מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 

אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 

ממוצע: 8

 

בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.

בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...

יומן הסנונית - אמלי נותומב

בראיונות טלויזיה ועיתונות פופולרית שואלים לעיתים את המרואיין: עם איזו דמות מפורסמת היית רוצה לאכול צהריים?
אני לא הייתי יודע במי לבחור. קורט קוביין, זיגמונד פרויד, סטיבן קינג, שי עגנון, ג'ון אירווינג, מפקד המתקן הצבאי ברוזוול בשנת 47', מאיר דגן, הטייס ההוא, שהנחית מטוס מלא נוסעים על מימי ההדסון בניו יורק, אברהם אבינו...

יש המון אפשרויות.

לעומת זאת, לאחר קריאת "יומן הסנונית",אני יכול להשיב בקלות על השאלה עם מי לא היית רוצה לאכול צהריים? בשום אופן. עם אמלי נותומב.
המחשבה מעוררת בי חרדה.

אמלי נותומב הבלגית קנתה את פרסומה בספר "חיל ורעדה", המתאר את ניסיונה להתגורר ולעבוד ביפן. ניסיון שהסתיים במפח נפש מעוות.
לפני כן התגוררה עם הוריה במדינות רבות בעולם. ההיסטוריה שלה כוללת תקיפה והפרעות אכילה. היא החלה לכתוב בגיל צעיר, וכל ספריה שרויים באווירה ביזארית, אכזרית ומפחידה. האגדה מספרת שהיא כותבת כשלושה-ארבעה רומנים בשנה, ומפרסמת רק אחד מהם. היתר, סיפרה בראיון לכתב הארץ, שמורים במגירה שלה.

"יומן הסנונית" מתאר את סיפורו של צעיר שמאבד/מוותר על יכולתו להרגיש לאחר שהוא חווה אהבה נכזבת. הוא מאבד את עבודתו כשליח ומתחיל לעבוד כרוצח שכיר. הוא מצליח בעבודתו. הוא מקבל משימת חיסול של משפחה שלמה. במהלך ביצוע המשימה הוא עד לרגע ספציפי בין שני בני המשפחה, שמשנה את מסלול חייו באותה מקריות ושרירותיות שבה קרבנותיו פוגשים את מותם מידיו. מה שקורה בהמשך הוא מסע שבו נפשו של הרוצח נטרפת ומשתנה באופן מפתיע עד לסוף המפתיע והמופרע.

 הכתיבה של נותומב חדה. צינית. מיזנטרופית. מעבירה צמרמורת עוד לפני התרחשות הרצח הראשון. המתח בספר נוצר מן מהשיטוט בעולמו הפנימי המעוות של הרוצח. עולם שגורם לו לבצע מעשים מחרידים ולחשוב עליהם באופן יומיומי לגמרי. בהמשך, כאשר הריגוש שברצח משיב לרוצח את הליבידו שלו, העסק כבר הופך מעוות לגמרי. דיונים ביחס לאינטימיות שבמפגש בין הרוצח והנרצח ביחס למפגשים המנוכרים בעידן המודרני, תחושת השעשוע הפנימי שחש הרוצח כאשר תמונת הקרבן שהוא מקבל היא מצעירותו ואז הוא צריך להתאמץ ולאתר אותו בקהל, ההשוואה בין אהבתו לרצח לאהבה לשוקולד. כל אלה מאיירים באופן מדויק את האישיות הפסיכופאטית מהסוג הגרוע ביותר, אינטליגנטית וקרת רוח, ואדישה לחלוטין לסבל של האחר.בגלל זה אני לא רוצה לאכול עם נותומב צהריים. משהו אומר לי שאני עלול לגמור כאחת המנות.
לצד הזעזוע שמעוררת הקריאה, אי אפשר שלא להעריך את כושר ההמצאה, הדמיון והקצב המהיר של הרומן הקצרצר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.
קצב: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה אחת על ההתבוננות והשילוב של האלבומים הניסיוניים של "רדיוהד" בעלילה המטורללת.

סופי: 9.1

מסע מצמרר ומעוות בראשו של רוצח. שעה וחצי לקרוא. שבוע להתאושש. על אחריותכם.

תנו לשד לישון - ג'ון ורדון

אחרי ספר ראשון מוצלח מאוד וספר שני די מאכזב, התלבטתי אם לקרוא את החדש בסדרת דייב גרני.
כפי שציינתי בביקורת לספרו הקודם, הוא היה עמוס מדי, הכיל עלילה די מופרכת והכי גרוע - הוא נתן את ההרגשה שורדון הוא one trick pony, שההברקה שיצר ב"חשוב על מספר" היא חד פעמית. לבסוף, גם משיקולי הרייטינג (הביקורת על "עצמי עיניים חזק" היא הנצפית ביותר בבלוג), החלטתי לתת הזדמנות לספר החדש, ואני שמח על כך.

