יום חמישי, 26 בינואר 2012

הילד האחרון - ג'ון הארט (ביקורת אורח מאת אורי קידר)



אודה ואבוש – נמנעתי זמן רב מספרי מתח. שלוש שנים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א העלו את רמת גז המתאן בגופי, והוא פרץ ממני ברעש גדול, פלצני. עד אשר אירע מעצור קריאה חמור, ובמידה רבה תודות לבלוג זה, התעורר בי יצר רב לקרוא ספרים בהם יש פואנטה של ממש – ברורה כשמש. קראתי ביקורות רבות וטובות אודות "הילד האחרון", וכשהוזמנתי להתארח בבלוג– היה לי ברור שזה יהיה הספר הראשון עליו אכתוב. לשמחתי או לאכזבתי זכיתי בספר מתח איכותי אותו אוכל לחלוק גם חוג הסילון של חבריי הפלצנים חובבי פוקו, סארטר וקאמי.

הספר משתייך לאחר הזרמים הבולטים בספרות המתח של השנים האחרונות - ה"עיירה הקטנה והשקטה המסתירה סודות אפלים". במילה אחת – "עקשמס"א". בשתי מילים – הרלן קובן.
כמו כן, הספר הזכיר לי מאוד את ספרה של ג'יליאן פלין, אחת מסופרות המתח הפעילות האהובות עלי, כותבת "חפצים חדים". הספר משיק באפלוליות שלו לזו שיש בספריה של פלין. אולם להבדיל מפלין, שכתיבתה צינית ולעיתים אף גובלת בשעשוע חולני משהו, ג'ון הארט לא מחפש לשעשע אתכם. ההיפך הוא הנכון. אם אשתמש שוב (ובפעם האחרונה) בפלין, אזהיר שלא מומלץ לקרוא את הספר בקרבתם של חפצים חדים אמיתיים. הספר חף מכל ניסיון לענג את הקורא, ולהבדיל מספרי מתח רבים, מספר זה נעדרת הדמות  שמתפקדת כהפוגה קומית.

אז אחרי שהבנו מה הספר הוא לא, אנסה לספר במקצת מה הוא כן.

עלילה – לא אלאה יתר על המידה, ובלי ספוילרים, כפי שכמה ביקורות עשו על הספר הזה. מבקרים נהנים להשתמש במשפט "זה לא ספוילר, מגלים את זה בשלב מוקדם של הספר". נו, אז? אני נהנה לגלות דברים בעצמי, ולא להרגיש שקראתי 35 עמודים לחינם.
מדובר בסיפור שבבסיסו הוא די שכיח – ג'וני הוא נער בן 13. חייו נראו מושלמים, עד אשר אחותו נעלמת, משפחתו מתפוררת והעלילה יוצאת לדרך. ג'וני, שהפך בין רגע מנער שהוא רק בן 13, לאדם שהוא כבר בן 13, יוצא לנסות ולהשיב את אחותו, באמונה גמורה שהיא עודנה בין החיים. הסיפור כמובן מסתבך ומסתעף. במקביל, מלווה הספר גם את הבלש האמון על חקירת היעלמות הנערה, ועבריין נמלט, שעל אף מקומו הקטן יחסית בספר, הפך לדמות שנגעה בי יותר מכולן. אולי כיוון שהוא הזכיר לי מאוד את דמותו של לני, הענק רפה השכל מהקלאסיקה המופלאה של ג'ון סטיינבק, 'של עכברים ואנשים'. לא אתפלא אם אשמע כי דמותו של האסיר היא מחווה לסטיינבק.

ניכר כי הסופר הקפיד לתת לדמויותיו עומק פסיכולוגי משמעותי, והוא יודע היטב את הנעשה בנפשותיהן. כשגם מקומן של נקודות מבט סוציולוגיות ואנתרופולוגיות אינו נפקד (נו, הזהרתי שאני פלצן).מעבר לכך, הספר עוסק בעיקר בשאלה מוכרת מתחום הפסיכולוגיה: האם נפש האדם טובה או רעה מיסודה. וכמו בכל ספר מתח טוב, נדמה כי אין תשובה ברורה.
משפט אחד חזר פעם אחר פעם בספר והותיר עלי רושם רב – "האופל הוא הסרטן של הלב האנושי". מרמז אולי לכך שאנו נולדים טובים, אבל יכולים ללקות ברוע. מנגד, טוב לב הנו מנוע עלילתי נוסף. יש לציין כי ככל שמתקדם הספר, בעיקר לאחר פתרון התעלומה,  יש איזו תחושת מיסיונריות קלה. לקראת הסוף זה כבר הפך למעט צורם עבור אפיקורס גמור שכמותי.

