האיש שהיה יום חמישי - גילברט קית' צ'סטרטון

חלק משמות התואר עוברים אינפלציה. המילה "מדהים", למשל, הפכה לבררת מחדל תיאורית ואיבדה הרבה ממשקלה הסגולי. בנסיעות באוטובוס, נוכחתי לגלות שגם "OMG" ו-"וואט דה פאק" הפכו נפוצים - "המורה אספה את המבחן חמש דקות אחרי הזמן - וואט דה פאק!", "ולא נשאר לי סוכר! - וד"פ!". ומיטיבי הלכת אומרים בדרמטיות, תוך הקפדה של מרווח קצר בין אות לאות, "דבליו, טי, אף!", באנגלית-פאקצית.
בקיצור, אינפלציה של תדהמה. אפשר לתהות אם השימוש התכוף נובע מכך שבעידן של עודף מידע וחשיפה, קשה יותר לחוש תדהמה של ממש, אז כופים את השפה על החוויה. לא יודע.

בכל מקרה, אם אפשר לומר דבר אחד על "האיש שהיה יום חמישי" של ג'.'ק. צ'סטרטון, משהו שיתאר באמת את התדהמה (מדהים, כן?) נוכח המטמורפוזות המטורללות של מה שמתחיל כעלילת מתח מסתורית לעילא, הופך לקומדיית זהויות בריטית, ממשיך במרדף פסיכודלי משהו, ומסתיים בקרנבל תיאולוגי, "וואט דה פאק" יהיה בעיני ממוקד ומדויק. פשוט כך. אתם לא חייבים להמשיך לקרוא. כל היתר הוא בבחינת פרטים.

כאמור, נקודת הפתיחה מותחת ביותר, גבריאל סיים, משורר שהוא בעצם בלש, ולהיפך, עובד כסוכן סמוי המאתר אנרכסיטים. אנרכיסטים, מסתבר, הם הסכנה הגדולה הנשקפת לחברה.
ברור שבעידן דעא"ש, גרעין איראני, עימותי אוקראינה-רוסיה ועוד איזורים זרועי קונפליקט אינסופי, נגחך למשמע הסכנה האנרכיסטית, אבל כנראה שבבריטניה של 1908, מועד כתיבת הספר, שנים ספורות טרם מלחמת העולם הראשונה, גם היה צורך במשהו שניתן יהיה לפחד ממנו.

בכל מקרה, סיים מצליח להסתנן אל רשת אנרכיסטית סודית, ששמות שבעת ראשיה, כשמות ימי השבוע. הוא עושה זאת בדרך מבריקה ומעוררת עניין, וכ-50 עמודים אל תוך הספר הקצר, אנחנו ממש במין מותחן ג'יימס בונדי מגניב ומרענן.

אבל שם נגמר המתח, ומתגלה שהאנרכיסט האמיתי, הוא צ'סטרטון, המסרב לשמור על מבנה קוהרנטי.
אולי זה הגיוני, שכן המחבר הוא בעל שלל תארים - סופר, מסאי, תיאולוג חובב, משורר ועוד עוד.
ו"האיש שהיה" גם הוא בעל פנים רבות. פעם הוא ספר מתח מורט עצבים, פעם קומדיה בריטית, ואז סרט אקשן ליצני, ולפתע פילוסופי ונוגה וקצת נוצרי.
בתחילת הסיפור סיים תוהה באשר לתוכניות של הסיעה האנרכיסטית שבראשה עומד יום ראשון האיום, הוא רוצה נתונים קונקרטיים - היכן הם יפוצצו את הפצצה? מי המטרה? מדוע?
אך בהדרגה, תחת שרביטו של צ'סטרטון, הופכות השאלות של סיים נזילות, כמעט חסרות צורה ומבנה, עד לתהיות ראשוניות שמן הסתם מאפיינות ילדים קטנים - האם מה שאני רואה באמת קיים? האם ניתן להבחין בין טוב לרע?

