רמפול - פרקליט פלילי - ג'ון מורטימר

חידה. מה זה מצחיק כמו פי.ג'י וודהאוס, משפטי כמו גרישם ומוגש במנות קטנות כמו שרלוק הולמס? נכון, הוראס רמפול.

אבל הגיבור הקשיש אינו רק סכום החלקים שציינתי למעלה.

הוראס רמפול, עורך הדין בן ה-68 יכול ללמד את כולנו הרבה באופן שבו הוא פתוח להכיר ולחוות חוויות חדשות, ללמוד על אחרים ולסייע להם, הוא יכול ללמד אותנו כיצד יש לשמור על צניעות והסתכלות הומוריסטית על החיים כך שנוכל להמשיך ליהנות מעבודתנו (כמו למשל כשהוא מתלונן על תקופה בה התיקים הפליליים האהובים עליו אינם מגיעים אליו: "בתקופה הזו החוק והסדר השתוללו ברחובות באין מפריע"), והוא יכול ללמד אותנו איך ציניות וחמימות יכולות לחיות יחד מבלי לבטל אחת את השנייה.

למעשה, דמותו של עורך הדין הזקן גרמה לי לראשונה לחשוב על השאלה: מה תרצה להיות כשתהיה קשיש? והתשובה היא, כזה.

בשישה סיפורים קצרים, הכתובים בחסכנות ובדייקנות - כמעט, סליחה על הפלצנות, במשיכות מכחול מדויקות ויפות - נחשפת דמותו של רמפול, לומד ומלמד לאורך כל הדרך, חוקר לעומק ומסור ללקוחותיו, וכל זה כשהוא סופג אש מאשתו, הילדה, זו שיש לציית לה, ומפזר סביבו הומור אנגלי מוצלח, כמו למשל "רצח הוא בסך הכול תקיפה עם תוצאות עגומות במיוחד".

בסיפור הראשון מגן רמפול על נער ממשפחת פשע ועל הדרך לומד שיעור בהורות ומלמד את השופט שיעור על ה"רולינג סטונס". בשני הוא מגן על בחורה צעירה מקומונה ונחשף לגרסא הבריטית של ילדי הפרחים, תוך כדי מפגש עם אהבה נכזבת משנות ילדותו. בהמשך הוא מגן באופן מעורר הערכה על פוליטיקאי הנאשם באונס של אחת העובדות במטהו ואף נוטל חלק במשפט גירושין. הספר מסתיים בסיפור אפל יותר בו רמפול מגן שוב על בן למשפחת פשע והתוצאות מעניינות מאוד.

התעלומות אינן מורכבות מאוד. לעיתים הפתרונות פשוטים מדי וניתנים לצפייה מרחוק. אבל אורכם הקצר של הסיפורים והחקירות המוצלחות של רמפול מפצות על כך. הדמויות מקסימות ואהובות, ומאוד משכנעות, והכתיבה נהדרת ושוטפת (את רוב הספר הקצר הזה - 260 ע"מ - קראתי בשבת בבוקר).

הערה אחרונה. הכריכה היפה בה נראים עורכי דין מסתודדים ומעשנים, כנראה בכניסה לבית הדין "אולד ביילי", מעבירה היטב את אווירת המשפט, אבל גם נותנת רושם אפלולי משהו. אז ראו הוזהרתם, הספר הנהדר הזה מכיל את כל קשת הרגשות והתחושות, וכמות ניכרת של הומור.

ציונים:

תעלומה:7
קצב:7.5
דמויות:9
כתיבה:9.5

ממוצע:8.25

בונוס/עונש: בונוס של 7.75 נקודות על הערך המוסף הגדול של הספר - דמותו של רמפול מציעה שיעור צנוע ומאלף על עבודה, נישואין וגישה לחיים.

סופי:9
מקסים, חמים, ציני, אפלולי, ממזרי, מפתיע...בעצם הכול. אל תחמיצו.

במרחק אור ירח - דניס ליהיין (מאת אורי קידר)

בעולם מושלם, דניס ליהיין היה הרלן קובן.

