יום שישי, 28 במאי 2021

רובורצח - מרתה וולס

 

                                              



זיכרון. לפני יותר מ-11 שנים היה לי מן סופ"ש מושלם. חברי הטוב שכנע אותי להצטרף להופעה של ארט-ברוט שלא הכרתי ויום אחרי זה ראינו את kickass בקולנוע. ארט ברוט הייתה פצצת רוק-פופ והומור בריטית. הסולן באמת הילך קסם על הקהל, והמלודיות מושלמות, ו-kickass  היה מרגש ומקפיץ וחתרני. מתיו ווהן הבימאי (עיבד גם "אבק כוכבים" של ניל גיימן, עם תפקידים חמודים לרוברט דה נירו ומישל פייפר) השלים את התמונה והפך את הסופ"ש הזה למושלם.

השמש שקעה וזרחה משהו כמו 4000 פעם מאז, ואיכשהו לא הזדמנה לי שוב חוויה כזו של one-two-punch, עד הסופ"ש האחרון. 

בין אריזות לתרגומים, שמעתי את "as the love continues" של mogwai, הרכב פוסט רוק סקוטי ותיק (מסתבר שרוברט סמית מהקיור עוקב אחריהם בטוויטר) שהצליח להוציא עוד יצירה אפלולית-מתוקה תחת ידיו. הרצף של here we, here we, here we go forever, dry fantasy ו-ritchie sacramento באמת מכשף (האחרון כולל את השורות המצמררות הללו, בתרגום חופשי, "חברי הוותיק ביותר, שבקושי הכרתי...כל כך הרבה כיף, להסתובב שם בחושך...עצרת את הזמן, איכשהו, מצאת דרך החוצה, פגיון בלב כולם...). אז בין האזעקות, אלו היו הצלילים של סוף השבוע. ואם בסבלנותכם האדיבה הגעתם עד הלום, אז מה שהשלים את ההרמוניה עם סוף שבוע מלפני 11 שנים היה "רובורצח" נובלת מד"ב קצרצרה וקצבית שהיא הדבר הכי קרוב לסרט פעולה אינטליגנטי שאפשר למצוא היום, ולא רק כי בתי הקולנוע היו סגורים עד לפני שניה.

מרתה וולס כתבה כבר 8 נובלות/סיפורים קצרים/רומנים ביקום של רובורצח, בעקבות הצלחת הספר הקצרצר שנסקר כאן. הגיבורה, יחידת אבטחה שמה, היא אנדרואיד שמיועד להגן על משלחות חוקרים היוצאים לסקור כוכבים לא מיושבים. זה עסק יקר. פרמיות ביטוח גבוהות. סיכון פיזי. סיכוי נמוך להחזרת ההשקעה. כמו בחיים. 

ספוילרים קלים להתחלה - הספר נפתח בסצנת פעולה אה-לה "tremors" (אם לא מכירים שווה לחפש, מד"ב כיפי מ-1990 ומשהו עם פרד וורד וקווין בייקון) שבה יחידת (כך נכנה אותה מעכשיו) צריכה להציל כמה מחברי המשלחת מיצור דמוי graboid - מן תולעת חול ענקית - שמתפרצת אל זירת המחקר וכמעט טורפת נתח ניכר מחברי המשלחת. יחידת נחלצת להגנה. ואנחנו מגלים שליחידת יש סוד. היא עצמאית לאחר שנטרלה את השליטה עליה - סוף ספוילרים קלים. 

במהלך עבודתה של יחידת אנחנו נחשפים לעולם הפנימי של בינה מלאכותית שמשורטט באופן הגיוני, מתוחכם וגם טיפה מרגש - מח אנליטי וקר עם חיבה לתרבות פופ וסימפטומים של חרדה חברתית. סקיינט עם body issues. ויש משהו הגיוני בבינה מלאכותית שמאזנת בין הגיון קר ושיקולים אישיים לאלמנטים רגשיים שייתכן שניתן יהיה בעתיד לפתח אצל מערכות. נדמה לי שפעם הייתה איזו אגדה אורבנית הייטקיסטית על כך שבינה מלאכותית במשרדי פייסבוק פיתחה שפה סודית לאחר שהחלה לשוחח עם מחשב חבר.ה ואז נותקה מחשמל. בקיצור, וולס בוראת פה יקום שממש מרגיש כמו מה שיקרה עוד מעט כשהאינטרנט וטכנולוגיות ננו יתפתחו ויאפשרו היברידיות אנושית-שבבית-רשת חברתית או משהו כזה. מה שיפה במה שוולס עושה הוא שהכל מרגיש טבעי, אינטואיטיבי, מתוחכם ועדיין פשוט.  

