באחד הניסויים ההתפתחותיים המפורסמים ילדים בגילים שונים צופים בערימת גולות על שולחן. הם מתבקשים להעריך את הכמות כאשר הגולות קרובות זו לזו וכאשר הן מפוזרות. צעירים גורסים כי לאחר הפיזור יש בערימה המפוזרת יותר מבקודמת, על אף שדבר לא הוסף או הוחסר מול עיניהם.
שינוי מיקום הוביל לכך שחלק מן הספרים שאני קורא מוצגים על מרקע הסלולרי, ו"הרג קומנדטורה", שבחיים האמיתיים הוא בן 500 ומשהו עמודים התפזר ל-900 פלוס עמודים סלולריים. למרות שידעתי שאין הבדל, התחושה הייתה של צלילה לתוך איזה יוליסס בלתי נגמר. ידיעה ותחושה התנגשו, כשידה של האחרונה על העליונה. כך שכל פעם שניגשתי לספר זה היה במן לאות מיואשת מגודלו הכוזב. ועדיין, הספר היה מוצלח מאוד.
מורקמי הוא טעם נרכש. אני מכיר אנשים שאוהבים מאוד ועטים על כל ספר שלו כאילו הקודם לא היה פחות או יותר זהה, ואחרים שניסו אחד והשתעממו או חוו דכדוך ונטשו. כששמו עולה או שנתקלים בנימוקים הגיוניים לחוסר הערך שלו - עוד פעם פסטה וחתולים וגברבר חסר כיוון? - או בחיוך חולמני או מתרגש שמשקף זכרון של חוויה נעימה. אני לא מכיר מישהו שאהב ושינה את דעתו, או שנא וראה את האור. אני מחבב את מורקמי למרות שמסכים שקשה היה להבחין בין יצירותיו במסדר זיהוי ("אתה יכול לומר מי זה עם החתול והאירועים המוזרים?" - "כולם..."). יחד עם זאת, ככל שנוקפות השנים ומשמעותו של הזמן כמשאב מתבהרת, הבחירה בספריו מרגישה לי פחות אינטואיטיבית.
"הרג" בעיני הוא שוב סידור מחדש של הרכיבים המורקמיים המוכרים, ועדיין, הוא מחדש. אולי זה העיסוק המעמיק יחסית באבהות, אולי הגיאוגרפיה ההררית קלסטרופובית משהו, אולי הסוריאליזם שהופך טיפה מפחיד, ואולי זו המעטפת האטומה של אחת הדמויות הראשיות, מר מנשיקי. ואולי זו האווירה שהייתה קצת יותר "טווין פיקסית" - בין גלריית הגיבורים שלו ניתן למצוא גם ציור בעל ספק כוחות מיסטיים, ינשוף וגמד. אין יותר לינץ' מזה.
עוד קצת על הסגנון. מורקמי הוא סופר שנע על הקו שבין סוראליזם יצירתי ומסקרן שאומר משהו על החוויה האנושית בעולם האמיתי, לפנטסיה שבה אנחנו מפקידים את ההגיון עם המעיל בכניסה ונהנים מהפסקה מלאה מחוקי החיים. גיבוריו חווים הזיות וקרבה למצבים שנחשבים מטורפים, ומנגד חוויותיהם גם משתלבות במציאות מבלי שזו תופרע יתר על המידה. היכולת שלו ללכת ליד הסף הזה, שכל כך קל לקרוס ממנו אל אחד הקטבים - מציאות או דמיון - היא בעיני אחד ממקורות הקסם שלו. בנוסף קיימת הכתיבה הפתלתלה-חמאתית שנוגעת בבדידות, דכאון, מין ומוות בכפפות משי, ושלל רעיונות מקוריים. אם אני לא טועה, דווקא "יער נורווגי" שהיה הספר שהפך אותו לשם דבר בארצנו הקטנטונת לפני יותר מעשרים שנה, לא כלל את כל האלמנטים הסוריאליסטיים המוכרים.