לא, אני לא מייחל לכך שליהיין, בדומה לקובן, יוציא ספרים בקצב שבו יוסי גיספן כותב להיטים.

ההמתנה בין ספר לספר שניאות ליהיין להוציא דווקא יוצרת ציפייה בריאה. לפחות בעשור האחרון.
אבל בעולם מתוקן, שמו של ליהיין היה עולה כשם נרדף לספרות מתח פופולרית, ולאו דווקא זה של קובן. והטעות, לטעמי, נמצאת כבר במשפט עצמו. רוצה לומר – ליהיין יוצר ספרות של ממש, קובן – ספר מתח.
ובזו תמה התייחסותי לספריו של קובן, וכבודם במקומם מונח.

ב"מרחק אור ירח" (ציטוט משיר של הרולינג סטונס, ולא האזכור האחרון בספרו למוסיקת רוק איכותית), שב ליהיין לדמויות שליוו את שנות הקריירה הראשונות שלו – צמד הבלשים הפרטיים פטריק קנזי ורעייתו (החל מספר זה) אנג'י. 11 שנים חלפו מאז הספר האחרון בסידרה. ליהיין התפנה לכתוב את שתי היצירות הנהדרות – "מיסטיק ריבר" ו"שאטר איילנד", ולכתוב עבור סדרות מופת דוגמת "הסמויה". כשהוא חוזר אל צמד הבלשים, הזוג מגדל ילדה בת ארבע, ותוהה אם הוא יכול להרשות לעצמו להמשיך לעסוק בתחום החקירות הפרטיות. בסופו של הספר מתקבלת התשובה לשאלתם.

ליהיין סוגר בספר זה את המעגל שפתח בספרו הראשון, "משקה לפני המלחמה". בתום אותו ספר, משיבים השניים את אמנדה מקרידי בת הארבע לזרועותיה של אימה המסוממת. 12 שנים מאוחר יותר הם נקראים לאתר אותה בשנית, מה שמוביל אותם לחיפוש באזורים הכי אפלים של העיר בוסטון, ופה גם מתגלה כוחו האמיתי של ליהיין – היכולת לברוא במילים עיר על שלל רבדיה וצדדיה המוארים והחשוכים, וליצור דמויות כל כך עמוקות ומורכבות, שגם אלה שצצות לרגעים ספורים זוכים לעומק ויחודיות בלתי נשכחים.

על אף הסופרלטיבים שאני מרעיף על הספר, הוא לא חף מבעיות. הפריקים של ספרי המתח, אלה שמחפשים קצב ותפניות שרודפות זו את זו (והבטחתי שלא אזכיר שוב את קובן) – עלולים להתאכזב, כשהסחרור המצופה מגיע רק בשלביו האחרונים של הספר. מי שקרא את "שאטר איילנד" המופלא, נוכח ודאי לדעת שליהיין מסוגל לבנות רכבות הרים עמוסות פיתולים. אבל להוציא ספר זה, הוא לרוב בוחר דווקא במתקני הסוסים המסתובבים- יתר ספריו איטיים יותר, מהורהרים משהו, ומורכבים מאוד.  כאלה היו גם העיבודים לקולנוע , שבכולם היה שותף בדרך זו או אחרת, והתרחשו כמו ספריו בעיר בוסטון.

ליהיין לא מסתיר את הביקורת העזה שיש לו כנגד הממשל האמריקאי וההתעלמות מהצדדים הפחות זוהרים של אמריקה, ואווירת הייאוש שאוחזת בחלקים נרחבים של העיר בוסטון והאזור צצה מכל פינה בספר, על אף שהוא שופע הומור נפלא ובעיקר ציני מאוד.

בטור האחרון שלי בבלוג זה כתבתי כי שבתי לספרות המתח מתוך רצון לבנות את חדוות הקריאה עם ספרים קלילים יותר. כשניגשתי לספרו של ליהיין ידעתי כי אני עשוי להנות משני העולמות – ספר מתח, עם הפואנטה המתבקשת, אבל גם ספרות ברמה גבוהה למדי, והתבוננות גם לעומק ולא רק לרוחב. בהחלט באתי על סיפוקי.

