יום חמישי, 31 במרץ 2016

ארץ אבות - רוברט האריס






















"ארץ אבות" של רוברט האריס הנו ספר נוסף בתת ז'אנר (העולם נשלט על ידי גרמניה הנאצית) של תת ז'אנר (היסטוריה אלטרנטיבית). הוא נכתב כ-3 עשורים אחרי "האיש במצודה הרמה", עליו קשקשתי כאן כמה מילים, בעבר הלא רחוק והלא אלטרנטיבי.

"ארץ" מספר את סיפורו של זאוויאר מארץ', בלש חוקר ב"קריפו", הגוף החוקר של המשטרה באימפריה הנאצית החולשת על אירופה לאחר ניצחון  במלחמת העולם השנייה. ביקום האלטרנטיבי שיצר האריס קיימות עוד שתי זרועות משטרתיות - משטרת התנועה, ומשטרת ביטחון פנים שהיא מעין "סקרוריטטה", או "נה-ק-וו-דה" או אפילו, אם תרצו, משמרת הצניעות, כשאת הלבוש החושפני מחליפות הלצות על המשטר המושלם של הרייך. או בניסוח אחר, הגוף שאחראי על כך ששלטון אימים ימשיך להלך אימים.

זאוויאר, זאווי, הנו מפקד צוללת לשעבר בצבא גרמניה הנאצית, שהפך לבלש משטרה. גם במדינה כה קודרת, הוא שומר על תדמית הבלש האוניברסלית בכך שהוא גרוש ותלוש מן התלם. גרמניה של אחרי הניצחון שופעת דיסאינפורמציה. לוחמה ארוכת שנים מתארכת בחזית כלשהי,  ולא ברור אם הצבא באמת "אובר-אלס", וחלק ממאורעות המלחמה חסויים.

הספר נפתח בבוקר יום ראשון סגרירי עם גופה שמנמנה, קטועת רגל, של אדם בגיל העמידה, משכונת יוקרה, הנמצאת לצד נהר שליו. מארץ' מקבל את הקריאה במקום שותפו, מפני שהוא יודע שהשותף מבלה את חופשת סוף השבוע עם משפחתו, והוא אדם נחמד, ו-what a surprise, הוא נקלע לחקירה סבוכה ומסוכנת שתביא אותו להתנגשות חזיתית עם המשטרה השלישית, האלימה והאפלה, זו שאמורה לזהות את הוירוסים החברתיים המסוכנים ולטפל בהם.
ברגע שמארץ' עולה על הרדאר שלהם העניינים הופכים מקפיאי דם. כל זה מתרחש בחברה המושתקת על ידי שלטון יעיל, לקראת יום הולדתו ה-75 של הפיהרר דמוי האל, ולקראת התחממות אפשרית ביחסי גרמניה-ארצות הברית אשר לה כמהים בשני הצדדים. אל הקלחת נקלעים גם שותפו של מארץ', חבר מעברו, עיתונאית אמריקאית צעירה ומרדנית ודמויות מפתח בשלטון הנאצי.

הספר מאוד קריא, גם ממרחק של מעל שני עשורים. הקצב מצוין והתיאורים של גרמניה האלטרנטיבית - ארץ בלהות החולשת על רוב אירופה אם בהשפעה ואם בפועל, כאשר שלדים מרובים בארונה - מעולים.
הקשר בין מארץ' לעיתונאית האמריקאית המרדנית צ'רלי, מתואר באופן מרתק, קצת כמו בסיפור האהבה הטלויזיוני בין הבחור החילוני לבחורה החרדית ("מרחק נגיעה" נדמה לי קראו לסדרה), כאשר מארץ' בתפקיד הנערה החרדית, המתפלאת-מתרגשת-חרדה נוכח הביטוי משולח הרסן והנהנתנות שצ'רלי מביאה עימה. התעלומה מוצלחת יחסית, אם כי אחרי שחלק מן העשן מתפזר, הקשר בין האירועים די ברור.

