קריאתו של קת'ולהו - הווארד פיליפס לאבקראפט

אחוז מסוים מן הרוצחים עובר להערכה פסיכיאטרית. חלקם מספקים הסברים מסמרי שיער.
"כל לילה הוא מדבר אלי. אני לא יודע את השם שלו, אבל הוא יודע עלי הכול. הוא הסביר לי שאני חייב להרוג את השכן".
הביטוי הרגשי של מי שמספר איך רצח על פי הוראה מגבוה בדרך כלל מצומצם או מנותק. המאזין עלול לחוש קיפאון או חרדה. אם הדיווח אמין, יוחלט כי האדם אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת מחלה נפשית.

"קריאתו של קת'ולהו", קלאסיקת אימה משנות ה-30 של המאה שעברה, מכיל שלל דמויות שמה שמאפיין אותן הוא לפיתת הטירוף עד כדי נקיטת פעולות מסוכנות: הם חולמים על אל טורפני, אל מת, שחולם ומתקשר עמם בחלומותיהם, הם מקריבים קרבנות אדם על פי ציוויו, הם מפליגים עמוק אל הים ומסכנים את חייהם בשם אמונתם. "קריאתו" מביא את הקורא למגע אינטימי עם מחוזות הטירוף, עד סופו, ששופך אור מסוים על ההתרחשויות.

ה.פ. לאבקראפט הוא אחד ממבשרי ז'אנר האימה. רעיונותיו שימשו בסיס להרבה יצירות אימה מודרניות.
במהלך קריאת "קריאתו", חשבתי לעצמי שרעיון הפלישה לחלומות מזכיר את דמותו של פרדי קרוגר מ"סיוט ברחוב אלם", ורעיון החקירות של כתות ואלים מן החלל החיצון מזכיר את התוכנית "x-files". אם ממש רוצים למתוח את רשת הקרדיטים, אפשר גם לומר שקת'ולהו, האל החולם מן הים, שימש, בנוסף לז'אנרים אחרים, השראה למפלצות הימיות של "pacific rim", שטרם ראיתי, אבל הטריילר שלו הדגיש בבירור ש"תמיד חשבנו שהם יגיעו מהחלל, אבל הם הגיעו מן הים". בקיצור, חלוץ.

את רוב סיפוריו כתב לאבקראפט בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. למרות היותו חלק מן הקנון, הוא תורגם לראשונה לעברית רק לפני מספר שנים, כשאוסף סיפורים שלו, "התוהו המזדחל", פורסם על ידי הוצאת "אודיסאה". ועכשיו הוצאת "פרדס" מוציאה לאור שניים מסיפוריו, "קריאתו של קת'ולהו" ו-"הצל מעל אינסמאות'".

ב"קריאתו של קת'ולהו", המספר, אדם צעיר וסקרן המדווח על האירועים בגוף ראשון, חוקר שובל רמזים שהותיר אחריו דודו, הפרופסור אנג'ל, שנפטר בנסיבות חשודות. אנג'ל חקר אירוע לא מוסבר בו מספר אנשים חוו חלומות מפחידים דומים. המילים "קת'ולהו" ו"ר'ליה" הופיעו בהם. בעקבות הפרופסור פוגש המספר פסל צעיר שהושפע מאוד מן החלומות, והוא ספק שפוי ספק מטורף, שוטר וותיק שנתקל בכת רצחנית, ושובל רמזים וזיכרונות שהותיר אחריו ימאי וותיק שנקלע לאירוע מטורף. בכל המקרים הגורם המפעיל הוא קול חיצוני, נסתר, וסמכותי, שמצליח להצמית ולהשפיע.

הכתיבה של לאבקראפט משובחת, ארכנית ומפורטת, אבל באופן שאינו מכביד. הקצב איטי, כבד ומזדחל כמו הרוע שעליו הוא מספר. למעשה לא קורה הרבה. אנחנו נחשפים להתחקותו של המספר אחר העדויות שאסף דודו ולהמשך החקירה שהוא עורך. אבל אין קטעי פעולה או מתח ואין טוויסטים בעלילה. מה שכן יש זו תחושה עמומה של סכנה קרבה, וחיזיון של יישות רודפנית שנחשף בקצב איטי המעורר חרדה. התרגום מעולה. ונראה ש"פרדס" פעלה נכון כשבחרה להוציא את הסיפור הקצר כספר בפני עצמו. למרות שמדובר ב-70 עמודים קצרצרים, ארוזים בכרך חביב דוגמת ספרי "צמרמורת", ההישאבות לתוך הרעיון של מציאויות נסתרות ומצמיתות, בה מולכים אלים מתים-חולמים, יכולה להיות די מטלטלת.