המבחן הסופי בעבורי לכל ספר הוא אחד ויחיד – האם בימים בהם אני קורא את הספר, כשאני מניח אותו ופונה לעיסוקיי הנלוזים, הספר נשאר איתי, במחשבה, באסוציאציות או סתם בתחושת עקצוץ של חסך על כך שאיני ממשיך לדפדף ולקרוא. במבחן זה עמד הספר בהצלחה. בימים הספורים בהם קראתי בו, היה איתי ג'וני בכל ארוחה ובכל שיעור משמים.
והערה נוספת. די במקרה האזנתי ל"essential" הכפול החדש של קיי'ס צ'ויס. מבלי להתכוון, נדמה כי הגעתי לגרסא המוסיקלית של הספר: הרבה עצב וכאב מתחת למסכה פופית משהו. הרבה עומק מתחת למה שאולי נראה כשטוח.

ולציונים:

כתיבה: הספר כתוב היטב, אבל סובל מהמחלה האמריקאית הידועה ונוטה לפעמים לכתיבה תסריטאית ולא ספרותית ("הוא שלף את הסכין והקפיץ את התער באגודלו. הוא אחז בה לרגע, גלויה לעין, ואז הוציא תפוח מתיקו ופרס אותו בתנועה חלקה ונקייה" עמ' 10), שנדמה כאילו נכתבו כבר למען עיבוד הספר לתסריט.
הכתיבה עשירה למדי, והדימויים מפתיעים מפעם לפעם ("מה שיום אחד היה בטון, התגלה למחרת כחול", בתיאור קריסת עולמו של הנער). לצד זאת, מורגשת איזשהו ניסיון לכפות על הספר עומק במקומות שאין בהם צורך. ("חריטות שרק אימא יכול לקרוא..." עמ' 191).  תרגומה של קטיה בנוביץ' טוב ומהודק. בעיניי, תרגום טוב אמור לא להפריע. רוצה לומר – אל תיתנו לי להרגיש שהספר מתורגם. ישנן כמה חריקות והגזמות (אף סופר מתח לא יכתוב "אימו כמשה לאין").
ציון: 7.5.

דמויות: כמו בסרט. השאלה העיקרית מבחינתי היא של אמפתיה: האם נוצרת התחושה שבאמת איכפת לך, האם למרות שמדובר בדמות בדיונית, כואב לך כשרע לה ואתה חש נחמה כשטוב לה. הארט עומד בכך בצורה מושלמת. נקודה אחת יורדת על העובדה שהנערים בספר מתנהלים לחלוטין כמו מבוגרים.
ציון: 8.

קצב: כמו כל דבר בחיי, אדמה את הספר למשחק כדורגל. הספר מתחיל במה שנראה כגישושים, אבל סוחף מאוד. לקראת אמצע הספר מורגשת ירידה משמעותית. בניסיון ליצור עומק לדמויות ולהדגיש עוד ועוד מניעים פסיכולוגיים הקצב קצת הולך לאיבוד. אולם ככל שמתקרבת שריקת הסיום, הקצב מתגבר, התפניות בלתי פוסקות, ולשריקת הסיום מגיעים כולם ללא אוויר. עם הרבה הרוגים בזמן הפציעות, אם תרצו.
ציון: 7.

תעלומה: נראית כמו משהו שכבר קראנו רבות בעבר, אך מצליחה לחדש. הפתרון מפתיע.
ציון: 8.

ממוצע: 7.5

בונוס: 3 נקודות. אני יודע שאני חוטא בחטא הנוראי ביותר לספר, ושופט אותו (גם) לפי הכריכה, אבל זה הטור שלי. עטיפת הספר, המציגה שמיים מעוננים בספק שעת שקיעה, ספק סוף עולם ותחתיהם צילו של ילד רכוב על אופניים, משרתת באופן שלא זכור לי מספרים אחרים, את עלילת הספר. בכל פעם ששבתי לקרוא בו לאחר הפסקה, הכריכה זרקה אותי בחזרה לאווירת הייאוש השורה בו.



סופי: 7.8

מומלץ בחום.