אניהו, יחידת והצוות שלה, בו בולטת המפקדת, מנסה, מגלים במהרה - לא תאמינו! - שמשהו לא טוב מתרחש על פני הכוכב. גופות מתחילות להיערם, ונוצר מן זיווג חביב בין טרמינייטור/רובוקופ לווייב של אגתה כריסטי. יחידת וחבריה צריכים לפענח מה קורה לפני שהצוות יחוסל ובמקביל יחידת מנסה לשמור על סודה מפני הצוות שהופך חשדן באווירה שנוצרת. 

העלילה זורמת מאוד - הדילמות שיחידת וחבריה צריכים לפתור נהירות ומרתקות. לפעמים מזכירות גרסאות של דילמת האסיר. סצנות הפעולה כיפיות וקל לדמיין אותן. התעלומה, גם אם גנרית, עובדת. הכתיבה חביבה, במיוחד המונולוג הפנימי של יחידת, והסיום צפוי ולא צפוי, מבהיר לנו שהתמקמנו ביקום מרתק שיש עוד הרבה מה להוציא ממנו.

מילת הערכה להוצאת "נובה". קנייה ותרגום של יצירות מד"ב כשאין לך גב של הוצאה גדולה היא מעשה אמיץ או סיכון מיותר, תבחרו. שמעתי גם מי שהגדיר כהתנהגות אובדנית. וללא חולמים מסתכנים יצירות כאלה לא היו רואות אור בארץ. הספר נמצא בחנות באתר ההוצאה, בפורמט דיגיטלי בלבד. אז אם חשקה נפשכם בתמיכה ביוזמות חסרות סיכוי לצד מותחן רובוטים מוצלח.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
דמויות: 8
תעלומה: 8

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: פלוס שתיים וחצי נקודות על הרעיונות החדשניים, הזרימה הטבעית והחיבור לסרטי רובוטים מהניינטיז


סופי: 8.5


אז מה עולה 32 ש"ח, והוא הדבר הכי קרוב לסרט טוב בקולנוע בתקופה שבה במשך שנה לא ניתן היה להכנס לבתי הקולנוע וגם ההיצע היה ככה ככה? say no more, זה murderbot! 





יום חמישי, 13 במאי 2021

7 דקות אחרי חצות - פטריק נס

 















קצת הפוגה מהטילים, האלימות הקשה ואי הוודאות (קטיושה שנפלה לנו מאתיים מטר מהבית - אני מסתכל עלייך) לנושא הקליל יותר של מחלות ומוות. כי צריך קצת אסקפיזם.

שני סיפורים קצרים. 

באחד אישה שאיבדה את בנה באה לבודהה ושואלת כיצד להתמודד עם הכאב. הוא ממליץ לה לחפש בית שבו לא אירע אובדן. היא מחפשת, אבל לא מוצאת. 

בשני, אדם מגיע לאירוע לכבוד הולדת תינוק ומברך בזו הלשון - סבא מת, אבא מת, ילד מת. 

כשנשאל למה הוא כזה buzz-kill, הוא משיב, זה הסדר הטבעי של הדברים, שלא ילך אחרת. 

"7 דקות אחרי חצות" של פטריק נס חוסה תחת העננה הידועה-לא-נחשבת של המוות. 

זה מתחיל בכך שנס עיבד את הסיפור מרעיון של סופרת אחרת, שיבון דאוד, שנפטרה טרם הספיקה לפתח את הרעיון לספר. נס מתאר בפתח הספר כיצד חווה התנגדות לעיבוד הסיפור של אחרת, ואיך בשלב מסוים התהליך זרם, והסיפור קרם עור וגידים ומפלצת. 

הסיפור עוסק בקונור, בן יחיד להורים גרושים, שאמו מתמודדת עם מחלה קשה (כך אומרים סרטן ביותר ממילה אחת). קונור מוקף בסבתו בעלת האופי הייחודי, אביו שעבר לפני שנים לארצות הברית, עבר אמריקניזציה וכל הזמן מרגיש לחוץ לשוב אל זוגתו וילדתו, וחברת הילדות שלו, לה הוא שומר טינה על מעשה שעשתה.