הדמויות של לאבקראפט יותר שטוחות משטוחות. בני האדם בסיפור אינם מקיימים מערכות יחסים של ממש זה עם זה, אלא אם כן הם רוצחים או אוסרים איש את רעהו, והם לא בעלי תכונות אופי או עולם פנימי מעניין. הדמויות שם כדי לשקף את החרדה מפני היצורים והעולם שלאבקראפט מתאר, כדי שהקורא יוכל לחוש את האימה, ובכך הן ממלאות את תפקידן נאמנה.

אבל "קת'ולהו" הוא לא סיפור של דמויות, הוא סיפור של מפלצת טורפנית כל-יכולה, שכנראה מייצגת את הפחדים הקדומים שלנו מעידן שבו התחרינו בטורפים מסוכנים מאתנו, וככזה, הוא מהווה אבן דרך מפחידה ומומלצת בספרות האימה.

ציונים:

דמויות: 6.5
קצב: 8 הקצב האיטי מתקזז היטב עם כתיבה משובחת ועם העובדה שמדובר בסיפור קצר
תעלומה: 8.5 במילה אחת, אמאל'ה
כתיבה: 9

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

קלאסיקת אימה שלא נס ליחה, ושכוחה בכתיבה משובחת, זחלנית ומטרידה. נתראה ב"אינסמאות'" :)

התמים - איאן מקיואן

איאן מקיואן הוא אחד הסופרים הבריטיים הפוריים בימינו. כמו פול אוסטר והרוקי מורקמי, הוא צובר קילומטראז' ספרותי מרשים, כזה שאולי פעם יזכה אותו בסיכוי לפרס נובל.
בשונה מאוסטר ומורקמי, שלא אחת כתיבתם נוגעת בסוראליסטי ובעולם החלום, מקיואן הוא איש של מציאות מדויקת. כתיבתו פרטנית באופן אובססיבי, תמונת העולם שהוא יוצר מדויקת, ומכילה תמיד את הדיאלקטיקה הקשה כל כך ללכידה שבין דיכאון להומור ובין אכזריות לאהבה. חוויית הקריאה בספריו משולה בעיני לצפייה בחדר ניתוח בטמפרטורה קרירה, מסקרנת, אבל לא תמיד נעימה, מסתורית אבל גם חשופה. מקיואן מנתח סיטואציות בקור מקפיא דם. בין אם זה קשר בין חברים ("אמסטרדם"), או בין אח לאחות ("גן הבטון"), או בין שני אנשים שהקשר ביניהם נוצר יש מאין ("אהבה עיקשת"). לפעמים הוא מנתח מנתח ("שבת"). הדמויות בספריו פועלות על פי דחפים ומאוויים מיניים ואפלים, ואז מוצאות צידוקים, מגוחכים או יעילים, למעשיהן. פרויד היה רואה בו פסיכולוג טוב. היצירה המקפיאה ביותר שלו, "אמסטרדם", זיכתה אותו בפרס "בוקר".

"התמים", הנקרא גם "היחסים המיוחדים" (שם שמתייחס לקשר במיוחד בין הבריטים לאמריקאים בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וגם, אני סבור, לקשר שבין שני גיבורי הרומן), הוא רומן ריגול המתרחש באמצע שנות החמישים, בברלין המערבית, בה פועלים אמריקאים ובריטים על רקע המציאות המתהווה באירופה לאחר מלחמת העולם.

