האחים סיסטרז - פטריק דה-ויט

אני לא אוהב ראפרים שמזכירים את עצמם בשירים שלהם, חוגרים שעפים על עצמם כמפתחים, ונחתומים המעידים על עיסתם. לכן, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את "האחים סיסטרז", פיתחתי אנטי רציני, נוכח ההכרזה שעל גבי הכריכה - "מערבון פוסט-מודרני חתרני". 

אני לא בדיוק יודע מה זה פוסט-מודרניזם. למיטב הבנתי מדובר במותו של הנרטיב הבודד שאמור לתאר אמת אחת, לטובת קבלת הקיום של ריבוי נרטיבים/אמיתות. או משהו כזה. אולי זה כמו בתקרית "המופתי". הרעים תמיד היו הנאצים, ופתאום זה משתנה.

אני גם לא בדיוק יודע מה זה חתרני, אבל אני די בטוח שאלמנטים חתרניים באמת, אינם נוטים להכריז על עצמם ככאלה. 

בקיצור, לא התחיל טוב ביני לבין הספר. אבל, עם ההתקדמות, למרות לא מעט התחכמויות ו-'feel' היפסטרי משהו, גיליתי שאני מאוד נהנה ממה שהוא פשוט מערבון ממזרי עם עלילה מקורית ודמויות מוצלחות.

האחים סיסטרז הם צ'רלי ואיליי, רוצחים ידועים לשמצה. צ'רלי הוא ציניקן פרקטי בעל מוח ערמומי, ואיליי הוא ענק חולמני הנוטה להתקפי זעם, המסתייימים בקרנבל של אלימות. הם נשלחים על ידי הארכי-פושע, "הקומודור", כדי לאתר אדם ששמו הרמן קרמיט-וורם, להוציא ממנו את מה שצריך, ולחסלו.
המסע לשם, על גבי סוסים, מתנהל באופן ריאליסטי ונוגה. דה-ויט נוגע בצורה מרשימה בכל מימדי העולם הזה - בקור, בסכנות, במחלות, ובשאר תנאי המסע הלא נוחים, שהתקיימו לפני פחות ממאתיים שנה, ביחסים בין אחים ובהתבגרותו של איליי, וזאת, מבלי לוותר על אלמנט המתח. הוא עושה זאת עם משפטים קצרים וחותכים, קצב התרחשויות מצוין, ותפניות מקוריות. התוצאה היא מערבון בסגנון "אומץ אמיתי", עם קצב טוב ודמויות מוצלחות.

המינוס הוא הנטייה של דה ויט להתחכם פה ושם. למשל, אזכורי פופ בשמות הדמויות. הרמן קרמיט וורם, המדען המתבודד שהמצאתו המופלאה עשויה לשנות את פני תקופת הבהלה לזהב, ושמו מרפרר ללהקה "הרמנ'ז הרמיטס" (המתבודדים של הרמן) ולקרמיט הצפרדע, ובסוף, גם תולעת. או הפושע המסוכן, ה"קומודור". אומנם מדובר בדרגה צבאית, אבל אי אפשר שלא להיזכר גם במחשב הביתי הוותיק, ה"קומודור 64". האם דה ויט ניסה לומר משהו עמוק דרך הקריצות הללו. לא יודע.

אז כאמור, לא מצאתי פוסט מודרניזם. אולי הכוונה הייתה לכך שהגיבורים הם אנטי גיבורים מובהקים, שהטוב הוא לא מוחלט וכך גם הרע. אבל יצירות שאינן משתמשות בתבנית השחוקה של טוב/רע, קיימות כבר כמה עשורים טובים. אולי בגלל זה נרתעתי מההכרזה על גבי הכריכה. זה הרגיש לי קצת כמו להכריז היום על המצאת המיני דיסק.
גם חתרנות לא מצאתי, אולי התכוונו העורכים לכך שחלק מן מתתי העלילות - כמו היחסים הנרקמים בין איליי למנהלת החשבונות או בין האחים לנער הצעיר שהם פוגשים בדרך - מנותבים אל כיוונים שאינם הולמים את המערבונים הקלאסיים,
אבל אני חושב שמקוריות תתאר טוב יותר את המאפיין הזה של הספר, ואין צורך לציין אותה על גבי הכריכה.
בסופו של דבר, מדובר במערבון מקורי ונוגע ללב, למרות נגיעות של התחכמות פה ושם.