אבל לא הכל מושלם, יש בכתיבה משהו מהודק יתר על המידה, ארוז טוב מדי, ולעתים אף עובר על החוק של "אל תגיד, תראה" כפי שנדמה לי שמנסחים אותו, והוא מראה ואומר גם יחד. כך שלפעמים הספר עשוי להרגיש ערוך, נהיר ומתוקתק מדי. במובן הזה, הוא שונה מן "האיש במצודה הרמה" שבסהרוריות שלו, בזגזוג בין הסיפורים השונים, ובלאקונות  שצצו מדי פעם, גרם, בעיני, לחוויה יותר מוצלחת של "השתקעות בעלילה". "ארץ" פשוט כתוב טוב מדי. קצת כמו להיכנס לבית של אדם אובססיבי ולתהות נוכח הניקיון, אם מישהו באמת גר שם. אבל כפי שקורה לעתים, זה לא פוגם בחוויה הכללית, שהיא מאוד מהנה.

ציונים:

קצב: 8.7
כתיבה: 8.5
תעלומה: 9
דמויות: 8.7

ממוצע: 8.725

בונוס/עונש: מינוס אפס נקודה שבע שתיים חמש נקודות על האובר-ליטוש.

סופי:8.7

מותחן היסטוריה אלטרנטיבית שיש בו כל מה שצריך. מרתק, אפל, קצבי ומלוטש (לעתים יתר על המידה). מומלץ בחום.









יום שבת, 27 בפברואר 2016

האימפריה האחרונה - ברנדון סנדרסון























הוצאת "אופוס" הופיעה כאן בעבר עם "אברהם לינקולן צייד הערפדים" המאכזב ו-"ברוכים הבאים לווייורד פיינס" החביב. "אופוס" היא המרכזית בקבוצה מצומצמת של הוצאות קטנות המתמחות בהוצאת ספרי ז'אנר בתחום המד"ב/פנטסיה/אימה.

"האימפריה האחרונה" נכתב על ידי ברנדון סנדרסון,  כוכב בקליבר של אלביס בתחום כתיבת הפנטסיה. "האימפריה" הנו הכרך הראשון בטרילוגיית "הערפילאים" שכתב, אשר זיכתה אותו בזכות לכתוב את סיומה של אחת מסדרות הפנטסיה הארוכות ביותר שנכתבו אי פעם, "כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן. האגדה האינטרנטית מספרת כי אשתו של ג'ורדן, שנפטר בטרם עת ממחלת דם אם אני לא טועה, קראה את טרילוגיית "הערפילאים" של סנדרסון הצעיר, וכל כך התרשמה, עד שבחרה בו לכתוב את שלושת הכרכים המסיימים את מחזור "כישור הזמן" (שטרם קראתי).
קצת כמו שדיוויד לגרקרנץ נבחר להמשיך את סדרת "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון (רק ששם זה על דעת המשפחה, ועל אפה ועל חמתה וגופתה החיה של בת זוגו של המנוח), או כמו שג'פרי דיבר המשיך את סדרת ג'יימס בונד של איאן פלמינג עם "קארט בלאנש" (שאם אינני טועה גם יצא ב"אופוס"). מי יודע, אולי יום אחד מישהו אצלנו ירים את הכפפה ויכתוב איזו חסמב"ה בעידן הטוויטר ("אהוד השמן יצא מפגישת שומרי המשקל ועדכן מיד את הבלוג - מינוס 5 קילו, אני שולטטטט. לפני שחלפו חמש שניות כבר היה לו לייק ממנשה התימני").

אבל מספיק עם סופרים מתים. "האימפריה" מופיע כאן מפני שבנוסף להיותו ספר מז'אנר הפנטסיה, יש בו אלמנטים של ספר מתח, משהו בסגנון "ocean's 11" פוגש את "לב אמיץ" ו-"רומיאו ויוליה" בגרסת דיקפריו וקלייר דיינס.