לנרד מרנהיים, מהנדס בריטי צעיר וחסר ניסיון רומנטי, מגויס כנציג בריטי למיזם ריגול אמריקאי שאפתני. גיוסו נעשה במסגרת היחסים המיוחדים שאמורים לשרור בין ארצות הברית לבריטניה כמנצחות הקפיטליסטיות של מלחמת העולם השנייה. המיזם נועד לריגול אחר מהלכי הרוסים, המנצחים הקומוניסטיים של מלחמת העולם השנייה, בברלין המזרחית. בסביבה רוויית המרגלים להשכיר, "צעירי מאה המארקים", כפי שמכנה אותם בוב גלאס, חברו האמריקאי של לנרד במיזם, פוגש לנרד צעירה גרמנית יפה. סיפור האהבה המתפתח ביניהם מתרחש במקביל להתקדמות מיזם הביון האמריקאי-בריטי, והשניים מסתבכים זה בזה באופן מוצלח.

כמו תמיד אצל מקיואן, אין הנחות. המרגלים הם קודם כל בני אדם. לנרד, חסר הניסיון, מונע על ידי היצר, מבלבל בין מין לתוקפנות ומתואר בדייקנות מקיואנית מעולה. האופן שבו חוסר הניסיון שלו במערכות יחסים רומנטיות משפיע על בחירותיו והתנהלותו במהלך הרומן כל כך משכנע, עד שלעתים היה נדמה לי שהמציאות האמיתית היא זו המתרחשת במוחו של מקיואן, ואילו אני, הקורא, הוא הבדיה. למקיואן יש לפעמים השפעה כזאת.
גם יתר הדמויות משכנעות ואמינות עד מאוד. ראויה ציון גם יכולתו של מקיואן לעמוד על ההבדלים בין אמריקאים לבריטים מבלי ליפול לגזענות או קלישאות.

הכתיבה מצוינת גם אם עמוסה מדי בפרטים. תיאוריו של מקיואן את גרמניה של אחרי המלחמה סוחפים ומרתקים והנוף שבו מתרחש הסיפור ממש קורם עור וגידים אל מול העיניים. ככה זה כשאתה מבקר במוח של סופר כזה.

הצד החלש של הספר הנו הקצב והתעלומה. אומנם, ההסתבכות שאליה מובילים אירועי הספר היא מרתקת, ובסופו נחשף טוויסט חביב שמשיב לרומן את זכותו כרומן ריגול. אבל במשך פרק זמן ארוך מדי, מתוארת לפרטי פרטים מציאות חייו היומיומית של לנרד באופן שעלול להוציא קצת את החשק למי שניגש לרומן בציפייה לספר מתח מסורתי יותר. כמו כן, עד להסתבכות שמגיעה רק בחלקו השני של הספר, מקיואן, אולי מבחירה, בוחר שלא לסבך יותר מדי את העלילה, ורמת העניין, לפחות מבחינת ההתרחשויות, נמוכה.

למרות זאת, הספר בהחלט שווה קריאה, ולמי שצולח את חלקו הראשון, צפוי בהמשך רומן ריגול-פשע מזעזע ומציאותי ביותר. אין זה מפתיע לגלות שמקיואן התבסס בכתיבתו על אירועים אמיתיים, שאליהם הוסיף את ה"מה-אם" של מוחו הקודח (כפי שעשה היטב גם ב"אהבה עיקשת", רומן המתח הפסיכולוגי שכתב על סימפטום הארוטומאניה).

דרך אגב, גם ספרו הבא של מקיואן, "sweet tooth", שכמו רוב ספריו, עתיד להתפרסם בהוצאת עם עובד, עוסק בעולם הריגול. אם תאהבו את "התמים", מומלץ לנסות.

ציונים:

דמויות: 9.5
כתיבה: 9
קצב: 7
תעלומה: 8 מה שנראה פשוט ממבט ראשון מסתבך לפלונטר מרשים בסיום.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.375

עולם הריגול בחדר הניתוח. למיטיבי לכת בעלי קיבה חזקה.