"יום חמישי" אינו קד בפני אף ז'אנר, ולא ניתן להכניסו למגירה, זה סיפור נוזלי ומשתנה, ולהערכתי, יטרלל את רוב הקוראים. אפשר עוד להכביר במילים, אבל אין טעם. הספר הזה הוא יצור ומחלקה בפני עצמו.

או בקיצור, וד"פ!

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9 בעיקר לסיים וגרגורי.
קצב: ג'אז.
תעלומה: מתקדמת מהקונקרטי למופשט בצעדי פיל, והמבין יבין.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

צ'סטרטון המציא ז'אנר חד פעמי, אינטליגנטי, איזוטרי, משתנה כמו זיקית וקצת מיסיונרי. סביר שלא תקראו עוד כמוהו, אבל על אחריותכם.

הבחורה על הרכבת - פולה הוקינס (מאת אורי קידר)

משחר ההיסטוריה (וכבר עכשיו אוסיף וידוי, או אם תרצו גילוי נאות – אחת הסיבות שגרמו לי לקרוא את 'הבחורה על הרכבת' הייתה הידיעה שאכתוב עליו בהמשך ביקורת, ואוכל לפתוח אותה בביטוי האהוב עליי כל כך 'משחר ההיסטוריה', ביטוי שלא הצלחתי להשתמש בו עד כה) אהבו סופרי, תסריטאי ובמאי יצירות המתח שלהם (כמו גם מתכנני השמדת עמים) למקמם על רכבות. משהו בתנועה, בנסיעה הארוכה, במסתוריות, קסם ועדיין קוסם לאותם יוצרים ולקהל שלהם. כבר מימי ה'אוריינט אקספרס' של אגתה כריסטי ועד, מסתבר, ימינו אנו.

גם בשנת 2014 הרכבת מציתה את דמיונם של סופרים, או במקרה שלנו – סופרת. פולה הוקינס שמה, שהפכה את חברת הרכבות הבריטית לאחת מגיבורות ספרה המצליח 'הבחורה על הרכבת'.

זו לא ביקורת שקל לי לכתוב. אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג, ודאי כבר הספקתם להבין שלי ולעמיתי, א', אין שום בעיה לקשקש מאות מילים על כל ספר באשר הוא. המשימה קלה למדי כשמדובר בספרי מתח בעלי ערך מוסף, כאלה שצומחים לאחרונה כאנשי שיווק באינטרנט בתיבת ההודעות הפרטיות של משתמש פייסבוק ממוצע. כמעט כל ספר שסקרתי בבלוג הזה, משך אותי בגלל אותה חריגה מהמסגרת המותחנית המקובלת, והכנסתו מהדלת האחורית ולעיתים גם מהראשית של טוויסט מעניין – בין אם זה רקע היסטורי, ביקורת חברתית, הכנסת אלמנטים של אימה ופחד או סתם ספר ממפעלות סטיבן קינג ובניו.

במקרה הנ"ל אין לי את העוגן הזה להישען עליו והאמת היא שלצערי, הוקינס לא יצרה עוגן חדש משלה לסיפור המעניין למדי שרקמה.

חבל שכך, כיוון שגם בתוך עולם ספרי המתח, בו נדמה כי הכל קרה, הצליחה הוקינס ליצור מסגרת חדשה ומעניינת למדי לסיפור – בחורה (רייצ'ל) שמהרגע הראשון ברור שמשהו לא בדיוק מחובר אצלה עד הסוף, עוקבת מחלון הרכבת בה היא נוסעת בכל בוקר לעבודתה אחרי זוג צעיר ומקסים המתגורר על סיפה של מסילת הרכבת. היא בונה להם בראשה סיפור חיים שלם, ומה גדולה תדהמתה, כאשר באחד הימים היא מוצאת גבר אחד הנושק לאותה אישה. הסיפור מסתבך כאשר למחרת האישה נעלמת. רייצ'ל, בחורה מבולבלת ועמוסת בעיות, שלא ממש מוצאת את עצמה בעולם, מחליטה לנסות ולחקור את התעלומה. לא עניין פשוט כשאת סובלת מ'בלק-אאוט' של שעות שלמות שנעלמות מחייך, ולפתע שום דבר כבר לא נראה לה (ולנו) בטוח.