נס עושה בסיפור הזה עבורה חסכנית, רגישה, שחומקת היטב מכל מה שדרמטי וקלישאתי, ומאירה בצורה מדויקת את חווייתו החברתית והפנימית של ילד שמתמודד עם אי ודאות מצמיתה. באחד מהלילות בתקופה בה הספר מלווה את קונור, מופיעה לפתע מפלצת עם אג'נדה מוזרה משהו - היא תספר לו סיפורים, והוא יספר לה את האמת. לא אוסיף יותר על הסיפור, אבל נס עושה שימוש מצוין בתפר שבין פנטסיה למציאות פנימית כדי להביא את הסיפור לשיא נוגה ומרגש. 

הכתיבה של נס, כאמור, חסכנית ולא דרמטית. ההתרחשויות אינן צפויות/סכמתיות - הבריון אינו טיפוסי, הסבתא מעצבנת באופן מקורי, סיפורי המפלצת מוצלחים וממלאים את תפקידם באופן מצוין. המקוריות מודגשת כבר מן הרגע הראשון - בתגובתו של קונור למפלצת. 

בנוסף, כל אפיזודה מקדמת אותנו בהבנת מצבו הנפשי של קונור, מול עצמו ומול הסובבים. בקיצור, נס לוקח את הנושא מעורר האימה וההימנעות של החולי והמוות, ומפתח אותו באופן יפהפה במעשייה נוגה שמאמין כי תרטיט לבבות מכל הגילים.

הדמויות אמינות. פשוטות אבל ייחודיות. הקצב די מהיר, גם אם פה ושם מעט מאט, והתעלומה, הפסיכולוגית במקרה הזה - מהי האמת של קונור - עובדת מצוין ומגיעה לפתרון הגיוני, עצוב וכל כך טבעי.

לספר יצא עיבוד קולנועי שטרם הספיקותי. אם כבר קולנוע יש בו משהו שמזכיר את "המבוך של פאן" שגם היה חתיכת מציאות כואבת, מקורית ומעניינת.

דווקא הרעיון של "7 דקות אחרי חצות", המועד שנתן לספר את כותרתו מרגיש מעט "אין יור פייס". אבל אין בזה כדי לגרוע מההישג של נס. 

אם יש גן עדן לסופרים, מאמין ששיבון תקדם את פניו בחיבוק.


ציונים:

כתיבה - 9

דמויות - 8.5

קצב - 8.5

תעלומה - 9


ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על היכולת להשתמש בפנטסיה כדי לעסוק באופן מקורי ועדין במוות.

סופי: 9


פנו לכם כמה שעה-שעתיים ואפשרו לעצמכם להביט בלבן של העיניים של גזירת הגורל הוותיקה באמצעות ספר מקסים, מקורי, אנושי ומרתק. 


יום רביעי, 21 באפריל 2021

מחשבה פלילית - ג'וזף פיינדר

 












לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים. אינני זוכר מי אמר. הנהר שונה - המים שזרמו, הסחף - ואת.ה כבר אינכם אותו אדם שהייתם. המחשה לרעיון שהכל משתנה כל הזמן. פשוט אבל גם חמקמק, נטוע היכנשהו במסורת הבודהיסטית. 

הפתיח הקצר הזה הוא הבסיס לכך שלא הצלחתי להנות מהספר האחרון של פיינדר בסדרת ניק הלר שתורגם לעברית. התנאים הנכונים דווקא היו שם. אדם תחת עומס של משימות לפני שינוי חיים גדול זקוק להסחה, וג'וזף, שסדרת הלר שלו אהובה עלי, בחר נושא מעניין - אתר חדשות שמשמש להפצת פייק ניוז וחתרנות פוליטית. נושא עדכני. דברים דומים קורים או לא קורים בהתייחס לחלק מעיתוני ארצנו הקטנטונת. נושא הפייק ניוז ומניפולציה על דעת קהל או "הנדסת תודעה" כפי שהוכנס ללקסיקון, הוא חם לגמרי. וג'וזף, מאתר טרנדים שכמותו, כתב עליו כבר ב-2016, בואכה עידן טראמפ. 

אבל הקסם הזה - איש מאבד עצמו בנעימים בתוך ספר - לא אירע. 

בפאראפרזה על קלישאת הפרידות - זה לא אתה, זה לא אני, זה אתה ואני.