יום ראשון, 15 בינואר 2012

בית הממתקים - קארין גרהרדסן



בית הממתקים מספר על שתי חקירות: צוות החוקרים של תחנת המשטרה "המרבי" מנסה לאתר רוצח שהופך לרוצח סדרתי במהלך התקדמות העלילה. במקביל, אחת השוטרות בתחנה מתמודדת עם פגיעה שהיא חווה במסגרת חייה הפרטיים ומתמודדת עם המורכבות של היותה קורבן וחוקר.

אני מאוד נהנתי לקרוא את הספר שכתוב בשפה פשוטה, מעביר רעיונות מעניינים, חברתיים ופסיכולוגיים, ובוחן את הדמויות מנקודת מבט אוהבת ומכבדת. במהלך הקריאה שמתי לב לזה שאני מתעניין בפתרון התעלומות ובמצבן הרגשי ובהתפתחותן של הדמויות באופן דומה. ואני חושב שזה כוחו של הספר - לספר סיפור שבו חייהן של הדמויות גם במנותק מן הפרשייה שתמיד מתקדמת באופן ליניארי לכיוון פתרון מעניינים וגורמים לך לחזור לקריאה.

במהלך הקריאה עלה לי לראש "נערה עם קעקוע דרקון" נראה שהחומרים הבסיסיים די דומים. שבדיה על שלל האתרים בעל השמות המגניבים כמו "סודרמאלם" מככבת בשניהם. סוגיות חברתיות ניצבות במרכז העלילה.
סטיג לרסון עסק בטרילוגיית-נערה בדיכוי המין הנשי על ידי המין הגברי, וכמו שליסבת סלנדר האולטרא-מגניבה כיסחה את האפוטרופוס שלה שאת שמו אני כבר לא זוכר, כך פטרה ווסטמן יוצאת כנגד מי שפגע בה, שהוא גם גבר המצוי בעמדת כוח, וכמו שמיכאל בלומקוויסט התנהל מתוך כבוד למין הנשי, גם אם בג'יימס-בונדיות מסוימת מבחינת תחלופת הנשים שלו, כך קוני שיוברג, גיבור בית הממתקים מתנהל בזוגיות מקסימה ומכבדת עם אשתו וחמשת (!) ילדיהם.
ההבדל, לדעתי, הוא בקנה המידה, באפקטים המיוחדים ובעובדה שבעוד גיבוריו של סטיג לרסון הם סוג של גיבורי-על, הגיבורים של גרהרדסן הם אנשים אמיתיים: ליסבת סלנדר גוברת על רוצח במהלך סופה מסוכנת על חוף אי טרופי. פטרה ווסטמן עושה עבודת בילוש שגרתית במעבר מבית לבית. ליסבת היא האקרית שמצליחה לספק הוכחות נגד תאגידי ענק בקלות יחסית בעוד פטרה ווסטמן צריכה להתאמץ כדי לשכנע עמית לעבודה שיעשה בדיקה אישית על נתונים שהיא מספקת לו. מיכאל פותר תעלומות מסובכות בנות עשרות שנים בעזרת תצלומים דהויים וקוני שיוברג עושה עבודת בילוש שגרתית.

אולי בגלל זה הספר נתקל בביקורות צוננות יחסית (לפחות אלו שבהן נתקלתי באתר "סימניה"). הוא אינו מספק את אותה מידה של ריגוש ואפיות כמו "נערה", למרות שהוא עוסק בנושאים דומים. מעניין היה להשוות בין הביקורות של אלו שכבר קראו את "נערה" לאלה שלא. אפשר לומר ש"בית הממתקים" הוא "נערה עם קעקוע דרקון" בגרסא דלת תקציב עם תסריט ריאליסטי יותר. הוא אולי פחות מרגש ובומבסטי (מה שנערה היה במלוא מובן המילה, לטוב ולרע), אבל הוא אמיתי, אינטליגנטי ומאוד מהנה לקריאה. אני אישית מקווה שהוצאת "ידיעות" תמשיך לתרגם את סדרת "המרבי".

ציונים:
קצב: 7.5
דמויות: 8
תעלומה: 7.5
איכות כתיבה: 8

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: 3 נקודות על הגישה ההומניסטית והרחבה שהסופרת נוקטת בה מבלי שהקריאה תהפוך מכבידה או מסורבלת.

סופי: 80.75

מומלץ בחום.

יום רביעי, 4 בינואר 2012

חומר אפל - יולי צה


הספר חומר אפל מעמיד עצמו בפני אתגר רציני. ללמד אותנו הקוראים על תחרות בין תיאוריות פיזיקליות, לבחון את השתקפותן של התיאוריות בחקירת רצח.