הסיפור מובא משלוש נקודות מבט, כולן נשיות ומה אגיד לכן? (ולכם) – מירב מיכאלי לא הייתה מחבקת את הסופרת על שירות ראוי למין הנשי.

הסיפור מותח למדי, הטוויסטים לא תמיד צפויים, אם כי את הפתרון הצלחתי להריח בשלב מוקדם יחסית. מוקדם מדי. הספר זוכה להרבה מאוד תשבחות והצליח מאוד בחו"ל, אבל הדבר הכי טוב שאני מצליח לכתוב עליו הוא 'יעיל'. לוקח לו זמן להניע, הוא מבולבל מדי בשלביו הראשונים, אבל כשהרכבת סוף סוף יוצאת מהתחנה, היא כמעט עפה.

מעט אחרי סיום הקריאה, כבר לא נשאר הרבה ממנו בזיכרון. את השעות בהחלט העברתי במתח ובציפייה. בקיצור, אם נשמע לכם שאני מבולבל, חכו עד שתכירו את רייצ'ל.



ציונים:

דמויות: 7. אין הרבה בשורות מרעישות, אבל הציון עולה בזכות הדמות הטובה למדי של רייצ'ל.
כתיבה: 7. בסדר גמור. לא יותר, אבל גם לא פחות.
קצב: 7. לא הקשיב לעצה של 'קרמבו' מ'מבצע סבתא' – התחיל לאט ולקח יותר מדי זמן עד שהתגבר, אבל אז הוא טס לקו הסיום מבלי להביט לאחור.
תעלומה: 8.5 – החלק החזק של הספר. רעיון מקורי למדי.

ממוצע: 7.375.

בונוס/עונש: אין על מה לשבח את הוקינס ואין על מה לסנוט בה. וזה בעצם כל הסיפור.

סופי: 7.375

ספר מושלם לנסיעה ברכבת לנהריה. ואם לרגע לא תהיו בטוחים אם "בית יצחק" נשקפת אליכם או איפסוויץ', הילדים המצווחים והאיחור המסתמן כבר יזכירו לכם...

הבחורה על הרכבת - פולה הוקינס

אחד מעיסוקיי האיזוטריים הוא הכנסות סרטים בארצות הברית. השיאן נכון להיום הוא "אוואטר". 760 ומשהו מיליון בארצות הברית ומעל שני מיליארד בעולם. "הבחורה על הרכבת" מוצג על גבי הכריכה האחורית כהצלחה כספית. מעל 200 מיליון עותקים נמכרו מאז יצא לאור. אם נכפיל את המספר הזה במחירו של ספר, נגיע לסכום שיאפשר לנו לערוך מסיבת סיום אחת או שתיים לרמטכ"ל פורש. אבל "אווטאר" שווק כהישג ויזואלי, ו"הבחורה" משווק כהישג כלכלי - עצם ההצלחה הכלכלית אמורה לשכנע אותנו שהוא מוצלח.

אני קצת חשדן כשספר מומלץ על סמך ההצלחה שלו. לא כל מה שמצליח הוא טוב. למשל, רמקולים קולניים לסלולרי או נאציזם.

אבל מדובר במותחן שמבטיח פלירטוט עם היצ'קוק. ואולי בגלל זה הפתיחה הקולנועית משהו של הסקירה. והוא גם מתרחש על רכבת. ואני מחבב רכבות כזירת התרחשות. השילוב של קלאסטרופוביה ותנועה הולם תעלומות. ובכלל, רכבות זוכות לאחרונה לעדנה - הוצאת "זיקית" שחררה אנתולוגיה של סיפורי רכבות קצרים, סרט המד"ב המטורלל של הבמאי הקוריאני המטורלל, בונג ג'ון-הו, עשה שימוש מגניב ברכבת כדי לתאר עוד גרסא של סוף העולם, וגם, זכור לטוב, "רצח על האוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי.

אז החלטתי לנסות.