אז מה ב"קומנדטורה". הגיבור, בן 36, מורה לציור וצייר דיוקנאות לעת מצוא עבור מנכ"לים שמעוניינים לראות את עצמם בכניסה למשרד, מתגרש מאשתו לאחר שש שנות שנות נישואין. ללא ילדים או התחייבויות אחרות, כשטרגדיה משפחתית מן העבר פוסעת לצדו, הוא מחליט להתגורר בבית אביו של חברו ללימודים הגבוהים. האב, הוא צייר מפורסם בסגנון יפני שבעברו תקופה עלומה בווינה של תקופת מלחמת העולם השנייה שאחריה מהפך סגנוני. גיבורנו צייר הדיוקנאות מחפש גם הוא את עצמו מבחינה אומנותית. הוא עובר לבית המבודד של הצייר ופוגש באחד משכניו הבודדים, מיליונר מסתורי שעשה הונו ברשת. השכן מבקש מהגיבור לצייר דיוקן שלו ואט-אט, בקצב המורקמי, מתגלה כי יש לו אג'נדה נסתרת. במקביל, אירועים מסתוריים כמו צלצול לא ברור מבטן האדמה, משמעותו של ציור מיוחד הנמצא בבית הצייר הקשיש, ועוד כל מיני מכבידים על שגרת השינה-קריאה-האזנה לאופרה של גיבורנו.
הקצב אינו אחיד. הרבה דיאלוגים ואירועים גורמים לגלישה מהירה לאורך העמודים הרבים של הרומן (900!?) וחלק מן הקטעים מעט מתישים. בסופו של דבר זה עובד. התעלומות הנאספות - מה אירע לצייר המכובד באמצע חייו שגרר שינוי כה קיצוני בעבודתו? מה משמעותו של הציור "הרג קומנדטורה"? מה מסתיר מר מנשיקי? מה משמעות הצלצול הלילי? - הופכות את העלילה שמשתרעת על גיאורפיה מצומצמת ומספר נמוך של דמויות למחזה סוריאליסטי מסקרן שמאיץ את הקריאה.
אני הרגשתי שהיה משהו מעט בוגר יותר בכתיבה (ייתכן שכמו גיבוריו של מורקמי רק דמיינתי וזה לגמרי עוד מאותו דבר) - העיסוק בטראומות והשפעתן על מסלול החיים (אצל הגיבור, אצל הצייר המסתורי), בציור וביצירה (מורקמי מתאר באופן משכנע, כסופר, את המסע של הגיבור לגבש לעצמו זהות כצייר, מזכיר טיפה את מקיואן בריאליזם העולה מן הדיון בטכניקה ואינטואיציה), ובאבהות - בהתייחסות של אבות למיניות של ילדיהם, במרחק הרב שיכול להיווצר על נקלה בן אב לילד ובהתנגשות בין חיפוש מטרה ומשמעות אישית לאבהות - מעניק לספר נופך בוגר יותר ממה שזוכר מן הספרים הקודמים. חשוב לציין כי חלק מהדרך שבה מורקמי דן באבות והתבגרות ילדיהם יכולה לגרום להרמת גבה ולהחוות כמעט קריפית, אבל זה ניתן לפרשנות בעיני (דרך אגב, בראיון בו טען לאחרונה כי נשים חשובות בחייו כי הן ממלאות איזשהו חסר בו - היו ששמעו וכעסו על הסתכלות מחפיצה על נשים. לצד זה שיכול להבין את הטרוניה - ובהיותי גבר אין מקומי לחרוץ משפט - באופן כללי, מועיל יותר בעיני לשפוט על פי עובדות רבות ולא אמירה בודדה שניתנת לפרשנות).
באופן כללי, ניתן לומר שהגיבור הגברי הקבוע של מורקמי, תמיד אבוד וחסר דרך, אולי מסיים הפעם את המסע כשהוא קצת יותר בוגר וקצת פחות אבוד, ושהאווירה הדחוסה והסוריאליסטית, ואולי ההרריות של זירת ההתרחשות מעניקים לספר גם נופך טווין פיקסי משהו שזה נחמד למי שמחבב.
ציונים:
דמויות: 8.5
קצב: 8 משתנה
תעלומה: 8.5 מגוון תעלומות חביבות
כתיבה: 8.5
ממוצע: 8.375
בונוס/עונש: נקודה ורבע בונוס על זה שמדובר בספר בוגר יותר או על היכולת לשכנע אותי שכך הוא
סופי: 8.5
האוהבים יאהבו ללא תנאי, המפהקים ידחו על אף השכנוע, האם יש טעם בסקירה? האם ניתן להמליץ על או להשמיץ ספר שמשתייך לזן השנוי במחלוקת? אני אהבתי.