ספרה של צה מספר על שני חוקרי פיזיקה מוכשרים. דמויותיהם משורטטות בתחילת הספר בתיאור מרתק. כמעט מהפנט. 
אוסקר, האניגמטי ובעל החשיבה התיאורטית הנוקשה דוגל בכך ש"מה שאנחנו רואים זה מה שיש". משמע, יש יקום אחד. התופעות הנצפות בו הן המציאות. ואת זה יש לחקור. אוסקר רווק.
ומולו, סבסטיאן, רומנטיקן תיאורטי שמאמין בריבוי יקומים, או, כפי שהוא אומר זאת, "כל מה שיכול לקרות, קורה". סבסטיאן נשוי באושר עם ילד. 
השניים הכירו באוניברסיטה ופיתחו מערכת יחסים קרובה ומיוחדת.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למחלוקת התיאורטית ביניהם. המשכו מוקדש לתעלומת רצח וסחיטה בה מסתבך סבסטיאן, ולחקירה המתנהלת על ידי רב פקד המתעניין בפן הפילוסופי של הפיזיקה, ועל ידי שוטרת בכירה שהייתה תלמידה שלו. גם מערכת היחסים בין הרב פקד לתלמידתו מתפתחת לאורך העלילה. צה עוסקת באופן מעניין בהשתנות היחסים בין מורה לתלמיד לאורך השנים.

פתיחת הספר מרתקת. הנושאים חדשים ומעניינים. פיזיקה היא לא נושא שכיח המלווה ספרי מתח. והספר לא כתוב באופן המעט פשטני מדי לטעמי שבו כתובים ספרים דוגמת "צופן דה וינצ'י". ההסברים הפיזיקליים מעניינים, ותורמים מאוד לאווירת "פילם נואר" מסוימת שנוצרת בתחילת הקריאה. 
אפשר גם לומר שיש משהו נכון פסיכולוגית בלכתוב על התנצחות בין שתי תיאוריות פיזיקליות בספר מתח, מפני שספרי מתח, כמו מחלוקות מדעיות, עוסקים בדרך כלל בחיפוש אחר תשובה ברורה וניתנת להוכחה. במובן הזה, שני הכיוונים יוצרים מעין "הרמוניה ספרותית" שהופכת את הספר למבטיח ומהנה מאוד בשלבים הראשונים לקריאה.

עם זאת, נראה שבסופו של דבר, הניסיון של צה לשלב בין שני הנושאים אינו עולה יפה. משהו בקצב הופך לא אחיד. תעלומת הרצח פשוטה מדי (אני ניחשתי די בקלות במה מדובר. בדרך כלל אני לא מצליח לנחש). הרב פקד שפותר אותה מתרוצץ באופן  מעט רנדומלי בין אתרי חקירה שהמניע להגעה אליהם לא ברור. הוא קצת מזכיר חלקיק שנע רנדומלית. אולי זה מכוון.
התחושה שמתקבלת בסוף היא של שימוש במרכיבים מעולים - כתיבה ייחודית, דמויות ממגנטות, ועולם תוכן מקורי ומסקרן - שהופך לכישלון.
אם להתחכם: הכימיה בין הפיזיקה לתעלומת הרצח אינה מוצלחת.
למי שזה אומר משהו, הקריאה בספר הזכירה לי את חוויית הצפייה ב"סאות'לאנד טיילז", סרטו השני של במאי "דוני דרקו" שגם כן התאפיין בפתיחה מעניינת וחומרים מקוריים אבל הפך למעין תאונה מפוארת.

כספר מתח "חומר אפל" אינו מוצלח במיוחד, אבל הכתיבה המוזרה והמושחזת, הדמויות והאווירה הופכים אותו לחוויית קריאה ייחודית שיכולה להיות מהנה למרות שהחיבור בין המרכיבים אינו מוצלח.

וחוץ מזה, אם סבסטיאן אכן צודק, ו"כל מה שיכול לקרות קורה", אז יש עוד אני, היכנשהו, שכותב על הספר ביקורת נלהבת וממליץ לכם לקרוא...

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 6
תעלומה:5

ממוצע: 7

בונוס/עונש: מינוס 2 נקודות על הניסיון המעט מגושם לקשור את הדמויות למעין "מארג יקומי" אחת לכמה עמודים שנראה כי בא על חשבון השקעת מאמץ בשילוב נכון של חומרי הספר.

סופי: 6.8