הבחורה על הרכבת היא רייצ'ל וודס. גרושה צעירה ואלכוהוליסטית עולה. היא הייתה נשואה לטום, שהיום נשוי לאנה, ומתגורר עימה בבית שבו התגורר עם רייצ'ל. זוג נוסף, ג'ס וג'ייסון, מתגוררים בסמיכות לביתם של טום ואנה, ורייצ'ל, הנוסעת בכל יום ברכבת לעבודה, צופה בשני הבתים הללו, השוכנים לשולי המסילה, בדרכה ללונדון.

כשהיא צופה בג'ס וג'ייסון - זוג צעיר, קצת כמו טום והיא בעבר - היא מפתחת פנטסיות על זוגיות מושלמת, וחווה קנאה, וכשהיא חולפת על פני הבית של טום ואנה, הבית שהיה ביתה, היא חווה צביטה עגומה של כאב וצער.
העלילה תופסת תאוצה כאשר רייצ'ל רואה את ג'ס במצב אינטימי עם גבר זר, ויום אחר כך היא נעלמת. רייצ'ל, הלוקה מעט בשיקול הדעת בשל שברון הלב וצריכת האלכוהול, פותחת בחקירה אישית של היעלמותה של ג'ס.

נתחיל מהחלקים הטובים, רייצ'ל כתובה נהדר. אני לא מכיר אלכוהוליזם מקרוב. עדיין. אבל התיאורים של הוקינס אמינים ונוגעים ללב. השכחה של אירועים תחת השפעת אלכוהול, הבושה, הליקוי בשיקול הדעת וההתמכרות, מאוד משכנעים. הוקינס מצליחה לתאר את רייצ'ל כך שתעורר אמפתיה מבלי לעשות שימוש בפאתוס זול. הבעיה היא ששאר הדמויות מחווירות. שותפתה של רייצ'ל לדירה, קאת'י, היא מן שבלונה צפויה מדי של בחורה נוקשה ומרובעת. טום הגרוש וג'ייסון (ששמו בעצם סקוט, פנטסיה, זוכרים?) הם שני גברברים פלאקטיים, כמעט חסרי תכונות. ג'ס (מייגן, כן?) ואנה קצת יותר עגולות, אבל באופן כללי, הדמויות לצדה של רייצ'ל אינן מעניינות מספיק ואינן מהוות משקל נגד מתאים, דבר היוצר תחושה של חוסר איזון במהלך הקריאה.

הכתיבה ממספר נקודות מבט, כמו ב"נעלמת" של ג'יליאן פלין, אליו מושווה הספר, טובה ותורמת מעט אבל אינה הכרחית כמו ב"נעלמת". הקצב סביר.

אבל התעלומה, אוי התעלומה. קצת כמו ב"לפני השינה" וב"הספר הזה הוא עליך", התעלומה מתקיימת במן מיקרו-יקום בו 4-5 דמויות מקיימות קשרי גומלין. במצבים דחוסים כאלה, מתח מוצלח נוצר כאשר הדמויות מרתקות וההתרחשויות מפתיעות. ב"בחורה", רק רייצ'ל מייצרת עניין והתפניות חביבות, אבל לא יותר. התוצאה היא סיפור לא כל כך מורכב שלא מחדש דבר.

והכי חשוב, לפחות מבחינתי, הרכבת. למרות שהיא מופיעה שוב ושוב, מבחינה עלילתית היא כמעט חסרת חשיבות. גם ב"אווטאר" העלילה הייתה - בעיני - שבלונית וטפלה, אבל לפחות נעשה שימוש מושכל בכוכב "פנדורה". ה"בחורה" אפילו לא עושה שימוש של ממש ברכבת. דבר לא מתרחש עליה מלבד רייצ'ל הבוהה וחושבת מחשבות עגומות/חקרניות. האקשן המועט מתרחש מחוצה לה. וזה, תסכימו עמי, כבר ממש בלתי נסלח.

ציונים:

דמויות: 7.5. 9 לרייצ'ל, 6 לאחרות.
קצב: 8
כתיבה: 8
תעלומה: 6.5

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על הקטע עם הרכבת.