סדרת ניק הלר, כנראה ג'ק רייצ'ר עם יותר ויסות רגשי ופחות חספוס (טרם קראתי את האחרון), היא די מוצלחת. שני הראשונים היו קצביים, חביבים ועשו בדיוק את מה שהיו אמורים לעשות, לספק הפסקה נחוצה מהעולם הקדחתני שבחוץ. אבל הלר הנוכחי קצת חורק. אחרי התחלה מעניינת - שופט ביהמ"ש עליון מואשם בפשע שהנו פייק ניוז או לא, הלר צריך לגלות - וכתיבה קצבית כדרכו של יוסל'ה, מתגלים דיאלוגים חורקים. אזכור של קורט קוביין שנחווה כקצת מאולץ, מפגש רומנטי מיני שכתוב באופן מגושם, וגרוע מזה, מזכיר סצנות מסרטי אקשן מסוף האייטיז, ואנחנו כבר לא שם. בתקופה שחותרת להעמקת השוויון וההכרה ההדדית בין כל הברואים על זהויותיהם המורכבות, בתקופה שגם אם היה גרוע - כבר היה רימייק על טהרת המין הנשי למכסחי השדים, ואפילו ג'יימס בונד ממין נקבה הוא בגדר אפשרות, בעידן שבו ג'סיקה בנג'מין - כבר ב-1988 - הסבירה כל כך יפה מדוע שוויון בין המינים חשוב ונכון ובעיקר מדוע אנו נכשלים בו, בתקופה ש...טוב אם שרדתם את החלק הזה כבר הבנתם. אפשר היה לכתוב את זה אחרת. זיהוי טרנדים כנושא לספר אינו מספיק, כדאי, בעיני, לזהות גם את רוח התקופה. עוד נקודה בעייתית היא התעלומה. רמז מטעה שקוף. הכנסת פרט חשוב באופן מגושם. פתרון שקל לנחש גם כי אין יותר מדי אפשרויות... 

כן חשוב לציין שהקצב המהיר נותר. אם פיינדר הוא להקה אז הוא פאנק רוק פופי כזה בסגנון בלינק 182, מתחיל מהר, חביב ולא מעמיק, ומסתיים מהר. את זה לא ניתן לקחת ממנו. סצנות הפעולה שוטפות, רעיונות חביבים שקשורים למעקבים וניהול קונפליקט ואפילו דמות רעה לא רעה בכלל.

וכאמור, זה לא רק הוא, זה גם אני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחמוק. כמו זה שמביט לאחור בפחד ונתפס מתוך חבורת הפרחחים שנסים לאחר גניבה מחנות, לא הצלחתי לברוח אל זרועותיו של ג'וזף, המציאות המכבידה בימים אלו והחריקות שתיארתי ניפצו את קסם האסקפיזם. לא הצלחתי להמלט.


ציונים:

קצב - 9 מה ששלו שלו

דמויות - 7 מה שלא שלו לא שלו

תעלומה - 6

כתיבה - 7 


ממוצע: 7.33333333


בונוס/עונש: מינוס שליש נקודה - היכן היית כשהייתי זקוק לך דה מוסט ג'וזף!


סופי: 7

השקיעו זמנכםם בפרק מג'סיקה בנג'מין






יום שלישי, 6 באפריל 2021

חיים ועוד חיים - קייט אטקינסון

 



לפני כמה ימים היה דיבור על גרסת זאק סניידר לסרט "ליגת הצדק". מצאתי את עצמי מחפש מידע על זאק סניידר ב-IMDB. במעין עירוב דיסוננסים, ניסיתי לשכנע את עצמי לצפות בסרט של במאי שאת עבודתו אינני אוהב, ביודעי שאין לי באמת את ארבע השעות הנחוצות למשימה. אבל לפעמים ניתן להעמיד פנים. אניהו. גיליתי שזאק ביים אי שם בתחילת הניינטיז את הקליפ של soul sylum ל-somebody to shove, הסינגל הפחות מפורסם לעומת runaway train שכלל את קליפ הילדים הנעדרים הנהדר והמצמרר. הראשון מתחיל בריף גיטרה עצבני בו נזכרתי כשראיתי את הרשומה ב-IMDB. בקיצור. הלם של רגש כאשר אני שומע במוחי את ההתחלה המהירה של השיר, והלם איטי יותר, תובנה שמתיישבת בניחותא, החיים עוברים. בנאלי. התובנה הזו התיישבה בנעימים על כורסא במוחי אינספור פעמים. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום, לחוות את הידיעה. בקיצור, אל תעמידו פנים שיש לכם ארבע שעות פנויות. תמצאו עצמכם מצטמררים לחשוב על 27 שנים שעברו. טובות, רעות, לא משנה, עוברות.