שני חיילים - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

לפני כמה שבועות היה לי יום חופש. יום לאחר מבחן מפרך, הרגשתי צורך לבהות במשהו שלא יגרום למוח שלי לפעול. מצאתי את עצמי צופה בקומדיה החדשה יחסית של מייקל ביי, "pain and gain".
טעיתי. בהייה לא הספיקה. די מהר גיליתי שאני מעורב ומצטמרר. למרות שאני בטוח שמייקל ביי לא התכוון שכך אגיב לקומדיה החדשה שלו. הסרט סיפר על שלושה באדי-בילדרים אמריקאיים, בקצה הנמוך של סקאלת הIQ, שבשם החלום האמריקאי, תכננו לחטוף ולשדוד מיליונר שהתעמל במכון הכושר בו עבדו. השילוב בין הטמטום של הדמויות (דוויין ג'ונסון משחק נהדר את הנרקומן הדתי) ורמות האנטי-סוציאליות שלהם היה מצמרר, לא פחות. אין הרבה דברים מפחידים כמו אדם שמוצא את הרוע והאכזריות שלו משעשעים.
לאחר הצפייה התברר לי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ויצא לי לראות גם דוקומנטרי שביסס את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי בזמן הצפייה - הקומדיה השחורה של מייקל ביי מבוססת על סיפור מזעזע של חטיפה ורצח שהתרחש באמת (ולא בדיוק באופן שאליו מכופף ביי את העלילה כדי לייצר קומדיה).

הסיבה להקדמה הארוכה היא שההיכרות עם הבאדי בילדרים הטיפשים-אכזריים של "pain and gain" העבירה בי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשקראתי את "שני חיילים".
גם כאן מדובר בחבורת צעירים שקובעת לעצמה חוקים משלה. הם לא טיפשים. הם קרי רוח. אכזריים, ובניגוד לחבורת הדושבאגס של ביי, יש להם רמות ארגון גבוהות ושיטות פעולה מזעזעות. למרות שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ניכר כי הכותבים מכירים באופן אינטימי את עולם הכנופיות. הצלילה לעולם הזה דרך הכתיבה של הלסטרום ורוסלנד דומה לנפילה פתאומית אל תוך אגם קפוא. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי חש קצת פניקה בשל קרבת יתר שהם יצרו עבורי, לעולם אפל ואמיתי, שאני מודע לקיומו, אבל מעדיף להימנע מלחשוב עליו.

הסיפור די פשוט. גבריאל וליאון הם שני חברי כנופיה מילדות. שניהם באים מבתים הרוסים. שניהם לא הכירו את אבותיהם. שניהם מתגוררים בשכונה מוכת פשע, שמתוארת כמעין עולם מקביל.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור לשניים כבר רקורד מרשים של פשיעה. ליאון יושב בכלא בעוד שגבריאל מנהל את עסקי הכנופיה מבחוץ. והשניים מתכננים פעולה מורכבת שמניעה את גלגלי העלילה. מולם ניצב אוורט גרנס, הבלש הקבוע של הלסטרום ורוסלנד, שבספר הנוכחי סובל גם מסימפטומים בולימיים. אליו מצטרפים חוסה פרריה, שוטר וותיק הפועל בשכונת "RABY", שהיא זירת ההתרחשות של הספר, ושני עוזריו הקבועים.

כוחם של שני הסופרים, כמו שהיה ב-"3 שניות", הוא בתיאור המאוד ריאליסטי של הנורמות ושיטות הפעולה של הכנופיות. הם חושפים את הקורא לאופן ביצוע עסקאות הסמים, לשימוש המזעזע בילדים כפושעים, לנורמות ההתנהגות והענישה, ולהיררכיה החברתית החייתית. הם משכילים לתאר את המנגנונים שהופכים ילד לפושע - היעדר דמות אב, אם קשת יום שאינה פנויה או יכולה לשמור על בנה, סביבה קשה וחסרת סיכוי, וצורך עמוק בהזדהות עם משהו חזק, שנותן תחושה של שליטה (ייתכן שזה המשלים של החוסר הראשון).
גם חקירת המשטרה אינה כוללת טריקים מיוחדים שמצריכים השעיה של אי האמון, כפי שקורה ברוב ספרי המתח. למעשה, חלק ניכר מן החקירה מתנהל כשאוורט גרנס מצוי במן התקף זעם/פניקה שרק גורם לו להפריע לעמיתיו, והתחושה מציאותית מאוד ועגומה מאוד.

ההיכרות העמוקה של המחברים עם העולם העצוב-מפחיד הזה הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה. השניים מספקים מעין מבט-על מייאש על הדרך שבה עולם הכנופיות שורד בנקל גם אם דמויות בולטות מסולקות מהדרך. קצת כמו שאמרו ב"סמויה",  "...that's the game".