הספר, על 591 עמודיו, נפתח בהילוך גבוה. סנדרסון זורק אותנו היישר אל תוך מלחמת מעמדות בעולם שבו ספק אדם, ספק אל המכונה "השליט הגדול", רודה ביד רמה על שני מעמדות: האצולה והסקא - פרוליטריון מנוצל בכינוי קליט, וסגנון מוסיקה אם אני לא טועה.
הראשונים עתירי ממון וזכויות, ולחלקם כוחות מיוחדים המושגים על ידי שימוש במתכות. סנדרסון בונה מערכת מפורטת בה מתכות משמשות כשיקויים המקנים למשתמש כוחות. הקומבינציות האפשריות מורכבות, ומהוות בסיס לסצנות פעולה ולתפניות מתוחכמות. האחרונים (הסקא) עובדים כפועלי כפייה, מנוצלים פיזית ומינית באופן תכוף, כאשר האיסור על זיווג בין מעמדות, מוליד תקריות רבות של מין ומוות. נחשו של איזה מן הצדדים. עם זאת, חלק מן הסקא מרהיבים עוז בנפשם ועובדים בכנופיות המבצעות הונאות ומעשי שוד, בחיפוש מרדני אחר חיים טובים יותר.
וין היא צעירה ענייה, יתומה שננטשה לאחרונה על ידי אחיה, בת למעמד הסקא, וחברה באחת הכנופיות. אל חייה מתפרץ קלאסייר. סקא נוסף, בעל רעיונות מקוריים סגנון רובין הודי, ואומץ שלעתים לא ברור אם הוא מרהיב או מטומטם. קלאסייר מנסה לצרף את וין אל חבריו, למשימה שאפתנית שיש בה יותר מרווח כספי. כדי לבצע את המשימה תצטרך וין לגייס את כל כוחותיה, כולל אלו שלא ידעה שיש לה, ולהביא אותם לידי ביטוי בשדה הקרב ובטרקליני האצולה הרוחשים מזימות.

המזימה של קלאסייר וחבריו מתפרשת על פני תקופה ארוכה וכוללת עבודה בחזיתות שונות, מה שהופך אותה ל"הונאה ארוכה", כפי שזה מכונה לפעמים בסרטים, ומקנה לספר נופך של סרט ריגול-פשע, מעורבב עם סיפור של מרד על רקע ניצול מעמדי, וכל אלו, בעולם פנטסטי ועל מצע מבוסס של חוקי השימוש במתכות, אשר מייצרים סצנות לוחמה מרהיבות ובכלל, פיזיקה מעודכנת.

הבסיס שיצר סנדרסון מאוד מקורי ואפשר בהחלט להבין כיצד דרך כוכבו. הדמויות - הכנופייה של קלאסייר, בני האצולה ובמיוחד וין, הנערה הענייה הדרוכה תמיד, אשר צריכה להפוך לאמנית הונאה ולחימה ולחלק מכנופייה נינוחה, אמינות ויחסית עמוקות. הרעיונות של סנדרסון מרתקים. הכתיבה זורמת וזרועה בתפניות מקוריות. אבל בשל האורך הרב, הקצב לוקה בחסר. לעתים נדמה שסנדרסון מתעכב יתר על המידה או חוזר על הסברים, או שמרחיב מדי בתיאור התרחשויות/הגיגים של הדמויות שייתכן שעדיף היה לקצר. ההרגשה שלי בסוף הקריאה הייתה ש"האימפריה" היה יכול להיות ספר מעולה באמת אם היה מעט יותר רזה ובועט ופחות שמנמן. אבל הוא עדיין מקורי מאוד ומצוין לסוגו. בנוסף, למרות המקוריות, פה ושם הספר נופל לקלישאות המוכרות. הג'דיי שאינו יודע שהוא ג'דיי, סיפור האהבה האסור ועוד. אבל סנדרסון כותב את אלו בחן שאינו פוגע בחוויית הקריאה, ותכלס, יש להודות, פשוט מציית למוסכמות הז'אנר. בנוסף, הקלישאות הספורות משובצות היטב במארג הרחב והמקורי כך שגם אם הן בולטות, הרי שהן בטלות בשישים, או ב-600 אם לדייק על פי אורכו של הספר.