סופי: 7.4

דונט בליב דה הייפ, "הבחורה על הרכבת" הוא מותחן סביר, לא יותר.

ערים של נייר - ג'ון גרין

"ערים של נייר" הוא לא בדיוק ספר מתח, אבל הוא גם לא בדיוק לא ספר מתח. הוא מצטרף לעוד כמה ספרים שנסקרו כאן בגלל זיקה קלושה לז'אנר.

במקרה של "ערים" המעטפת דווקא די "קובנית" - נער מחפש נערה שנעלמה, אבל היא משמשת כסות לדיון קצת פילוסופי ומעמיק יחסית, על עד כמה אנחנו מכירים באמת את הסובבים אותנו ויודעים מה מתרחש בנפשם, ומה הקשר בין הבנת האחר להבנת עצמנו.

גרין מיצב עצמו כאחד מכותבי הנוער הבכירים בימינו. הוא עשה זאת בלי להשתמש בכוח העל של סוגת הפנטזיה, בה יש אינפלציה מטורפת בשנים האחרונות, אלא באמצעות סיפורי התבגרות נוגים, חמודים, אינטליגנטיים (לפעמים מדי, בכל זאת, נוער, לא יכול להיות שהם כה חדי אבחנה) ולעתים מתייפייפים.

ספריו הקודמים, "אשמת הכוכבים" ו"מחפשים את אלסקה" זכו להצלחה גדולה גם בישראל ו"ערים" הוא הספר החדש שזוכה לתרגום עברי.

בהערת שוליים ראוי להזכיר כי הספרים שלו מעובדים לסרטים שחלקם מצליחים, כמו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי, וחלקם פחות - "ערים של נייר" בכיכובה של האיט-גירל הנוכחית, קארה דלווין, יצא לאחרונה וזכה להצלחה פחותה. אז בעצם יצאו שניים, אחד הצליח ואחד פחות.

ב"ערים", בעיני המוצלח מבין השלושה, למרות שהוא קצת מפוזר ולא אחיד, אנחנו פוגשים את קוונטין ג'ייקובסון, להלן קיו. קיו מאוהב במרגו רות'-ספיגלמן, שכנתו. כשהיו ילדים נהגו לשחק יחד, ואפילו קרה להם אירוע מכונן, אלא שמאז, מרגו התפתחה להיות מעין נשמה חופשייה אולטרא מגניבה, וטיפסה בקלילות בסולם החברתי, בעוד שקיו נותר כנון, או חנון, עם חברים חנונים או כנונים.

הספר נפתח כשמרגו חוזרת בסערה לחייו של קיו, ומגייסת אותו ללילה של הרפתקאות. האירועים קורים על רקע ימיהם האחרונים בתיכון. מיד לאחר מכן מרגו נעלמת.
האם היא התאבדה? ברחה? או שמדובר בכלל במתיחה?
קיו, שכל רגשותיו כלפי מרגו צפים מחדש לאחר הלילה האינטנסיבי, יוצא למסע, בליווי חבריו, לאיתור הרמזים למה שאירע לאחר הלילה המטורלל שבילה עם מרגו, על מנת לפתור את תעלומת היעלמה.

גרין כותב היטב. שנון ומשעשע, לעתים מתייפייף מדי. עוד דבר שאני אוהב בספר הוא שכמו ב"מחפשים את אלסקה", הסיפור נפתח באירוע משמעותי מסעיר ורגשי - בנוכחי, ליל התעלולים של קיו ומרגו - ואז הופך למעין ניסיון להבין מחדש את המציאות, כך שהדמויות לומדות משהו על עצמן, ובמקרה הנוכחי, גם מתנסות בחקירת נעדרים לא רעה בכלל.

עקב האכילס של גרין תמיד היה בעיני הדרישה להשהות את אי האמון (לסספנד, כפי שאומרים "משתמשי עין הדג"), ביחס לאינטליגציה הרגשית הגבוהה כל כך של גיבוריו.