מבט העל הזה מוסיף לספר מימד סוציולוגי. להבדיל מבחינת ז'אנרים, אפשר לומר, שקצת כמו היוצרים של "סאות'פארק", אבל ללא ההומור (למרות שכן איתרתי בדיחה מוצלחת אחת בספר, במפגש שבין הבלש לאמו של אחד הפושעים), רוסלנד והלסטרום משתמשים באומנות הסיפור כדי לספק אמירות סוציולוגיות נוקבות על אוזלת היד של החברה בטיפול ברעות החולות שלה.

נקודת התורפה של השניים, הכתיבה, נותרה בעינה - היא נוטה בעיני למידה רבה מדי של פתוס, חזרתיות ושימוש בקלישאות (הפעם במידה פחות תכופה ביחס ל-"3 שניות", או שאני פשוט התרגלתי).
אבל הדמויות אמינות ומחוספסות, והקצב מהיר. ובכלל, כוחו של הספר מהבחינות השונות - רמת הריאליזם, המתח, הדיון הסוציולוגי והעניין - עולה בנקל על מגרעותיו.

ציונים:

דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 9 אין כאן ממש תעלומה, אבל עולם הכנופייה "חיילי הגטו" הוא מרתק.
כתיבה: 7

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: 3.75 נקודות על יכולתם של הלסטרום את רוסלנד לייצר רומן מתח עם ערך מוסף ריאליסטי וסוציולוגי.

סופי: 8.5

רומן מתח סופר ריאליסטי, שלמרות כתיבה לא מספיק מלוטשת, מספק צלילה מרתקת, מפחידה ומייאשת אל המים העמוקים של עולם כנופיות הנוער.

נורבגי ללילה - דרק ב' מילר (מאת אורי קידר)

ב'נורבגי ללילה', ספרו של דרק ב' מילר שתורגם לאחרונה יש רצח, יש גופה, יש מרדף, יש טובים ויש רעים. יש את כל המרכיבים הקלאסיים שספר מתח טוב צריך ובעבורם מתאפשר לו למצוא את מקומו בבלוג אותו אתם קוראים.

אבל למרות שגם בכריכתו האחורית הוא מוגדר כ'רומן פעולה, סיפור מתח וקומדיית פשע', ספק גדול אם לכך התכוון המשורר (או במקרה שלנו, הסופר).

כי 'נורבגי ללילה' הוא קודם כל חשבון נפש נוקב שעורך קשיש יהודי בן 82, שכל חייו נקרע בין השואה ומלחמת העולם השנייה, בהן צפה מהצד כילד אמריקאי, מלחמת קוריאה, אליה הלך בחזה נפוח מגאווה בכדי לפצות על 'ההחמצה' של המלחמה הגדולה וחזר הלום קרב, ומלחמת וויטנאם בה נהרג בנו, אותו הוא משוכנע כי שלח במו ידיו להיהרג.

'נורבגי ללילה' הוא גם כתב אישום כנגד מדינה מבולבלת במקרה מדובר בנורבגיה, אך לא מדובר פה בעוד מותחן סקנדינבי קודר ומושלג. הסיפור יכול היה להיות מועתק בקלות לכל מדינה שהמלחמות הנוראיות שהביאה איתה המאה ה-20 לכל אורכה הפכו אותה למבולבלת ומוצפת בגלי מהגרים שלא בטוחים איפה נגמר הבית הישן ואיפה מתחיל הבית החדש ומביאים איתם את הסכסוכים מהמולדת הישנה.

בקצרה אספר כי שלדון הורוביץ', אותו קשיש בן 82, מגיע לאוסלו בכדי לגור בה עם נכדתו היחידה ובעלה הנורבגי. השיטיון מכה בו, אולם לא הוא זה שגורם לו לראות צפון קוריאנים מעבר לכל פינה. אלה, לטענתו, מחפשים אותו כבר שישים שנה. כששכנו, מהגר מהבלקן, רוצח אישה, הוא לוקח את הילד שלה ובורח מפני הרוצחים. במהלך המסע רודפים אותו גם הכנופייה הבלקנית, גם המשטרה הנורבגית, אבל בעיקר הזכרונות ורגשי האשמה. המציאות והדמיון חוברים יחד וסיפור חייו הטראגי נחשף לפנינו במקטעים.