ציונים:

כתיבה: 8.7
דמויות: 8.7
תעלומה: 9.5 מקורית, מורכבת ומלאה טוויסטים הנעים בין חביב למגניב
קצב: 7.5 עקב אכילס

ממוצע: 8.6

בונוס/עונש: ארבע עשיריות נקודה על הכלאת ז'אנרים סופר-מגניבה.

סופי: 9

מותחן פנטסיה עשיר ומקורי, דמיינו את "השוד האיטלקי", רק עם דרמה שייקספירית, ובעולם שבו אנשים שותים מתכות כדי להיות סופרמנים. פשוט, לא?








יום שלישי, 2 בפברואר 2016

לואובוי - ג'ון ריי





















"לואובוי" הוא עוף מוזר. יש בלש. יש מרדף. יש תפניות חדות. יש סוף סגור. יש בו אפילו רכבות, שלאחרונה חזרו לאופנה. אבל למרות נתונים מבטיחים אלו, שורה עליו ענן של עגמומיות והוא מתנהל באותה גמלוניות שבה מתנועעים חולים מאושפזים בגינת בית החולים.

לואובוי הוא וילי הלר. נער צנום ואינטליגנטי, שכבר בתחילת הספר מצוי בבריחה מפני שניים, "גולגולת" ו"עצמות" הדולקים בעקבותיו. לואובוי צריך לחמוק מהם על מנת להיות חופשי להתמודדות עם סכנה מיידית הקשורה להתחממות הגלובלית. בהדרגה אנו מגלים כי במסע שלו לעשות טוב ולהסיר את הסכנה, ביצע לואובוי מספר עברות, וכי חוץ משתי הדמויות המאיימות, דולק אחריו גם עלי לאטיף, בלש מהיחידה ל"נעדרים בסיווג מיוחד", יחידת משטרה אומללה שאחוזי הצלחתה מפלרטטים תדיר עם מספרים חד ספרתיים. לאטיף יוצר קשר עם אמו האניגמטית של לואובוי, ויחדיו הם רודפים אחריו במבוך החשוך והחמים של רשת הרכבת התחתית של ניו-יורק.

אם התיאור הזה מרגיש לכם ברור ולא ברור (מי הם גולגולת ועצמות, מה היא הסכנה עימה מתמודד לואובוי), זה כנראה מפני ש.

ספוילר -

די מהר מתברר שויל לוקה במחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית, הבאה לידי ביטוי בהפרעות בחשיבה, הזיות, תחושות רדיפה והצפה של החושים על ידי העולם הסובב. הנתון הזה מוסגר די בתחילת הספר, והופך אותו ממותחן שבו יש צמד מפחיד של מרצחים הדולק בעקבות הגיבור בשל סוד מסתורי, לכזה שבו מנסים הדולקים להציל את הנמלט מעצמו, ולפחות מותח והרבה מכמיר לב. יש משהו תזזיתי, מיוזע, עצוב ומיואש וקורע לב באופן שבו מתאר ריי את החוויות של לואובוי, את הדרך שבה אפילו מבט מאדם זר יכול להעלות את הטמפרטורה של הגוף ואת כל האופנים שבהם המחלה טורפת את המציאות ומותירה את החולה קרבן לתחושות ורשמים של פחד ואימה, שהסובבים אינם חולקים עמו.

סוף ספוילר.