ציונים:
תעלומה: 7 – סיפור מעניין, אבל לא עמוס בהפתעות.
דמויות: 10 – הצד החזק ביותר של הספר. ליהיין הוא לדעתי יוצר הדמויות מס' 1 בספרות המתח העולמית כיום.
כתיבה: 9 – האיש אמן.
קצב: 6. – כפי שציינתי, למרות שזה לא מפריע במיוחד.

ממוצע: 8

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על השילוב המנצח בין רצינות, כבדות ואף מלנכוליה ובין חוש הומור משובח, ולא כזה שנראה מאולץ. כמו דיאטה נכונה – כל דבר במידה.

סופי: 8.5. כמו אלבום טוב של ברוס ספרינגסטין – טוב, גברי ומחוספס.

מכירת חיסול - יו לורי

יו לורי הוא תמנון.  מהסוג היצירתי.

המפגש הראשון שלי עמו היה בסוף שנות השמונים, כשהייתי בן 10 בערך.

עדיין לא היו אז כבלים או לוויינים ובערוץ 2 שהחל את צעדיו שודרה סדרה מצחיקה שנקראה "ג'יבס ו-ווסטר". אני חושב שזה היה בימי שני בשמונה בערב. הסדרה סיפרה על ברטי ווסטר – בגילומו של יו לורי – אציל חסר דאגות בלונדון של המאה התשע עשרה, הנעזר במשרתו הנאמן ג'יבס – בגילומו של סטיבן פריי, סופר מוכשר גם כן (חפשו את "עושים היסטוריה" שלו, הימנעו מ"היפופוטם"), ושותף של לורי במשך שנים, לוקה גם בהפרעה בי-פולרית עליה עשה סרט מעניין – כדי לחמוק מכל מיני דודות מעצבנות שרוצות לשדך לו כלות ומהמשטרה עימה הוא מסתבך לפעמים. אני זוכר שאמי ואני היינו רואים את התוכנית ומתגלגלים מצחוק. אלה באמת היו שעות של אושר, כאלה שניתן לחוות בעיקר לפני ההתבגרות.

מאז, מראה דמותו של יו לורי מצית בי שמחה כמו פעמון פבלובי.

(יו לורי כ-ווסטר, סטיבן פריי כג'יבס)

מאז עברו שנים. אני גיליתי שהסדרה האהובה עלי הייתה מבוססת על סדרת ספרים ארוכה של פי.ג'י וודהאוס, ולשמחתי חלק מספריו תורגמו בהוצאת "חרגול". יו לורי הספיק עוד הרבה. הוא השתתף גם בדרמה הקומית-עגמומית "החברים של פיטר" עם כל הקאסט הבריטי האפשרי, הוא הוציא אלבום ג'אז או בלוגראס, אני לא יודע איזה ואני גם לא בדיוק יודע מה ההבדל, וכמובן – הוא הפך להאוס, הרופא המריר-מצחיק, ולכוכב עולמי. את האוס התחלתי לראות רק לאחרונה, באופן מקרי בסמוך לתרגום של "מכירת חיסול" לעברית. סדרה מצוינת עם הומור ודרמה במינונים הנכונים. הוא בטח עשה עוד כמה דברים שעליהם אני לא יודע.

בתוך הקונטקסט הזה של תרבות בריטית שבה יש ללורי מקום של כבוד, קיים הספר הזה שנכתב בשנת 1996 טרם היות ההאוס.

עברו שבועיים עד שסיימתי אותו, וקצת כמו האוס ניסיתי להבין מה גרם לסימפטומים של התמהמהות, חוסר רצון ומעט אכזבה?

אז קודם העלילה – תומאס לאנג, אקס צבא בריטניה, אדם מפוכח-מריר בעל חוש אבירות סמוי שהופך גלוי מדי פעם, וחוש הומור גלוי יתר על המידה, מסתבך בקונספירציה שמערבת סוכנויות ביון רבות, סוחרי נשק שונים וגלריה של בחורות מקסימות. מעין ג'יימס בונד בגרסא הקומית-צינית.