כמו שב"מת לחיות 2" היינו צריכים לשכנע את עצמנו שזה הגיוני שברוס וויליס יקיים קרב קרטה על כנף מטוס נוסעים בגובה מי-יודע-כמה אלפי רגל, כאן עלינו לשכנע את עצמנו שקיו באמת כה מפותח רגשית, עד שהוא מתייחס בעצב לזה שכבר אין עסקים קטנים באמריקה, אלא רק רשתות גדולות שגורמות להכל להיראות אותו דבר, או שהוא מצליח לחשוב בצורה כל כך מעמיקה על נפשה של מרגו. להבדיל, זה קצת כמו שבטלויזיה מלהקים לפעמים שחקנים מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים (למשל, איאן זירינג, סטיב בבוורלי הילס, שנדמה לי שהיו לו מפרצים עוד בגיל 12).
וזה מחמיר כשאנחנו נתקלים בחבריו של קיו - "רדאר" שהוא מצד אחד גאון אקסצנטרי מוזר, הנמנה על משתמשיו הנאמנים של אתר סטייל "ויקופדיה", שם הוא מלטש מידע על ערכים איזוטריים, אבל מנגד, מתחזק זוגיות מוצלחת ויודע להצביע על דקויות בנפש חבריו כאילו היה פרויד. או בן, מעין דון ז'ואן מרושל שזוכה במלכת הכיתה בקלות.

עוד נקודה בעייתית היא - אם לשאול מונח רפואי - הפרעת קצב. לעתים האירועים נעים בקצב מסחרר, ולעתים קיו שרוי בשרעפים שלא היו מביישים דוקטורנט מהחוג לפילוסופיה. אבל בסך הכל, העסק עובד היטב.

נקודה אחרונה, אסוציאטיבית משהו.

כדי להצליח לאתר את מרגו דרך הרמזים שהותירה מאחוריה והידע על אופיה והחוויות שעברה, קיו צריך להצליח לפענח את הקשר שבין אנשים למקומות. בשלב מסוים, הוא כמעט מצטט משירם של "מודסט מאוס", "people as places as people", כשהוא אומר משהו על כך שהאנשים הם המקום והוא אנשים. בערך.

מודסט שרו "we were the people that we wanted to know, and we're the places that we wanted to go". משפט מעט חידתי, שכנראה מתכוון לומר שמסע חיינו החיצוני, הוא פנימי, שהמאמצים שאנו משקיעים, ההישגים והמקומות אליהם אנחנו שואפים הם הניסיון להכיר את עצמנו. מטלה שכנראה לעולם אינה מגיעה למיצוי.

גרין נטל על עצמו מטלה לא פשוטה כשהחליט לגעת בתחום החמקמק הזה. ובניגוד למודסט מאוס, המחוספסים (עד כדי כך שמארק קוזלק, הקליט על גיטרה אקוסטית אלבום קאברים לשירים שלהם - הוא קרוי "ערים זעירות עשויות אפר" על שם אחד השירים, שזה כמו ערים של נייר, רק שרופות - שהפך את השירים המחוספסים-מלוכלכים ליצירות נוגות), מבחינה מוסיקלית, אם ניתן לומר זאת על ספר, "ערים" מרגיש מלוטש ומהוקצע מדי, יותר כמו הפופ המרגש-אך-מלוטש-מדי של "deathcab for cutie" מאשר החספוס המאוסי. אבל קחו בערבון מוגבל את ההרהור המפוזר הזה על הקשר בין הספר למשפט משיר, שאולי ואולי לא, התכוון אליו המחבר. בסך הכל, "ערים" הוא חביב ומקסים.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 8
תעלומה: 9 חיבור יפה בין חיפוש אחר רמזים סטייל שרלוק הולמס, לחשיבה על האחר, מיומנות שלא תזיק לנו בימים טרופים אלו...

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8.5

"ערים" הוא מעין "אימו-קובן"המיועד לבני הנעורים אבל מתאים גם למבוגרים. שנון ומלוטש, לעתים מדי, אבל בסך הכל חמוד ומקסים.