ציונים:

קצב: 9
כתיבה:9
דמויות:9
תעלומה: 9 ההמצאה של הרמן והמסלול אליו היא מובילה מקוריים וחמודים.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על התחכמויות שבעיני מעט גורעות.

סופי: 8.9

מערבון קצבי, מקורי, אלים ורגיש. כדאי מאוד.

האיש במצודה הרמה - פיליפ ק' דיק

היסטוריה חלופית. ז'אנר או תת ז'אנר שאהוב עלי במיוחד, בגלל השילוב בין נימה היסטורית, לעתים עד כדי כובד ראש, ומה שהוא בעצם משחק נדמה-לי ילדותי שהפך מפורט מדי ויצא מכלל שליטה. קצת כמו שכיצורים אנושיים אנו מסוגלים לדמיין נצח אך לא לגעת בו, גם אינסוף האפשרויות הטמונות בהווה, אשר אינן מתממשות אך אנו יכולים לדמיין אותן, רחוקות תמיד מהישג ידינו. בתת ז'אנר זה שזוכה בדרך כלל למעמד מפוקפק, אפשר "לחיות" אותן, גם אם לאורך כמה עמודים בלבד. זו אולי הצורה הקיצונית ביותר של אסקפיזם. ובעיני יש לה קסם מיוחד.

הספר "על החוף", של נוויל שוט, הוא אחת הדוגמאות האהובות עלי. הספר, שנכתב בשנות החמישים של המאה שעברה, ומתאר את פרפוריו האחרונים של עולם אחרי מלחמה גרעינית. הספר העדין הזה, היה בעיני תמצית "מלנכוליה מתוקה", משולבת בסיפור אזהרה שמצליח להימנע לחלוטין מדידקטיות בזכות שילוב של אנושיות ריאליסטית ומינוריות. שוט הפליא לתאר את סוף העולם דרך סיפור היומיום של הדמויות, תוך שהוא נמנע מפתוס במומחיות של הלוליין שהילך על החבל בין התאומים. אם אני לא טועה, אפילו גיבורו של מורקאמי ב-"1Q84", ספר המתקיים אף הוא במציאות חלופית, קרא אותו בשקיקה.

בתחום ההיסטוריה החלופית, נדמה שלמלחמת העולם השנייה ולשאלה "מה אם היטלר היה מנצח?" יש מקום של כבוד. כותבים שונים נגעו באפשרות המצמיתה. רוברט האריס, ב"ארץ אבות" שטרם קראתי, וסטיבן פריי, ב"עושים היסטוריה", יצר תסריט אלטרנטיבי, מצמרר ולעתים מצחיק, לשלטונו של היטלר. גם מייקל שייבון התעסק במלחמת העולם השנייה, ב"איגוד השוטרים היידים", בו מדינת ישראל הוקמה, עם תאריך תפוגה, באלסקה הקרירה. ובוודאי יש עוד דוגמאות.

את "האיש במצודה הרמה" - ספר המתרחש בעולם שבו גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה וחילקה את השלל עם יפן - כתב פיליפ ק' דיק, סופר שהתמחה ב ז'אנר המדע בדיוני, עם תת התמחות בסמים ותעתועי מציאות. הוא קנה את שמו בעיקר כסופר החתום על "בלייד ראנר", שאף עובד לסרט  נחשב (ועתיד - אויה - לקבל המשך בקרוב). אבל גם ספרים וסיפורים קצרים אחרים שלו עובדו לסרטים מוכרים, כגון "דו"ח מיוחד", "זיכרון גורלי" ו-"סורק אפלה" הפחות מוכר. מהמעט שקראתי וראיתי, נראה ששאלת תפיסת המציאות, שימוש בסמים ותחושת רדיפה היא נושא חוזר בספריו.

כאמור, ב"איש במצודה הרמה" ארצות הברית חולקה בין יפן לגרמניה. הגרמנים קיבלו את ניו יורק והחוף המזרחי, היפנים קיבלו את סן פרנסיסקו וחלקים באזור הפסיפי, ותשכחו מ"צ'ק פוינט צ'רלי".