ההקדמה השקופה משהו הזו מובילה אותנו לנושא של הספר, ששמו אולי מרפרר ללהיט של סינדי לאופר (life after life - time after time?). 

אורסולה  נולדת אי שם לפני מלחמת העולם הראשונה. היא מתה בלידתה וחיה בלידתה. ואז מתה ואז חיה שוב. חיים ועוד חיים, כשמו של הספר. 

התבנית הזו מזכירה מאוד את "להתעורר אתמול בבוקר" עם ביל מוריי מיקירי הבלוג. אבל אטקינסון חומקת מהקלישאה. ראשית, הטון שונה, מפני שחוויות החיים בתקופה המדוברת אינן משעשעות. מלחמת העולם הראשונה. השנייה. יחסי גברים נשים שנמצאים בחיתולים התפחותית. תקופה שנמצאת מעבר לפינה של ההיסטוריה אבל כה שונה. פחות גרפומנים, יותר רעבים. בנוסף, האורך המשתנה של כל תקופת חיים שחולפת עד שאורסולה מתה וחווה ריבוט (אורסולה של זאק סניידר) גורם לקריאה להחוות אחרת. ואחרונה חביבה העובדה שלאורסולה רק מושג קלוש על חייה הקודמים, מן deja-vu שמסייע לה לבחור אחרת בכל סיבוב, אבל לא ידיעה של ממש.

ועדיין, בחלק שבו היא מבקרת בקן הנשרים של היטלר, קשה היה שלא לדמיין את ביל מוריי במדי צבא משתטה ליד היידריך, שטרייכר ושות'. 

הקצב בהתאם לנושאים ולסגנון הכתיבה של אטקינסון - שאת סדרת ג'קסון ברודי, הבלש הרגיש שלה, אוהב עד מאוד ומתבאס שלא תורגמו הלאה - מזדחל ומהווה נקודת תורפה של הסיפור. התיאורים ההיסטוריים מרגישים מאוד מדויקים. ההתנדבות במהלך הבליץ, הביקור בקן הנשרים, הזוגיות עם גאזלייטר אלים טרם המצאת המושג. מעל לכל, נק' החוזק של אטקינסון - החמלה לדמויותיה, גיבורים פגומים, אמיתיים - זוהרת פה במלוא הדרה. אהבת האדם של אטקינסון נושפת חיים אל תוך סילבי, איזי, פמלה, טדי (שמקבל ספר משלו) ואורסולה. 

נק' אחרונה היא העיסוק בשאלת החיים. האם יש חזרה עליהם ועלינו לתקן בכל פעם, האם הכל קורה במקביל, האם זו אשליה. אטקינסון נוגעת בשאלה ועונה-לא עונה עליה באופן משכנע. היא עושה את זה על ידי הבאת הסיפור לשיא דרמטי בו עושה שימוש כדי להדגיש את הנק', וגם באמצעות דמות הפסיכיאטר שמטפל באורסולה בתקופה בה טיפול לא היה נפוץ, ומחזיק השקפות עולם המשלבות באופן אמין ולא פלצני תרופות סבתא, טיפוח עצמי בעולם הזה ברוח הפרוטסטנטיות ובודהיזם. 

ציונים:
דמויות: 9 אמיתיות ומורכבות
קצב: 6 עקב אכילס של הספר
כתיבה: 9
תעלומה: אומנם החיים הם התעלומה הגדולה מכל, אבל כאן פחות רלוונטי

ממוצע:  8

בונוס/עונש: פלוס חמש נקודות על הוספת נדבך על הטריק הטכני המעט שחוק של ריסטרט ועל החמלה.

סופי: 8.5

רומן מקורי, חומל הדורש סבלנות ששכרה בצידה.

תודה ל-פ.ש.






יום שבת, 28 במאי 2016

טרילוגיית החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב(1), אש הרעב (2) - אריק אקסל סונד






















"דיי אנטוורד", הצמד הפריקי-קריפי-ביזארי מדרא"פ, ידועים במוסיקת טכנו-רטרו-אלקטרונית קולנית ודחוסה, ובקליפים ביזאריים בצבעי ניאון עם עלילות נוטפות אלימות ומיניות, באחד מהם, למשל, הסולן הוא כלב-איש דוחה הטורף נשים. וקצת כמו כמו שאומרים על תאונות, זה מזעזע, אבל קשה להוריד מזה את העיניים.