כנפיים שחורות למלאך שלי - אליוט צ'ייז

"כנפיים שחורות למלאך שלי", הוא הסנונית הראשונה בסדרת "זיקית נואר", ואם הוא אמור לבשר על הבאות, הרי שהעתיד שחור מאוד, בקטע טוב, כן?

בנקודת המוצא - ויש לציין כי ההאצה מאפס למאה קורית במהירות הבזק - אנו מתוודעים לטים, אסיר נמלט, שרוצה להצליח בגדול. החלום האמריקאי והוא צפופים, מאז ששב מהמלחמה. טים פוגש בווירג'יניה, נערה עובדת עם ראש על הכתפיים, והשניים יוצאים למסע שימיט הרס וחורבן על כל המעורבים, בניסיון להשיג את כל המאוויים הגשמיים שניתן לדמיין.

אפשר לומר ש"כנפיים" הוא ההשתקפות העכורה-מבחילה של סיפור "בן פוגש בת". כאילו לקחו את המתכון הקלאסי - בן פוגש בת, מתאהב בה, מאבד, נלחם עליה וזוכה בה בחזרה - וטבלו אותו בשלולית מעופשת של מי ביוב עירוני.

התוצאה היא תמונת תשליל של המתכון המוכר. מחול הרסני של שני פסיכופטים, בו אגרופים מחליפים נשיקות, דם מחליף את הרטיבות הענוגה של נשיקות ונוזלים אחרים, והגשמת החלום הזוגי היא קרנבל של פגיעה, שקרים ארסיים ושובל די מכובד של גופות. 

הכתיבה של צ'ייז שוטפת. הוא מתאר במהירות ובבהירות מצבים הומוריסטיים לצד סצנות מזעזעות, כמו בחירת שיטת הרצח האופטימלית בהתחשב בנסיבות.

טים, עבריין צעיר והלום קרב, הוא דמות מורכבת. העיוורון שלו להשלכות מעשיו, לכאב של אחרים, והבלבול שלו בין אלימות לאהבה, כולם מקפיאי דם. ומנגד, כמו ילד, הוא תופס את העולם כתערובת יפה של צבעים ונופים, והוא מתחבר לפעמים לפיסות היסטוריה אישית שבורה, באופן עדין ונוגה, שמבלבל את הקורא באופן מענג. יתר הדמויות משכנעות, כשדמותה של וירג'יניה נותרת אניגמטית עד הסוף המפתיע.

צריך לומר מילה טובה על התרגום של עודד וולקשטיין. מעבר לזה שהוא קולח ותומך היטב בקצב המהיר, מדי פעם יש בו הברקות - כמו כששתיים מן הדמויות מגלות במהלך ויכוח שהן בעלות שם זהה - קנת' - ואז מקנית'ות אחת את השנייה.

וקצת ספוילר -

אפשר להתייחס לעוד אלמנטים בספר. למשל, הקשר בין שרידי הבהלה לזהב - הדרך האמריקאית הראשונה להתעשרות מהירה - לתוכנית הפשע של טים. אולי צ'ייז רצה לומר משהו על הקשר בין השתיים, כששלח את טים לחפש מקום בו יוכל לקבור בקלות את הרכב המשורין. או לכך שגם מבעד לפסיכופתיה של טים ניתן להבחין במקורות הסוציולוגיים של בחירתו בחיי הפשע - אב עני ואלכוהוליסט - למרות שהיה רופא שיניים, מיינד יו - והלם קרב. או במילים אחרות, נדמה שקיימים עוד כמה רבדים בספר הזה, וקצת כמו הרובוטריקים, הוא "מור דן מיטס די איי".

סוף ספוילר

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה על היותו של המותחן הישן הזה ממזרי, קצבי וריאלי יותר ממותחנים רבים שטרם גידלו זקן באורך שלו.

סופי: 9.1

נטגיב של סיפור אהבה קלאסי, רזה ובועט, במיטב המסורת של "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", ומצטרף בזכות למועדון ה-9 פלוס של "איזה מתח"