המציאות של "האיש" נפרשת דרך סיפוריהן של הדמויות החיות אותה - סוחר עתיקות אמריקאיות שהפכו לבון-טון בחלק של ארה"ב שנשלט על ידי היפנים, אשר מנסה לשרוד כלכלית באמצעות קשר עם זוג יפני מיוחס. מעצב תכשיטים שמתקשה לשמור על עבודתו ומסתיר את זהותו האמיתית, מנסה להקים עסק עצמאי, גרושתו חסרת היציבות שמתמחה בג'ודו ומתגוררת באזור שבו אין שליטה מובהקת לגרמניה או יפן, ומחפשת כך נדמה להרגיש משהו אותנטי, ומרגל גרמני מנסה לבצע משימה תחת העין הפקוחה של שירותי ביון שונים. הסיפורים מינוריים.

ברקע, במקרו - הגרמנים הם מכבש טכנולוגי - טסים למאדים ומבצעים זוועות ביבשת אפריקה. אלו אינם מפורטים אבל משרטטים היטב את המציאות האלטרנטיבית שדיק מפליא לברוא.

הכתיבה של דיק מצוינת במובן זה שהוא אינו נופל לפתוס האמריקאי שמאפיין ספרי מציאות חלופית ובעיקר דיסטופיות לבני הנעורים שצצות בימינו בקצב מדאיג (רעיון לדיסטופיה - עתיד שבו כל הספרים הם דיסטופיות עתירות פתוס לבני הנעורים). קצת כמו שוט ב"על החוף" הוא בונה מציאות אמינה ומחרידה באמצעים עדינים, דרך סיפורים קטנים, שבניגוד לשוט, בסוף הספר, מגיעים לשיאים מטלטלים. אך לא באופן צעקני. מימד נוסף ומקסים בספר הוא העיסוק בהבדל בין התרבות הגרמנית ליפנית. היפנים נשענים על ספר ה"אי-צ'ינג" כמכשיר לקבלת החלטות באופן פסיבי, ומהרהרים עמוק פנימה ברגשותיהם ואילו הגרמנים עסוקים ביוזמות הנקבעות על ידיהם במטרה להמשיך ולהתקדם, גם אם זה מחייב רמיסה של מה שעומד בדרכם, כמו לדוגמא, "יסתבל החגב", ספר אשר מתאר מציאות חלופית בה ניצחו בעלות הברית במלחמה, ונחשב אסור לקריאה באזורים אשר בשליטה גרמנית.

הקצב נינוח, ודיק מפליא לתאר את מורכבות חייהם של מי שחיים את המציאות הזו, ואת התככים השוררים בעולם הזר והמוזר הזה.

הערה אחרונה. הספר מקבל עכשיו עיבוד לסדרת טלוויזיה של "אמזון", אשר תשוחרר בשלמותה ב-20 לאוקטובר, לצריכה במינון של מנת-יתר, כמו עם הסדרות של "נטפליקס". מצפייה בטריילר נראה לי שהסדרה לא תשמור על הטון המינורי של הספר, ואני ממליץ בחום לקרוא אותו קודם.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 8
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.6666

בונוס/עונש: שליש נקודה על אווירת המלנכוליה המתוקה-פיוטית בחציו הראשון של הספר.

סופי: 8.7

יצירה מרתקת וקודרת, לעתים עדינה, לעתים מטלטלת, ולכל אורכה, מפלט כיפי מהמציאות. בימים אלו זה לא מעט.

אפלה מוחלטת, אין כוכבים - סטיבן קינג

בדרך כלל שמות ספריו של סטיבן קינג מתייחסים באופן קונקרטי למה שיתרחש ספר - ב"קארי" נכיר מישהי ששמה קארי, ב"קוג'ו", נכיר כלב ושמו קוג'ו, "יריד השעשועים", יתאר יריד שעשועים, ה-"22.11.63" יתאר את הירצחו של הנשיא קנדי, והכי קונקרטי ולעסק - "מתחת לכיפה השקופה", שמספר על משהו שמתרחש מתחת ל...ובכן, כיפה שקופה. יש לומר להגנת קינג, שהמתרגמת לעברית הפכה, את התפוח המיובא לגרבר, היות שהשם באנגלית הוא "under the dome", בלי השקופה.

אבל לקינג יש גם ספרים ששמותיהם אינם בעלי קשר ישיר למה שנחבא בין הדפים. וייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שכאשר קינג טורח להשתמש בדימוי/מטאפורה או סתם תיאור שאינו ישיר, בשם הספר, כמו ב"זה" או "העמדה", זה סימן שהוא מנסה להעמיק עוד יותר אל האפלה, אותה הוא מתאר כה במדויק כבר עשורים. והוא בהחלט אחד ממספרי הסיפורים המוצלחים סביב המדורה ההולכת וגדלה של המין האנושי.