הורביץ עצמו נקרע בין היותו יהודי והיותו אמריקאי ולא מצליח להכריע מה קודם למה, גם כשהוא משחרר נאומים פטריוטיים שבסופם הוא נזכר בפעם ההיא שיצא עם בנו לטיול, אך הם לא הורשו להיכנס למועדון גולף מעצם היותם יהודים.

לסיכום אומר כי 'נורבגי ללילה' הוא אחד הספרים המשובחים שקראתי בשנה האחרונה ומצליח לעמוד בכבוד במשימה כמעט בלתי אפשרית – להיות קצבי ומרתק, אך גם עמוק ובעיקר – שובה לב.

ציונים:

תעלומה: 6. הסיפור עצמו די ברור, אין כמעט טוויסטים והפתעות, אבל זה לא פוגם כהוא זה.

דמויות: 9.5. הצד החזק של הספר – מילר מצליח לברוא דמויות מורכבות ועמוקות. גם ברעים אפשר למצוא קצת טוב. שלדון הורביץ הוא דמות פשוט מושלמת. האיש הרע באמת, אם תרצו, היא המלחמה ואת מוראותיה והשפעותיה מצליח מילר להעביר במדויק.

כתיבה: 9. טובה מאוד. חדה ושנונה במידה, ועמוקה כשצריך.

קצב: 8.5 למרות שהסיפור נוטה להיכנס לעומק הדברים, וישנם לא מעט רגעים מהורהרים, הסיפור לא נתקע כמעט לרגע.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חמש נקודות – גם כדי להעלות את הממוצע שנפגע מהקריטריונים הקשיחים, וגם על החמימות שעולה מהספר, החיוך והדמע שמתחלפים תדיר, ובעיקר בזכות שלדון שלדון המקסים.

סופי: 8.75

מומלץ בחום, מקסים ומכמיר לב. ספר מתח מיוחד בעל ערך מוסף גדול.

אישה בכלוב - יוסי אדלר אולסן

ל"אישה בכלוב", שנח אצלי על המדף חודשים ארוכים, הגעתי אחרי שבשיטוטיי ברחבי הרשת נתקלתי בספר מתח סקנדינבי חדש ששמו "הילד במזוודה". האחרון עורר מיד זיכרון של הראשון הממתין על המדף. בירור העלה שהספרים נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל שניהם תורגמו ופורסמו בהוצאת "כנרת", מה שמעורר את התהייה - האם הסיכוי לפגוש לקטור של ההוצאה במועדון ה"דאנג'ן" גבוה משחשבתי בעבר?

מאז הצלחת "נערה עם קעקוע דרקון" וספרי הארי הולה של יו נסבו, מנסות ההוצאות לאתר את סדרת המתח הבאה שתשבה את לבנו ותהפוך את האצבע שעל הדק הארנק לקלה. התוצאה נעה בין זוועות דוגמת "המהפנט" לחידוש סדרות מוצלחות דוגמת זו של קונרד סייר.

גם "אישה" מייצג פן של מתקפת המתח הסקנדינבי עתירת התרגומים במחוזותינו. אבל, אם למתוח את האנלוגיה הצבאית, הרי ש"אישה" אינו סקנדינבי אמיתי, אלא יותר בחזקת מסתערב. זאת מפני שהכתיבה והנושאים זרועים סימני זיהוי הוליוודיים שיפורטו בהמשך.

הסיפור עוסק בקרל מרק, בלש משטרה מתבגר, גרוש, ציני, רודף שמלות, שגר עם בנו החורג ועם סטודנט נצחי בעל זהות מינית אניגמטית וחיבה לצעצועים שמורים. הסידור המוזר הזה, שכולל גם קהילה של שכנים חמימים וחובבי גריל המתאספים בביתו נוצר לאחר שאשתו עזבה את הבית לטובת שורת מאהבים שהאחרון שבהם הוא מין אדוארד מ"דמדומים". כמו כן, הוא מתאושש מתקרית ירי שבה מת אחד משותפיו והאחר הפך נכה.