הספר בנוי מרצף של סצנות ריגול-פעולה. יש לציין שהסצנה הראשונה העוסקת בשבירת יד תוך כדי עימות והסצנה האחרונה בה מעמת לורי את הגיבור עם מימושה של הקונספירציה, כתובות באופן כמעט מהפנט. האמצע קצת נמרח, וללורי של שנת 96 הייתה נטייה כמעט אובססיבית לספר בדיחה או שנינה אחת בכל פסקה. הבדיחה עם הססטיסטיקאי והאדם שחרד מפצצות במטוס קורעת מצחוק, אבל הרבה אחרות לא עובדות או מרגישות מעט מאולצות. לפעמים לא היה לי ברור אם אני "רואה" מופע סטנד-אפ של יו לורי על עולם הריגול או קורא ספר ריגול.

האוס היה אומר שמדובר במינון יתר של הומור.

מנגד, התפניות בסדר גמור גם אם צריך הרבה השהייה של אי האמון. הדמויות הרבה יותר מעניינות ועמוקות מן המקובל בספרי מתח, ובסך הכול, הספר עובד היטב.

אז למה האכזבה? נראה לי שהכול יחסי ואחרי שעברתי עם לורי שעות רבות של כיף כילד, ואחרי שראיתי אותו בסרטים מוצלחים שלא נכתבו על ידו, ואחרי שהכרתי את האוס שהתסריטאים דאגו למתן את רמת ההומור שהוא מפגין כך שלא יאבד מכוחו ציפיתי לקצת יותר, ולמרות שזה הרבה יותר טוב מהרבה ספרי מתח אחרים, הציפיות שלי פגעו ביכולת ליהנות או לקרוא את הספר הזה ככל ספר אחר. אני מניח שאנשים שלא מכירים את לורי לעומק יהנו יותר.

ציונים:

תעלומה: 7.5

דמויות: 8

כתיבה: 7.5

קצב: 8

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של שתיים וחצי נקודות על סצנות ההתחלה והסיום שהיו באמת מעולות ועל בדיחת הססטיסטיקאי והבדיחות המוצלחות של הספר. וגם על המתח האמריקאי-בריטי שמוסיף מימד קומי מוצלח מאוד לסיפור.

סופי: 8

אבל, כמו שרבות ממורותיי אמרו לי לאורך השנים - "ממך ציפיתי ליותר".

ועוד הערה לא קשורה. לאחרונה יצא לי לקרוא מספר ראיונות עם מולי"ם שהתרעמו על כך שהמבצעים ברשתות הגדולות גומרים אותם מבחינה כספית ולא מאפשרים לשמור על איכות הספרים שלהם. הספר שיצא בסדרת "מתח עולמי" המוצלחת של הוצאת "עם עובד" כולל מספר גבוה יחסית של שגיאות הגהה. אני מקווה שלא מדובר בסימן לבאות אלא בגליץ' מקרי.

יום שני כחול - ניקי פרנץ'

איזה מגניב, ספר שנקרא על שם להיט של "ניו אורדר", זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי כשראיתי את "יום שני כחול" בחנות. ספר על פסיכולוגית קלינית שמסתבכת בחקירה משטרתית, במבצע? נייס, אמרתי לעצמי בדרך לקופה ומיהרתי הביתה לקרוא.

אבל אויה, מה זה לעזאזל? שאלתי את עצמי כמה שעות אחר כך, וגם, למה? למה? למה ככה?

אמרתי לעצמי עוד כמה דברים תוך כדי קריאה, אבל חברה שלי וקירות החדר שהסמיקו יוותרו קורבנות יחידים של האכזבה המרה שהוציאה ממני אמירות ארסיות שהפתיעו אפילו אותי. משום מה, לקחתי את הספר הזה אישית...

אבל יש סיפור. פרידה קליין (רמיזה למלאני קליין? לא ברור) - הגיבורה - היא פסיכולוגית קלינית.

לאחר שבמהלך היום היא חושבת כיצד תוכל לעזור למטופליה, היא מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה ברחובות לונדון, קצת כמו מדריך טיולים עם שעון ביולוגי מקולקל, וחושבת מחשבות אפלוליות על החיים שמשתלבות היטב בתיאורי הנוף העירוני העגומים שצמד המחברים מפזר בספר כמו פילרים באלבום ללא להיטים.