"אפלה מוחלטת" הוא רומן שכזה. אין מדובר בהפסקת חשמל קטלנית, למרות שגם את זה קינג בטח יכול היה לכתוב, אלא בארבעה סיפורים, מזעזעים במיוחד. חושך נפשי מוחלט. כזה שמפחיד אותך וכזה שבמעמקיו יצורים, רעיונות ומחשבות זדון ועוד הרבה דברים שלא היינו רוצים לפגוש.
ניתן לומר שב"אפלה" קינג לקח הפסקה מחקירת ז'אנרים חדשים, הושיט שוב את ידו אל מעמקיה האפלים והרקובים של הנפש האנושית, והוציא משם גוש מהביל של רוע מצמרר.

אז מה יש לנו כאן? בקצרה, אוי ואבוי. בפירוט - תוקפנות ואלימות המתרחשות בקשרים אינטימיים, והן קשות במיוחד לעיכול. בן ואביו רוצחים את האם. אישה עוברת תקיפה איומה ומתכננת נקמה. הפוגה למעשייה בסגנון "פאוסט", היחידה שמערבת אלמנטים של פנטסיה, ושוב, צלילה אל אפלת האינטימיות שבין המינים - אישה מגלה סוד אפל של בעלה ומתמודדת עמו בדרכה.

קינג הבוגר מפליא לתאר דמויות בדיוק וחן נדירים. היכולת שלו להיכנס לראשם של סופרת מותחני לייט, של חקלאי מן המערב התיכון של שנות ה-20, ושל אישה המתבוננת לאחור על נישואיה הארוכים ("כולם שואלים מה שלומך? ועוד כל מיני שאלות, אף אחד אינו שואל איך הנישואים שלך?")  מעוררת התפעלות. הקצב מהיר לרוב וגם התפניות די מקוריות ובסה"כ מדובר על עוד יציאה מוצלחת, גם אם מזעזעת למדי, של ניל יאנג או שלמה ארצי של האימה. מומלץ מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9 קולחת ואמינה
דמויות: 9
קצב: 8.5
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 8.83333

בונוס/עונש: אפס נקודה אפס שש שש שש על היכולת של קינג לשמור על כושר ולספק ספר מצוין במיטב המסורת שממנה צמח.

סופי: 8.9

יצירה מזעזעת ומאוד מוצלחת, המצטרפת לאוסף המרשים של קינג, או, כפי שכתב בעצמו, "בכל הנוגע לדפיקות האפלה של הלב האנושי, כנראה אין גבול".

בן יחיד - אבי גרפינקל (מאת אורי קידר)

סלחו ומחלו לי אם אני טועה, אבל אם אכן אינני טועה, הספרות הישראלית אינה עשירה בספרי פשע. כן, יש הרבה מאוד מותחנים ישראלים, רבים מהם נסקרו בבלוג זה, אבל גיבורים שהם אנשי עולם הפשע לא ממש מככבים בטבלאות רבי המכר. גם ספרי הפשע שכן יצאו בארץ, כמו "המוח" (שרבים מכדורגלני ארצו נוהגים להתפאר בו כשהם נשאלים מה הספר האהוב עליהם), "המוח 2" והספר השלישי שכתב יצחק דרורי (שכתב את "המוח") (ואת "המוח 2"), הם לא רומנים, אלא ספרים תיעודיים שבהם סיפורים אמיתיים.

בהיעדר מסורת דומה, ניגשתי עם חשש מסוים ל"בן יחיד", הרומן בן השנה לערך של אבי גרפינקל. חששתי מאיזשהו חיקוי זול של 'הסנדק', או איזה סיפור עמוס קלישאות, שכמותו קראנו רבות בספרות האמריקאית.

ובכן, גבירותיי ורבותיי, הרשו לי לחזור לרגע לעולם הכדורגל, לנפק פה חיקוי ראוי של יורם ארבל ולצעוק ''ה-ל-ל-ו-י-ה''. "בן יחיד" הוא לא רק מותחן פשע מצוין, הוא גם אחד הרומנים הישראליים הטובים שקראתי השנה, מועמד בכיר לתואר הטוב ביותר.

גרפינקל יצר ספר שבתוכו עולם כובש ומושך, כזה שגם כדורגלנים יוכלו לספר שקראו (ואולי גם באמת לקרוא), אבל גם כאלה שמחפשים ספרות עמוקה ומקורית, ולא רק ספר לקרוא בטיסה בדרך למחנה האימונים. ספר שקהל היעד שלו הוא קצת כמו דמותו של אלירן זינאווי, הדמות הראשית והמספרת, משהו שנע בין היפסטרים תל אביביים למשפחת הפשע אליה הוא משתייך.