לחץ פוליטי להקמת מדור שיחקור פשעי עבר, משמש למפקדו של קרל תירוץ הולם לבודד אותו מעמיתיו החוקרים. הוא מפקיד בידיו את המדור, המכונה מדור Q. בתחילה קרל אחראי על המדור לבדו. בהמשך, ומספיק מהר, מצטרף אליו אסד הסורי. חאפז אל אסד בשמו המלא. המהגר הסורי חובב התה, הנשים היפות והתפילה מתגלה במהרה כבעל איכות של רובוטריק, הוא בפירוש "more than meets the eye". חקירתם הראשונה עוסקת בהיעלמותה של הפוליטיקאית היפה והשנויה במחלוקת, מרטה לינגו, חמש שנים טרם הקמת המדור. אותה לינגו נעלמה ממעבורת והונח כי מתה למרות שגופתה לא נמצאה. קרל הוא אולי עצלן וגס רוח, אבל אחרי עבודה מסוימת הוא מאתר נקודות כניסה מוצלחות אל החקירה ובעזרתו של אסד, המתגלה כבעל יכולות מועילות, נכנס בעובי הקורה.

לפני הכול צריך לציין שלמרות מגרעותיו הרבות, הספר בסך הכול עושה את העבודה. הוא קצבי מהנה ומצחיק לפרקים. עיקר כוחו בא לו מערבוב שני ז'אנרים הוליוודיים: ז'אנר ה"torture porn" שבא לידי ביטוי בסיפורה של מרטה לינגו, האישה שבכלוב, וז'אנר ה"buddy cop comedy" (עיין ערך "48 שעות" ו"נשק קטלני") שבא לידי ביטוי באופן מוצלח ולפעמים וולגרי בניגוד בין דמויותיהם של קרל מרק ואסד החוברים יחד כדי להוביל את מדור Q לתהילה. הטון השורה על הספר הוא הומוריסטי ובכך סוטה מהקו הסקנדינבי המחויב לאפלוליות דיכאונית (או להומור ציני בסגנון הארי הולה, אבל בטח לא להומור וולגרי), וגם בתחום האלימות הטורצ'ר-פורנית הוא לא הולך עד הסוף, אלא נותר משהו בחזקת "מומלץ לגיל 13 ומעלה" האהוב על כך על האמריקאים. לכן, כל קשר בין המותחן לגל הסקנדינבי מצוי אך ורק בשמות חסרי המובחנות של הדמויות והרחובות. אולי יותר נכון לומר שהספר מייצג ניסיון של כותב סקנדינבי לכתוב מותחן אמריקאי-הוליוודי (הדבר היה ככל הנראה בלא מודע של אנשי ההוצאה ששיווקו את הספר גם באמצעות טריילר הוליוודי שניתן בעבר לצפייה ביוטיוב).

הדמויות אינן עמוקות במיוחד, אבל הן כן מעניינות וחביבות. הקצב לא רע בכלל. והתעלומה, שכאמור נשענת על ערבוב ז'אנרים מקורי, מוצלחת ביותר. נקודת התורפה של הספר היא ללא ספק הכתיבה הלא אחידה. לצד שנינויות, תובנות לא רעות וקטעי חקירה מרתקים יש הומור בוטה ולא תמיד מצחיק, תיאורים לא משכנעים - למשל, התיאור המצועצע של השכונה החמימה והעוטפת שמסייעת לקרל מרק לשרוד את גירושיו - וחוטים פרומים דוגמת החקירה שעורך קרל לאסד לאחר שהוא מבין שהלה אינו העוזר רפה השכל שחשב שהוא. ולמרות זאת, הגורמים החיוביים מטים את הכף לחיוב, והספר הוא בסך הכל קריא ומהנה, גם אם הוא כלל אינו מה שמשווק לקורא.

ציונים:

תעלומה: 8.5
דמויות: 8
קצב: 8.5
כתיבה: 6.5

ממוצע: 7.875

בונוס/עונש: מינוס של שלוש נקודה שבעים וחמש נקודות על הדבקת השמות הסקנדינביים למותחן אמריקאי באופיו, ועל הכתיבה המרושלת.

סופי: 7.5

שעטנז טראשי, שלא הולך עד הסוף ולא כתוב מספיק טוב, אבל עדיין מהנה מאוד.