אחד ממטופליה של פרידה, אלן דקר, הוא אדם מוזר שסובל מתעוקה שלא לחלוטין ברורה. למעשה, פרידה לא ממש מגיעה לאבחנה במהלך 400 ומשהו העמודים של הספר. זה כשלעצמו לא כל כך נורא, לא חייבים לתת אבחנה, אבל הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר...בכל מקרה, לאלן יש פנטזיה הקשורה לילד שנחטף ברחובות לונדון, ובאופן די צפוי, כפי שקורה בספרי מתח רבים, המקרה מתקשר למקרה אחר של חטיפה שאירע באזור שני עשורים קודם להתרחשות העלילה.

בדרך אנו נחשפים לחייה הפרטיים של פרידה שכוללים בני משפחה בעלי אישיות גבולית ועומק של כרזות קרטון, איש שיפוצים שאמור להוות מעין ניגוד פרקטי בדמות איש עבודת כפיים לדמות הפסיכולוגית המהורהרת של פרידה, ומעביר את המסר בעדינות של פיל בחנות חרסינה. עוד ברקע נפגוש את המדריך של פרידה והבעלים של המכון הפסיכולוגי בו היא עובדת. היום, כשפרידה מגיעה לשיא הקריירה שלה הוא הולך ודועך - מתגרש ומשתכר ונרדם בפגישות טיפוליות - והיחסים ביניהם נעים על הציר של השתנות התפקידים באופן לא מקורי ולא מרתק בעליל. וכמובן, בלש המשטרה הגרוש בעל המזג הלא יציב. גם הוא שם.

הדיאלוגים בספר ארוכים וחסרי מקוריות, תיאורי הנוף העירוני מפרכים ומכבידים, הדיונים בנושאי פסיכולוגיה רדודים יותר מהברכה של הקטנים ("אני לא יכולה לתקן לאלן את החיים...העולם הוא מקום סבוך ובלתי צפוי, אולי, רק אולי אם אדבר איתו אוכל לעזור לו להתמודד יותר טוב"), התפניות מאוד לא מרשימות, הדמויות שטחיות וקלישאתיות (אחיינית גבולית, אחות מופרעת, בלש דכאוני) או לא אמינות במקרה הגרוע, והקלישאות, אוי הקלישאות הטרחניות ("חג המולד הזה יהיה לבן, חשב קרלסון, אך עבורו חג המולד לא היה אמיתי, הוא דמיין את ילדיו במעומעם, בביתם, הרחק מכאן: העץ עם המתנות הנערמות מתחתיו, ריח פשטידות הבשר, לחייהם הנרגשות (!?$). חיי המשפחה ממשיכים. בלעדיו."). 

ההרגשה הכללית שמתקבלת במהלך הקריאה היא של קריאה בעבודת בית ספר של תלמיד שהעתיק מאחרים - נדמה שהתעקש להעתיק דווקא מהתלמידים הגרועים- בזמן שהאזין לסליפנוט ומדי פעם ביצע קופי פייסט מקרי מאיזו ויקיפדיה דמיונית של ספרי מתח. זה עד כדי כך נורא. 

ויש גם פאנץ' קטן. מסתבר שאת הספר הזה כתבו לא אדם אחד, אלא שניים. זוג כותבים. היה צורך בשני אנשים כדי לכתוב ספר כל כך מתסכל. ואולי זה הגיוני, אדם אחד הרי, לא יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, יש צורך בשיתוף פעולה של שניים. נשמע הגיוני? 

אז אולי יש משהו מנחם בידיעה שעד שהוכח אחרת, לא ניתן לחשוב שאדם אחד מסוגל לזוועת המתח הניצבת לפנינו. מצד שני, אם כל אחד מהם היה כותב ספר וזה היה יוצא גרוע באותה מידה, מה אז...מחשבה מפחידה...בררר...