הכתיבה של ריי זורמת ומעבירה היטב את החוויה הפנימית של לואובוי, את ההיגיון הייחודי שלו ואת הדריכות והבלבול שמהווים מנת חלקו של כל מרדף מתיש. דמויות המשנה אמינות וטובות. בין לאטיף העגמומי וויאולט, אמו המוזרה משהו של לואובוי, נרקמת מערכת יחסים המשלבת חיבה, ביישנות וחשדנות. הקצב מהיר יחסית, למרות שלעתים נוצר עומס בתיאור תהליכי החשיבה של הדמויות, ולמרות שהמרדף כולו מתרחש על פני שעות ספורות, העסק הופך מעט מכביד לפרקים. מנגד, השימוש הזה בכתיבה על חשיבה חיוני על מנת לסייע לנו להבין את ויל/לואובוי.

ציונים:

כתיבה: 8.8
דמויות: 9
קצב: 8
תעלומה: קט' לא רלוונטית.

ממוצע: 8.6

עיקר העניין ב"לואובוי", אינו במרדף או בתפניות, אלא בהיותו רומן נגיש יחסית, שגיבורו האמיתי הוא הנפש האנושית הנאבקת על הישרדותה.



יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

היה זה הוא? - שטפן צוויג
























שלל אירועים פקדו אותנו השנה. ביניהם, היעלמה ההדרגתי אך מהיר של הוצאת זיקית. הודעה לקונית על פרישה של אחת משני השותפים, שאחריה הודעתו הלקונית של השני. באתר האינטרנט בוטלה אפשרות רכישת עותקים פיזיים, ולאחר מכן האפשרות לרכישת עותקים אלקטרוניים. חודש אחר כך, ראיון אניגמטי משהו עם אחד השותפים, לא סיפק תמונה ברורה. בתור סוקר ספרי מתח, אין לי אלא - מעבר לצער בדבר היסגרה של הוצאה עצמאית עם אג'נדה ובחירות מעניינות - להלין על כך ש"משכו" אותי באף. "אסופת ספרי מתח ואימה", שהופיעה כספר עתידי, בזמן עליית אתר האינטרנט של ההוצאה, בוששה להתרחש עד מותה העלום. מדי חודש בחודשו - כשאני מקפיד על הרגלי האובססיבי לתור אחר ספרים עתידיים באתרי ההוצאות השונות - ראיתי כיצד כרכים אחרים חולפים על פני אותו אוסף מבטיח, שתמיד נותר רק הבא בתור. וכעת אינני יודע אם יראה אור.

אבל די עם טרוניותיו של חובב מתח אובססיבי. "היה זה הוא?" מאת שטפן צוויג, הנה נובלה קצרצרה, השנייה בסדרת "מיני זיקית" (שהצטרפה לסדרת "זיקית נואר" שגם במסגרתה יש כמה ספרים שאני מקווה שעוד יראו אור יום).
ההוצאה מכריזה על "היה זה" כמותחן. הדבר יוצא דופן, מפני שצוויג, סופר בעל שם, מוכר בעיקר בשל כתיבה רגשית/היסטורית מעמיקה, ולא סופר מתח. ואכן, "היה זה הוא?" אינו ספר מתח קלאסי, אלא עלילה עוכרת שלווה, בעלת מבנה ליניארי, המעמידה במסלול התנגשות טרגי אלמנטים מוכרים מחיינו האנושיים - אינטראקציה עם אנשים בעלי קווי אופי ייחודיים, הכמיהה להגשמה עצמית, יחסי שכנות וחיות מחמד. והתערובת הזו יכולה להיות נוראה, גם כאשר לנוכחים אין כוונות זדון.