בספר הנוכחי גרני מתבקש על ידי עיתונאית שבעבר הקנתה לו את פרסומו כבלש מצליח, לסייע לבתה, עיתונאית מתחילה שיזמה סידרת טלוויזיה דוקומנטרית. הסדרה אמורה להתמקד במשפחות קרבנותיו של רוצח סדרתי המכונה "הרועה הטוב". עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר הנוכחי, הרועה רצח שבעה אנשים ביריות. כולם נרצחו בעת ששהו במכוניתם. כולם היו עשירים. הרועה פרסם מניפסט המצדיק את מעשיו לנוכח פערי המעמדות בחברה. הוא לא נתפס. גרני מקבל על עצמו את משימת הליווי והייעוץ לעיתונאית הצעירה. הוא מגלה כי בנוסף לעניין התכנית על הרציחות הלא מפוענחות והשפעותיהן על משפחות הקרבנות, הוא נדרש לסייע לעיתונאית בהתנהלות מול בן זוג לשעבר בעל נטיות אובססיביות-אגרסיביות ולהתמודד בעצמו עם סיעות שונות ברשויות החוק - FBI, משטרה ושוטרים לשעבר, שגם להן עניין בפרשה.

אז אחרי שני ספרים שונים מאוד, נראה שורדון ניסה להמציא את עצמו מחדש. והצליח לו. הוא נוגע באופן אינטליגנטי בכמה סוגיות חברתיות עכשוויות - פערים בין עשירים לעניים והאפשרות לכך שיגרמו להתפרצויות אלימות. הידרדרות המוסריות במערכת התקשורת שמנסה להשיג סקופים גם במחיר של רמיסת רגשות ופגיעה (ספקולציה פרועה שחשבתי עליה: אולי ורדון גם קצת מכה על חטא לאחר שב"עצמי עיניים" התעלומה הייתה פחות מורכבת והפרובוקציות המיניות-אלימות נתנו את הטון). עוד עוסק ורדון במשמעותן של חוות דעת פסיכולוגיות לעבודת המשטרה ובמאבקי כוח בין רשויות שונות אשר מתנקזים למאבקי כסת"ח גם בדרגים הגבוהים ביותר, על חשבון חשיבה בונה וחתירה למטרה.

בקיצור, ורדון יוצר עבור גרני מבוך מורכב ורב מימדים שבו הוא צריך להתנהל כדי להצליח. כמו בספרים הקודמים, גם כאן אשתו ובנו של גרני מופיעים. הפעם הבן מקבל יותר נפח ושתי מערכות היחסים מתפתחות באופן מעניין. גם גלריית הדמויות שמקיפות את גרני תורמת: מפיק טלוויזיה סליזי שמנפק אמירות ברורות ומעניינות על התנהלות התקשורת בימינו (עם רמיזה ברורה, לדעתי, לרשת החדשות FOX האמריקאית), שוטר לשעבר שסגר חשבון עם חמישה מאפיונרים בדרך קטלנית ורודף באובססיביות את "הרועה הטוב", חוקרת משטרה שאליה חובר גרני במאבק מוחות מעניין מול הFBI, וג'ק הארדוויק, שהופיע גם בספרים הקודמים ונותר כמעין תמונת ראי של גרני - גס, משולח רסן ואימפולסיבי.

גם דמותו של גרני מתפתחת בספר הזה. לאחר שנורה וספק סובל מ-PTSD הוא מתקשה לשמור על קור רוח, מתמודד עם דיכאון קל וגם, בניגוד לספרים הקודמים, מרגיש קצת אבוד מול המציאות המורכבת. במהלך העלילה העמוסה הוא עוטה על עצמו את תפקיד הילד באגדה "בגדי המלך החדשים" בהתמודדותו מול אלו שאמונים על פענוח פרשת "הרועה הטוב". בקיצור, דמותו הופכת למורכבת ואמינה יותר.

פתרון התעלומה מזכיר יותר את זו של "חשוב על מספר" מאשר את זו שב"עצמי עיניים", הוא אלגנטי, הגיוני, מזעזע ומפתיע, ומהווה נקודת סגירת מעגל מוצלחת לספר המתח המורכב והמרתק של ורדון.

והערה קטנונית לגבי התרגום: דמותו של רלף קרמדן הופיעה בסדרה "honeymooners"', סיטקום אמריקאי ישן,  ולא סרט.

ציונים:

כתיבה: 8 קיים עדיין עומס רב בפרטים
דמויות: 8.5
תעלומה: 9
קצב: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על כך שורדון הצליח להימנע מלהפוך את סדרת הספרים שלו לשחזור של סדרת ה"מטריקס".

