן הרע של המילה, מגיעות לנו כמה שנים של קומדיה רומנטית או סתם נונסנס. אבל לא כאן.

אחרי שהוצאתי רשיון, פרויקט שבא הרבה פחות בקלות מאיך שדמיינתי אותו, פחדתי לבצע שגיאה רצינית על הכביש, ובמשך זמן רב נמנעתי מהכביש המהיר. פחדתי להזיק. רק אחרי כמה שבועות, או אולי חודשים - עברו שנים רבות מאז - ערב אחד הגיע, והחלטתי שדי, אני מעלה הילוך ועולה על הכביש המהיר. וזה היה צעד קטן מאוד לאנושות, רובכם בטח לא הרגיש דבר, אבל איילון פתוח באישון לילה אחרי ביקור אצל חבר ילדות מחולון היה צעד גדול עבורי, ומאז, סו טו ספיק, לא הבטתי לאחור לעבר הפחדים שלי, וחמסה חמסה וכו'.

גם עדי, גיבורת הספר של מעין רוגל, פוחדת, כך נדמה, מהצל של עצמה. היא מגיעה ממשפחה שטיפחה שתיקה, שמירה על גבולות ועמידה בכללים. אבל בשלב מסוים, לקראת סוף הספר, היא עוברת טרנפומציה, פותחת מבערים ו...דמיינו את תלמה ולואיז נוסעות אל מעבר לשפת ההר, אבל ממשיכות לרחף באוויר הרחק מהישג ידינו, או, רפרנס אחר, היא בונדלי גואז וור שי הזנ'ט גון ביפור. 

אבל נתחיל מההתחלה. עדי המופנמת נשואה לעומר השקט, ומולם מתגוררים רז - מנהיג קהילה חברתית לפיתוח המודעות או כת תלוי את מי שואלים - ואשתו הפם-פטאלית, נעמה, וזוג נוסף, שרון - מנהיגה עולה בקהילה - ואלעד שאמור להיות דמות משמעותית אבל נותר די חסר אופי. עדי ועומר מתגוררים בבית שעומר תכנן והנדס ויצר בו מעין "man cave" מתוקתקת במרתף. היחסים בין בני הזוג הם מרחב שבו אינטימיות פיזית ורגשית ומקומות מנותקים דרים זה לצד זה. בתחילת הסיפור, רז, מנהיג הקהילה, נעלם ומותיר אחריו את חסידיו המומים וחסרים. עדי המופנמת חוקרת את היעלמו, במקביל לחקירה הפורמלית על ידי המשטרה ואנשי המקצוע, ונשאבת באופן אמין לחקור גם את חיי המשפחה שלה עצמה ואת עולמה הפנימי עד לסוף שכאמור, מעביר הילוך.

היו כמה דברים שאהבתי מאוד ברומן הזה. ראשית, הוא "slow burn" בקטע טוב. הרבה פעמים כשאומרים את זה על ספרים, ובמיוחד על סרטים, אני מחשב חמישים אחוז שהבערה האיטית הזו היא פשוט שעמום, אבל כשזה נעשה טוב, זה טוב. וכאן אנחנו ממש מתבוננים בגיצים שנוצרים והופכים לנגד עינינו למדורה. נדבך על נדבך, המציאות של עדי מתערערת, ושיווי המשקל מופר כשהיא לומדת עוד ועוד על רז ונעמה, על שרון, עומר, ובעיקר על עצמה. 

נקודת חוזק נוספת היא השימוש בתנועה החברתית/כת. נראה שהיה פה תחקיר תחקירי. המושגים אותם לומדים תלמידי התנועה, אליהם מצטרפת עדי, חלקית בשל החקירה העצמאית שלה וחלקית מפני שיש לה מקומות של תקיעות בחיים, עוברים בצורה אלגנטית כקרינג'יים ושימושיים כאחד. עדי נגעלת ועושה בהם שימוש מועיל באותה נשימה באופן אמין ומעורר עניין שמקדם את העלילה.

במאמר מוסגר, בעבר למדתי שיטת טיפול שהסתמכה על תורות מזרחיות, וכשמישהו העיר על הדמיון לפרקטיקה בודהיסטית, אמר המדריך, "מה אתה חושב? אנחנו בסך הכל גנבים". הערכתי.

גם כאן, רוחניות וקפיטליזם משמשים בערבוביה מתעתעת. האם הלימוד הוא למטרת לימוד או שמא רק למילוי אינטרס כספי קר. וזה מוביל לחוזקה השלישית של הספר שהיא השימוש במוטיבים. השיטוט בבית, קווירק אה-לה טרנטינו, ועוד אלמנטים, חוזרים על עצמם בסיפור באופן שיוצר רמזים שהם מעל הטקסט ומתכתבים אתו, אבל לא בקטע מציק או יומרני, אלא פשוט כזה שמעשיר את החוויה של הקריאה ומוסיף אמינות.

לכל ספר יש גם חולשות, וכאן הן מתגלות בדמויות שאינן מאוד מובחנות. הדמויות הנשיות משורטטות בדיוק, והן עגולות בעוד שהגברים, כולל עומר שמניעיו מוזכרים בשלב מסוים בספר, מעט פלקטיים. בנוסף, סלואו-בורן הוא כשמו, סלואו-בורן, ויש קוראים שעשויים למצוא את הספר מעט איטי. לבסוף, אחת התפניות - גילוי אפשרי בנוגע לגורלו של רז - עוברת כקלה מדי ולא משתלבת היטב בשאר התעלומה המהודקת. אבל בסך הכל, זו תוספת ייחודית, נשית ומרתקת לספרות המתח הישראלית שממשיכה לצמוח בשנים האחרונות, וטוב שכך.

אחרון חביב. הספר הזה, יליד 2019, התפרסם בשנה הנורמלית האחרונה שלנו לפני הקורונה, הבחירות המרובות והמהפכה המשפטית (בלי קשר לדעה פוליטית, תקופה שסועה) וכמובן, לפני השנתיים האחרונות. גלויה נחמדה מימים אחרים שבהם דילמות של זוגות צעירים עוד היו נורמליות. שנחזור לשם.

כתיבה : 9

דמויות: 8

תעלומה: 8

קצב: 8

בונוס/עונש: רבע נקודה על השימוש המגניב בקהילה החברתית ועולם המושגים שלה, והנואר נוארי

סופי: 8.5

נואר נשי שנדמה כי מתקיים בו מאמר הוולווט אנדרגראונד בפם פטאל, "הנה היא מגיעה, כדאי שתיזהר...".