העלילה הקצרצרה מתרחשת באזור כפרי אליו הגיע זוג פנסיונרים כדי לבלות בנעימים את שנות הפרישה. מולם עובר להתגורר זוג צעיר המתחיל את חייו המשותפים. הקשר בין הזוגות מתפתח, ומניע עלילה שעליה עדיף שלא להכביר במילים. צוויג הוא כותב שאינו זקוק למחמאות ממני. אפשר להוסיף שבספרון הקצרצר הזה, הוא מפגין כתיבה מעט שונה ממה שזכור לי מסיפוריו שקראתי כנער ("במבוכת הרגשות", "אמוק"), יותר אוורירית ויותר מהירה, עם בנייה מוצלחת של אווירה מותחת, הרבה בזכות הניגוד בין הטון הלקוני ואובר-רגוע של המספרת, להשתלשלות העניינים המסמרת (שיער). הדמויות עגולות יחסית למה שניתן לדחוס לנובלה. בולטת לטובה דמות המספרת שתגובותיה לאירועים משאירות סימני שאלה באשר ליכולת גמלים להבחין בדבשותיהם.

ציונים:

כתיבה: 9 מהודקת.
קצב: 8.5.
דמויות: 8.5.
תעלומה: לא רלוונטי.

ממוצע: 8.66666

בונוס/עונש: בונוס שליש נקודה על וירטואוזיות וכתיבה מהירה ועוכרת שלווה שבד"כ, אם אני זוכר נכון, אינן מאפיינות את צוויג.

סופי: 8.7

מעשייה פסיכולוגיסטית קצרצרה ואפלולית, מסתבר שגם בצוויג הייתה קצת זיקית.



יום שבת, 28 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז (אורי קידר)




























את "לבד בתיאטרון המוות" קראתי באחת התקופות המבאסות והמגעילות שהכדור עליו אנחנו חיים הציע לנו בשנים האחרונות. בארץ דקרו, דרסו, ירו, צילמו ולינצ'ו, בפריז התפוצצו וטבחו. מחבר ''לבד בתיאטרון המוות', כנראה לא ידע מתי אורי קידר מישראל יקרא את המותחן שלו, אבל הוא בהחלט ידע לשחק על כל הכפתורים הנכונים, כפתורים של פחד וגזענות, כפתורים שעובדים כל הזמן, בטח מאז ה-11/9.

כי מעבר לעלילת מתח מהוקצעת ורבת תפניות, אליה נגיע בהמשך, אין מילה אחרת מלתאר חלקים רבים בספר הזה מלבד גזענות. כל הערבים בו הם טרוריסטים צמאי דם, או סתם חמדנים, התורכים טיפשים ומושחתים וחוקרי המשטרה שלהם משתמשים בעיקר בטכניקות חקירה הכוללות הפשטת הנחקר והחדרת דברים לעכוזו, ונמשכת השיירה. מזרח מול מערב, לבן מול שחור, טובים נגד רעים. אין שטח אפור. תקראו לי יפה נפש אבל זה צרם לי מאוד ופגע בחווית הקריאה של אחלה ספר מתח.

ולספר עצמו – הכריכה האחורית כל כך מסתורית שאני חושש להסגיר משהו מהעלילה ולספיילר. אומר רק שכאשר קראתי אותה לראשונה ולאור העובדה שהייז הוא התסריטאי של 'מקס הזועם', נדמה היה לי תחילה כי מדובר בספר פנטזיה. ובכן, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, הלוואי ומדובר היה בפנטזיה, אבל לצערי, עלילת הרשע שטווה הייז יכולה להתקיים בכל רגע נתון, בצורה כזו או אחרת.

בגדול, יש שם סוכן, חצי לשעבר, חצי בפעילות, שמנסה לעצור איש רע מאוד, חדור רוח נקמה, שרוצה לעשות רע מאוד להרבה מאוד אנשים. את האיך והלמה אשאיר לכם לקרוא. כי שוב, אם סותמים את האף ומתעלמים מכך שנדמה לעיתים כי הספר נכתב ע"י עורך בכיר בערוץ 7, יש פה אחלה ספר – קצבי, מותח, מהיר ורב תפניות. לא כולן צפויות וחלקן גם לא מאוד מופרכות, אם כי (זהירות! ספוילר!!!)


אופתע מאוד אם אכן אפשר להפיק תמונה מחלקה האחורי של מראה.


(סוף ספוילר).