סופי: 8.5

אחרי ספר מאכזב שבו אלימות ומין כיסו על היעדר תעלומה, ורדון מחדש ומפתיע בספר מתח אינטליגנטי ומרתק.
אני אקרא גם את הרביעי בסדרה.

אהובת המוות - בוריס אקונין

בתוכנית "של מי השורה הזאת?" הייתה פינה שבה הקהל בחר נושא וצוות הקומיקאים היה צריך לאלתר מערכון סביבו. לפעמים זה עבד ולפעמים לא.
בוריס אקונין עושה אותו דבר עם תת ז'אנרים של ספרות המתח. אצלו זה תמיד עובד. רוצים חבורת אנשים בזירה סגורה שאחד מהם הוא הרוצח, סטייל אגתה כריסטי, יש ב"לווייתן". מתח מקפיא דם בסגנון אדגר אלן-פו, יש ב"משימות מיוחדות" (בעיני המוצלח בין ספרי אקונין בשל הביפולריות שמאפיינת את שתי ההרפתקאות שבו), ועוד ועוד.

כמה מילים על פנדורין. אראסט פנדרורין היה פקיד ממשלתי צעיר שעמד להינשא. סקרנותו הובילה אותו לחקירה שנסתיימה באירועים טראומטיים ומאז, כרך-כרך, לאורך ההיסטוריה המרתקת של רוסיה, הוא פותר תעלומות שונות בעזרת מאסה, עוזרו היפני שאישיותו מנוגדת לזו של פנדורין - ביטוי רגשות חזק, ארציות, הנאה, והערכה גבוהה להתאבדות בסגנון חרקירי.

הבלש שאקונין (צ'חרטאשווילי במקור) יצר מהווה מיזוג של דמויות גיבור שונות. הוא עדין ומוסרי כאביר ביחסו לנשים, יש לו כושר ניתוח שלא נופל מזה של שרלוק הולמס (וגם דרך ביטויי ייחודית ומשעשעת שבה הוא פורש תמיד את משנתו האנליטית), יש בו גם קצת מבאטמן, בבידוד שמאפיין את חייו ובמערכת היחסים שלו עם מאסה שדומה קצת לזו של באטמן ורובין. ויש גם קמצוץ מגיבורי העל העל-טבעיים - הוא לעולם אינו מפסיד במשחק מזל!

לאורך שבעת הכרכים הקודמים פנדורין עבר הרפתקאות רבות. הוא חקר רציחות שהתרחשו בשיט על ספינת פאר, נאבק בגנב יהלומים, לכד רוצח סדרתי איום וחולני, סיכל התנקשות פוליטית. אולי יהיה קל יותר לתאר מה עוד לא עשה.

אז מה הפעם? הכריכה האחורית מבטיחה מחווה לקומדיות הדל'ארטה. אני לא בדיוק יודע מה זה.
העלילה מסופרת הפעם מנקודת מבטה של מאשה מירובנה, עלמה פרובינציאלית מאירקוטצ'ק שעוברת למוסקבה. או, אם תרצו, מירוחם לתל אביב. מאשה עוברת לעיר בעקבות משורר צעיר שפגשה לפרק זמן קצר בעיר הולדתה. בניסיונה ליצור עמו קשר במוסקבה היא נחשפת למועדון מתאבדים אותו חוקר גם פנדורין, שעסוק במקביל בחקירה נוספת שלא מתוארת בספר הנוכחי. לא אוסיף על העלילה, רק אומר שגם מי שאינו מכיר קומדיות דל'ארטה יוכל להבין וליהנות מהספר.

הכתיבה של אקונין מעולה כרגיל. חסכנית, מלווה בהומור, ומדי פעם עוטה נופך של הפגנת כוח יעילה. הדמויות מסתוריות, משעשעות. לא עמוקות מדי אבל בדיוק מה שצריך עבור הז'אנר. מי שבולטת כמובן היא מאשה - אישה רגשית, יצרית שהולכת שבי אחר חלומותיה כמו אמריקאית טובה. התעלומה אינה מורכבת מדי, וחלק מן התפניות מרגישות מוכרות, אבל ההקשר של אגודת המשוררים הדיכאונית מעניין מאוד ומחפה על כך.

העיסוק באובדנות בקרב צעירי החברה הרוסית, שהוסבר בספר גם על סמך עודף זמן פנוי לדור הצעיר עורר בי מחשבות על תנועת ה"אימו" ודור הפייסבוק. אני לא יודע אם באמת היו אגודות כאלה בזמנים שאקונין מתאר, אבל אם כן, אז ייתכן שה"אימו" התחיל עוד הרבה לפני Sunny Day Real Estate.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: 8
קצב: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על ההתנייה פבלובית  שגורמת לחייך כשאני רואה אקונין חדש על המדף בחנות.

סופי: 9

FUN-דורין, מומלץ.