ולציונים

דמויות: 4

תעלומה: 5

קצב: 7

כתיבה:4

ממוצע: 5

עונש/בונוס: מינוס חמש נקודות לצמד ניקי פרנץ' על שהחרידו את שלוותי. אני לא רגיל לכעוס על ספרים.

סופי: 4.5

לא מומלץ. בחום.



הרצח הראשון שלי - לנה להטוליינן

את הספר הזה קראתי אחרי "יום רביעי בערב" של יעל הדיה, שמתאר טיפול פסיכולוגי קבוצתי. ב"רצח הראשון שלי" סיטואציית הבסיס היא מאוד מקורית, ומזכירה מעט סיטואציה של טיפול קבוצתי, גם אם המפגשים המשותפים מעטים, ובתפקיד הפסיכולוג ניצבת חוקרת שלא שומרת על המרחק המתאים. למרבה הצער, למרות נקודת ההתחלה המקורית, הכתיבה הקולחת, ובניית הדמות הראשית המוצלחת משהו בכל זאת לא לגמרי עובד.

אז במה מדובר. הגיבורה שלנו היא מאריה קאליו, בת 28, אם הבנתי נכון, שוטרת חוקרת, אבל עוד לפני זה מעין זאבה בודדת, בעלת רגישות גבוהה, חוש הומור וחוסר החלטיות שמאפיין רבים מבני העשרים שלושים של ימינו (יש אומרים שבימינו גיל ההתבגרות נמשך עד גיל שלושים במדינות מערביות). היא מתלבטת אם להמשיך בתפקידה במשטרה או לסיים את לימודי המשפטים שלה לאורך כל הספר.

הספר נפתח ברצח שמתבצע בבית קיץ בו מתארחת מקהלת אוניברסיטה. הנרצח הוא הבחור שבית הקיץ שייך להוריו, מעין פלייבוי אניגמטי שדמותו הולכת ונחשפת לאורך הספר. יתר חברי המקהלה מוכרים למאריה מן העבר מפני שהייתה שותפתה לדירה של האקסית של הנרצח וכך יצא לה לפגוש את יתר החשודים. במובן הזה, הסיטואציה שנוצרת היא מוזרה עבור מאריה שמקבלת עליה את החקירה, לא פשוט לחקור אנשים שבעבר ראו אותך שיכור או שמצאת מושכים וכו', ולהטוליינן מיטיבה לתאר את הלבטים והדקויות של המצב הזה.

מאריה פותחת בחקירה מאומצת וקולחת שבמהלכה אנחנו נחשפים גם לקשיים שחווה אישה שוטרת, לדמותו רבת המימדים של הנרצח ולדינמיקה המעניינת בקרב חברי המקהלה.

ובכל זאת, כמו שאמרתי, משהו לא לגמרי עובד. אומנם סיימתי את הספר ביומיים בלבד, והקריאה הייתה מהנה, אבל משהו במכלול פשוט לא עבד. קצת קשה לשים על זה את האצבע, אבל נראה לי שזה בעיקר הפער בין יכולת הכתיבה המוצלחת של להטוליינן והעומק של הדמות הראשית ליתר הדמויות שנוטות להיות מעט סטריאוטיפיות ולתעלומה שנפתחת באופן מעניין אבל נפתרת באופן פשטני, קצת כלאחר יד. ואז החוויה שעימה נשארים בסוף היא הפער, והפער מתסכל (לפעמים יותר כיף לקרוא ספר גרוע בכל הפרמטרים ואז להשתלח בו, עיין ערך "טיפות שלג" שאכזב אותי). סיימתי לקרוא בהרגשה שהוחמץ כאן ספר מתח שיכול היה להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא.

בכריכה האחורית כתוב שנכתבו עוד עשרה ספרים בסדרה של מאריה קאליו, ולמרות התחושה שעימה יצאתי מהקריאה, ובגלל החיבה לדמות הראשית ולכתיבה של להטוליינן אנסה גם את הבא בתור אם יתורגם.

ציונים:
קצב: 8
תעלומה:6
דמויות: 7 (8 למאריה ו-6 ליתר)
איכות כתיבה: 7.5

ממוצע: 7.125

בונוס/עונש: אין.

סופי: 7.125