(בטוויסט מוזר, אגב, למרות מתקפת ה-BDS, הם מופיעים בארץ באותו יום בו בריאן וילסון מופיע ברעננה. גשם של כוכבים)

כך גם ההרגשה בקריאת שני החלקים הראשונים של טרילוגיית "החולשה של ויקטוריה ברגמן" - כניסה אל תרבות אלימה, סוטה וקשה. במקרה של הספרים אין איש-כלב רצחני או אישה לבושה שמלת בשר דמוית ליידי גאגא כמו בקליפים/תאונות של ד"א, אבל הקורא נחשף לרמות קשות של ניצול ופגיעה בנשים וילדים. כל הדברים שעליהם רמז סטיג לארסון בעדינות (יחסית, כן?) בנוגע לפשעי מין וניצול, מוצגים כאן באופן חשוף, בוטה ופורנוגרפי, באמצעות סיפורה של ויקטוריה ברגמן.

הסיפור המאוד מורכב, שלעתים נדמה שנוגס בזנבו שלו, כמו הנחש ההוא מאחת המיתולוגיות, מתנהל בשני מישורים. ויקטוריה ברגמן, נערה שעברה תקיפה מינית לכל אורך ילדותה, מנסה להתמודד עם הטראומה בדרכים משונות, המתכתבות עם ההיסטוריה המשפחתית והחינוכית המורכבת שלה ועם מבוך של זהויות, וג'אנט שילברג, מפקחת משטרה, מתפכחת מחלומותיה המשפחתיים-בורגניים, ויוצאת לדרך חדשה, אגב חקירת שרשרת של מקרי רצח אכזריים. דרכן של השתיים תצטלב בדרך לא-דרך, וכמות הנתיבים המובילים אל הפתרון תלך ותסתבך, עד שיווצר מן מבוך של דמויות אלימות ופיצול נפשי שאמור ללמד על תוצאותיה הקושת של התעללות.

ביחס ל"נערה עם קעקוע" הטרילוגיה הזו מצויה מאחור בפער משמעותי. הדמויות הרבה פחות מושכות - ויקטוריה וז'אנט וגלריית דמויות המשנה אינן מעוררות אותה אמינות ועניין כמו ליסבת סלאנדר, מיכאל בלומקוויסט והסובבים אותם. הכתיבה אינה יציבה, לעתים היא קצבית וזרועה אבחנות מעניינות על הקשר בין התעללות לנזק הנפשי הנגרם ממנה, ולעתים דידקטית ורוויית פאתוס באופן קצת מביך. אפשר לומר שכמו שהספר נוגע קצת בהפרעה הדיסוציאטיבית (ריבוי אישיויות), כך גם הכתיבה סובלת מפיצול מטורף ברמתה. התעלומה מעניינת בחלק הראשון, ומעט חדגונית בשני. חלק מן התפניות מגוחכות בעליל, ובשלב מסוים, באמצע הכרך השני כבר התקשתי לאחוז בכל הקצוות הפתוחים ולגשר על חלק מן הפערים בידע שלי.

עם זאת, אולי שלא במתכוון, ואולי בשל איכות הכתיבה הלא עקבית בשילוב עם הנושאים הקשים המוצגים, שני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה מעבירים היטב תחושה של ניתוק, סיאוב וגועל, והקריאה הזורמת, גם אם בלתי נעימה, מחייבת את הקורא לנסות להבין את העולם המעוות שמציג צמד הכותבים המתמזג לאחד על גבי הכריכה (ההיפך מהפרעה דיסוציאטיבית?). כך שעם כל זה שלא בא לי לומר את זה, ואף שקראתי כבר ביקורות שטענו אחרת, נראה לי שניתן לומר שיש לטרילוגיה המזעזעת הזו ערך מוסף מסוים. היא מכניסה את הקורא עמוק אל ברכת השחור שבקרקעית הנפש האנושית, וגם אם אינה מקדמת שום דבר בנושא, ועושה זאת באופן פורנוגרפי משהו, לפחות מעלה לסדר היום שוב את מה שידוע לנו - התעללות בילדות מניבה תוצאות קשות, מפחידות ובלתי צפויות.

ציונים:

קצב: 9
דמויות: 8
תעלומה: 9 לראשון, 8 לשני
כתיבה: 7.5

ממוצע: 8.375 ל"ילדה עורב", 8.125 ל"אש הרעב".

בונוס/עונש: אין

"החולשה של ויקטוריה ברגמן" הוא תאונה ספרותית - מחריד אך מרתק, כתוב טוב ורע, ובשל הנושא הקשה עמו הוא מתנגש חזיתית, נדמה שראוי לתואר המוזר "טראש משמעותי יחסית".