חודש ספר נעים לכולם:)

אפשרות של אלימות - דרור משעני

יצא לי לקרוא את "אפשרות של אלימות" תוך כדי שאני מאזין לאלבום החדש של ה"נשיונל", "trouble will find me". בשיר "demons", שר הסולן (בתרגומי המפוקפק): "...אני מאוהב בסתר, בכל מי שעימו גדלתי...את דמעותיי אני מזיל מתחת למים, איני יכול לרדת הלאה...".
המילים הללו, המשדרות בדידות עמוקה, דכדוך ורגשות אהבה כלואים, התחברו היטב לאברהם אברהם, דמות הבלש המוצלחת שברא דרור משעני. הבלש המופנם והעדין, שפועל באופן מדוד ושקול עם פרצים זעירים של אימפולסיביות הוא אחת מדמויות הבלש האמינות ומעוררות האמפתיה שיצא לי להכיר בז'אנר.

בעלילת הרומן הנוכחי, השני בסדרה אחרי "תיק נעדר", אבי, שעדיין מתאושש מחקירת היעלמו של עופר שרעבי, הנער החולוני, חוקר הנחת מזוודת נפץ מזויפת ליד גן ילדים. ההשפעה הרגשית של החקירה הקודמת גורמת לו לסטות לכיוונים שנראים לעתים מוזרים לעמיתיו ומעלים אותו על מסלול חקירת היעלמות נוספת. בכך, הוא מזכיר קצת את החוקר קימו יואנטה ב"ירח קפוא", שיצא אף הוא ב"כתר", ובו קרבתו של החוקר למוות גרמה לו להיות מסוגל לחשיבה מפותחת יותר על הרוצח וכך לאיתורו. חייו הפרטיים של אבי משולבים בעלילה באופן שמעשיר אותה ועוזר לבנות מתח דרמטי.

גם גלריית הדמויות שמקיפה את אבי היא אמינה ועמוקה. החוקרת-מנטורית שלו, אילנה ליס, מדגישה ביכולת שלה לבטא את המציאות הרגשית עבור אברהם, הן את סגירותו והן את יכולתה הבינאישית שהביאה אותה לתפקיד מתקדם. דמותו של חיים שרה, שאת תפקידו לא נפרט, מפותחת מאוד ומעוררת הרבה הזדהות. או, בקיצור, משעני בונה מציאות יומיומית ראליסטית באופן מעורר התפעלות. עומקן של הדמויות והקצב המאוד מדוד גרם לי לעתים לשכוח שמדובר בספר מתח.

עוד איכויות של הסיפור הן יכולתו של משעני להשתמש במציאות הישראלית כדי להעשיר את העלילה ולא פשוט לנפנף בישראליות כפי שקורה לעתים. כמו כן, משעני מצליח לגרום לסיבוכיות יפה בקבלת ההחלטות וההיגיון של הדמויות הפועלות וגורם לקורא לחשוב למרות שנקודת המוצא של החקירה די פשוטה.

מנגד, קיים שימוש יתר בעקרון ההשהיה. כפי שהיה בספר הקודם, אחת מן הדמויות יודעת הרבה יותר ממה שאנו יודעים. אנו נחשפים לכך בשלב מוקדם, אך לא לידע שיש לדמות. זו עמדה מתסכלת כי היא משאירה את הקורא בעמדת בעל מקצוע שכליו נלקחו ממנו ולכן אינו יכול לבצע את עבודתו.

הכתיבה טובה, אך נראית לעתים מעט אקדמית בכך שקיים שימוש ברעיונות מוכרים ודמיון לפרסומים קודמים.
התעלומה אמינה, אבל דומה לזו שברומן הקודם. נדמה שמשעני גם עושה שימוש ברעיונות מוכרים כדי להניע את העלילה. למשל, בהתייחס למה שמתרחש בין אילנה ליס לאבי, המזכיר קו עלילה חוזר בספריו של הנינג מנקל (היחסים בין וואלנדר להולברג והחדירה של המציאות אליהם). אומנם מדובר בהיבט ראליסטי ואמין, אבל בסיפורת בדיונית קשה לקורא שמכיר את מנקל (המצוטט בשבחי הביקורת של "אפשרות") להתעלם מן הדמיון.
ולבסוף, ואולי חשוב מכל, חסר קצת אדרנלין, אותם רגעים שמאפיינים את ספרות המתח בהם הקורא נגרר אל הדמיוני וחווה משהו שאינו קיים בחייו האמיתיים.
אבל ההשגות הללו הן בעיקר סגנוניות ואינן פוגעות בחוויית הקריאה.

ציונים:

דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7.5
כתיבה: 8.5 לעתים מפרטת יתר על המידה אבל בסך הכל מצוינת

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8

רומן מתח ישראלי מורכב ומהנה, עם גיבור אמין ומעורר אמפתיה, שבדומה לקודמו, מתפקד גם כדרמה על אנשים פשוטים.