הסיפור נפתח כשלמכון שטיפת הרכבים שמשמש כנכס החוקי בו מולבנים כספי הפשע של משפחת זינאווי החזקה, נכנסת יפהפייה שמבקשת מזינאווי, אביו ודודו לחסל את בן זוגה לשעבר. במקביל, זינאווי יוצא בפעם הראשונה לפאב היפסטרי תל-אביבי ומצליח איכשהו לכבוש את ליבה של נעמה, היפסטרית שמאלנית שהיא כל מה שאלירן לא. הוא כמובן מסתיר ממנה את טיבו האמיתי של עיסוקו ושל משפחתו.

לא אחשוף יותר מדי מהעלילה, אבל זינאווי עתיד למצוא עצמו קרוע בין נשים, בין החוב שלו למשפחה ובין הרצון לפתוח דף חדש ונקי, כשברקע מאיימת מלחמה בין משפחתו לבין משפחה יריבה, ממוצא קווקזי. בסופו של דבר, הוא יצטרך לקבל כמה החלטות קשות במיוחד.

הספר כתוב בקצב של מותחן תזזיתי, אבל זה לא מונע מגרפינקל לעצב דמויות עמוקות, ומצבים קונפליקטואליים – בין אדם לרעהו, ובתוך עצמו.

אני לא יודע איך נראה עולם הפשע הישראלי מבפנים, אני גם לא יודע עד כמה מעמיק היה התחקיר של גרפינקל, אבל התחושה היא אמינה מאוד. משהו שהוא בין גלוריפיקציה של הפושעים, לבין ההבנה שהם מנהלים את עסקיהם ממכון לשטיפת רכבים.

הרומן, אגב, כתוב כולו כממוען לדמות שמתגלית רק בעמודים האחרונים ואני חייב לציין שבשלב מוקדם יחסית הבנתי, פחות או יותר, למי כותב זינאווי. זה טריק נחמד, שמוסיף עוד נדבך למתח הרב שנבנה לאורך הסיפור, אבל הוא נותר בעיקר כגימיק ולא תורם רבות לסיפור, כפי שהפליא לעשות, למשל, אגור שיף, ברומן המתח המצוין שלו "בחול".

מעבר לכל הנ"ל, גרפינקל משתמש ברומן כדי לירות כמה חיצים היישר לבטנה הרכה של החברה הישראלית בסוף העשור הראשון של המילניום. חברה אלימה, המעודדת ומעריצה כוחניות, כזו שבמרדף אחרי כסף וכוח שכחה כמעט כל ערך אחר, כשגם מי שמעמיד פני אדם ערכי, מתגלה לרוב כמזויף (או בפשטות – היפסטר תל-אביבי מנותק). לעתים הביקורת פשטנית מדי, מובנת מדי, ללא הסאבטקסט המתבקש, ובכל זאת, נדמה לי שמדובר בספר עם אמירה חשובה מאוד, שראויה להישמע, כי לכל חטא ברומן הזה, יש גם עונש, והוא כואב במיוחד.

אז אבי גרפינקל הוא לא מריו פוזו, ואביו של זינאווי הוא לא דון קורליאונה, אבל ממכון שטיפת הרכבים בדרך השלום (הרומן ודאי נכתב הרבה לפני צאת הלהיט המשובח הנושא את שם הרחוב) יוצאות דמויות כובשות ומעוררות חלחלה וזה, בעצם, כל מה שחשוב. או שלא.



ציונים:

כתיבה: 8.5.
דמויות: 9.
קצב: 8.5
תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש – נקודה נקודה שלוש שבע חמש, על כניסה לארץ הלא ידועה של מותחני הפשע הישראליים בהצלחה מרשימה כל כך.

סה"כ

8.8
הפשע משתולל ברחובות, המשטרה לא מצליחה לעצור אותו, אבל לפחות מישהו כתב עליו ספר נהדר.