אני לא יודע זאת בוודאות, אבל קשה שלא להמר שהייז קרא לפחות ספר אחד מסדרת 'הארי הולה' של יו נסבו. הגיבור הראשי של 'לבד בתיאטרון המוות' עמוס בבעיות אישיות, טראומות מהעבר, ענייני בדידות, וברקע, גם בעיית שתייה. כמו אמן אלימות מיוסר. לרוב זה אמין ושובה לב, לעיתים זה מעט מאולץ, אבל בשורה התחתונה הייז הצליח ליצור דמות שאיכפת לך ממנה, ובא לך שלא יאונה לה כל רע, וזה בסופו של דבר אחד המבחנים החשובים של כל ספר, לפחות בעיניי.

הספר ממריא מהר מאוד ומקפיד לשמור על קצב, כך שלמרות שמדובר בספר עב כרס, אפשר לצלוח אותו בלי הרבה מאמץ. העלילה זורקת אותנו בין רגע בין מדינות, יבשות וזמנים ועושה זאת בצורה אמינה יחסית. הוא משחק רבות על הקו המחבר בין בין חקירת רצח שנראית מקומית לחקירה חובקת עולם המתנהלת במקביל.

התוצאה היא רומן מתח איכותי ומעניין בהחלט מומלץ לקרוא. הייז ניסה והצליח בצורה לא מבוטלת לרקוח ספר אפל וקודר, אבל עם כמה קריצות קומיות. היום שוחחתי עם חבר וערכנו השוואה בין כמה סרטים שמספרים, כביכול, את אותו סיפור, אבל עושים זאת כל אחד ברוחו – ''אסירים'' המפעים של דניס וילנב (שביים לאחרונה את 'סיקאריו' המצוין, שמדבר על צלע אחרת באימפריית הרשע העולמית – קרטלי הסמים), הוא סרט אפל וקודר שבועט בבטן, ''מי מפחד מהזאב הרע' הישראלי עושה זאת בצורה גרוטסקית וקומית ו'הסוד שבעיניים'' הארגנטיאי (שזוכה עכשיו לרימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס) הוא סרט מהורהר ואיטי. הייז לוקח את הסיפור המוכר על טרור עולמי ומכניס קצת מכל מה שהכרנו עד עכשיו לתוך הסיר. התוצאה היא מרק עם טעם חדש ומוצלח, אבל גם עם טעם לוואי של שנאת זרים. קצת כמו שעשו יוצרי 'מגש הכסף' המדהים והמתסכל שלקחו את כל העובדות הידועות לכולנו, ערכו אותן וזרקו לנו בתוך הפרצוף כדי שלא נוכל שלא להזדעזע.

לרוב, אני לא חסיד של הז'אנר הזה. צפיתי רק בסרטי ג'יימס בונד בודדים (כולל 'ספקטר' האחרון והמוצלח למדי) ובגדול, גיבורי על אנושיים כאלה שהולכים לבד ומנסים להציל את העולם, כאלה שהנשיא 'יודע שאפשר לסמוך עליהם', בד"כ מעוררים אצלי גיחוך. 'הצליין', דמותו רבת השמות של גיבור 'תיאטרון המוות', הוא בדיוק כזה, אבל מהסוג שמצליח לא לעצבן. להיפך.

ציונים:

קצב:9.5 – כמו רכבת הרים ששכחו לבנות לה ירידה.
כתיבה:6.5 – היה יכול להיות 9 בקלות אלמלא האתנוצנטריות של המחבר.
תעלומה:7 – רווית עניין וטוויסטים, לא כולם לא צפויים.
דמויות: 5 - הדמויות הראשיות מעניינות וטובות, השאר סטרי אופים פלקטיים

סיכום: 7.

בונוס/עונש – החדשנות היחסית מתקזזת עם השמרנות האתנית.

סה"כ 7.

מותחן מצוין שמוכיח שעידן הפוליטקלי קורקט מתחיל להתפייד.