האיש שהיה יום חמישי - גילברט קית' צ'סטרטון

חלק משמות התואר עוברים אינפלציה. המילה "מדהים", למשל, הפכה לבררת מחדל תיאורית ואיבדה הרבה ממשקלה הסגולי. בנסיעות באוטובוס, נוכחתי לגלות שגם "OMG" ו-"וואט דה פאק" הפכו נפוצים - "המורה אספה את המבחן חמש דקות אחרי הזמן - וואט דה פאק!", "ולא נשאר לי סוכר! - וד"פ!". ומיטיבי הלכת אומרים בדרמטיות, תוך הקפדה של מרווח קצר בין אות לאות, "דבליו, טי, אף!", באנגלית-פאקצית.
בקיצור, אינפלציה של תדהמה. אפשר לתהות אם השימוש התכוף נובע מכך שבעידן של עודף מידע וחשיפה, קשה יותר לחוש תדהמה של ממש, אז כופים את השפה על החוויה. לא יודע.

בכל מקרה, אם אפשר לומר דבר אחד על "האיש שהיה יום חמישי" של ג'.'ק. צ'סטרטון, משהו שיתאר באמת את התדהמה (מדהים, כן?) נוכח המטמורפוזות המטורללות של מה שמתחיל כעלילת מתח מסתורית לעילא, הופך לקומדיית זהויות בריטית, ממשיך במרדף פסיכודלי משהו, ומסתיים בקרנבל תיאולוגי, "וואט דה פאק" יהיה בעיני ממוקד ומדויק. פשוט כך. אתם לא חייבים להמשיך לקרוא. כל היתר הוא בבחינת פרטים.

כאמור, נקודת הפתיחה מותחת ביותר, גבריאל סיים, משורר שהוא בעצם בלש, ולהיפך, עובד כסוכן סמוי המאתר אנרכסיטים. אנרכיסטים, מסתבר, הם הסכנה הגדולה הנשקפת לחברה.
ברור שבעידן דעא"ש, גרעין איראני, עימותי אוקראינה-רוסיה ועוד איזורים זרועי קונפליקט אינסופי, נגחך למשמע הסכנה האנרכיסטית, אבל כנראה שבבריטניה של 1908, מועד כתיבת הספר, שנים ספורות טרם מלחמת העולם הראשונה, גם היה צורך במשהו שניתן יהיה לפחד ממנו.

בכל מקרה, סיים מצליח להסתנן אל רשת אנרכיסטית סודית, ששמות שבעת ראשיה, כשמות ימי השבוע. הוא עושה זאת בדרך מבריקה ומעוררת עניין, וכ-50 עמודים אל תוך הספר הקצר, אנחנו ממש במין מותחן ג'יימס בונדי מגניב ומרענן.

אבל שם נגמר המתח, ומתגלה שהאנרכיסט האמיתי, הוא צ'סטרטון, המסרב לשמור על מבנה קוהרנטי.
אולי זה הגיוני, שכן המחבר הוא בעל שלל תארים - סופר, מסאי, תיאולוג חובב, משורר ועוד עוד.
ו"האיש שהיה" גם הוא בעל פנים רבות. פעם הוא ספר מתח מורט עצבים, פעם קומדיה בריטית, ואז סרט אקשן ליצני, ולפתע פילוסופי ונוגה וקצת נוצרי.
בתחילת הסיפור סיים תוהה באשר לתוכניות של הסיעה האנרכיסטית שבראשה עומד יום ראשון האיום, הוא רוצה נתונים קונקרטיים - היכן הם יפוצצו את הפצצה? מי המטרה? מדוע?
אך בהדרגה, תחת שרביטו של צ'סטרטון, הופכות השאלות של סיים נזילות, כמעט חסרות צורה ומבנה, עד לתהיות ראשוניות שמן הסתם מאפיינות ילדים קטנים - האם מה שאני רואה באמת קיים? האם ניתן להבחין בין טוב לרע?

"יום חמישי" אינו קד בפני אף ז'אנר, ולא ניתן להכניסו למגירה, זה סיפור נוזלי ומשתנה, ולהערכתי, יטרלל את רוב הקוראים. אפשר עוד להכביר במילים, אבל אין טעם. הספר הזה הוא יצור ומחלקה בפני עצמו.

או בקיצור, וד"פ!

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9 בעיקר לסיים וגרגורי.
קצב: ג'אז.
תעלומה: מתקדמת מהקונקרטי למופשט בצעדי פיל, והמבין יבין.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

צ'סטרטון המציא ז'אנר חד פעמי, אינטליגנטי, איזוטרי, משתנה כמו זיקית וקצת מיסיונרי. סביר שלא תקראו עוד כמוהו, אבל על אחריותכם.