בקצרה, כולם ממש לא בסדר. הספר, לעומת זאת, הרבה יותר מבסדר, גם אם לא יצירת מופת.
בשלב מסוים אחרי שיצאו מספיק סרטים רומנטיים שבהם הגיבורים מתאחדים סוף סוף ומגיעים אל המנוחה והנחלה, עלתה השאלה מה קורה אחרי שתמה האקסטזה. על אותו משקל, ניתן לשאול מה קורה לגיבורים ששורדים את סרטי האימה ומתרחקים מהזירה המדממת כשהכתוביות מתחילות להזדחל במורד המסך. ובעגה המקצועית, לאן הולכת הפיינל גירל אחרי שפרדי/ג'ייסון/גוסטפייס/פניווייז מת, ולפני שהוא חוזר למשמרת נוספת עם הפיינליסטית הבאה?
דריל גרגורי החליט להפוך את הנושא הזה לרומן שרירי עם אפס אחוז שומן, שקצת כמו הטרדיס של ד"ר הו, מחזיק בתוכו יותר מן המקום שהוא תופס.
ב"כולנו" מתכנסת חבורת אנשים עם פוסט טראומה על טבעית למפגשי טיפול עם פסיכיאטרית. השורדים, שבעברם הקשה - קניבליזם, עינוי בחיתוך עמוק וחריטה על עצמות (מה?) ושדים מענים - ניתן לאתר הדים לסרטי אימה מוכרים ופחות מוכרים (המצמרר מכולם בעיני הוא "martyrs" המטורלל שהתאפיין במעוף נרטיבי), מתוארים באופן עגול ומרתק. אלו שספק הפכו לתמהוניים בעקבות הטראומה, אלה שנראה כי מפלרטטים עם הפסיכוזה ואלה שמנסים להראות חזות תקינה כלפי חוץ, אבל בפנים נדמה שהכל תלוי על בלימה. כל דרכי ההתמודדות הללו - לגיטימיות לגמרי, ולא לגמרי יעילות - מתוארות בחן עגום והופכות את המשתתפים של הרומן הקצר הזה לדמויות שקל להריע להן, ולקוות שיצליחו במסע ההתמודדות הארוך עם המשא הנוראי המונח על כתפיהן.
את דריל גרגורי קראתי לפני כן ב"פנדמוניום" שגם הוא היה ספר פנטסיה מעורר אימה. גרגורי הוא כותב אינטליגנטי וחסכני. אומר הרבה במעט, ויודע להגיד לא מעט על המתחולל במקומות החשוכים של הנפש. מה שהרשים אותי בספר הנוכחי הוא התחקיר בנוגע לטיפול קבוצתי ולטיפול בטראומה. קצת כמו איאן מקיואן בבריטניה וישי שריד בארצנו הקטנטונת, שני סופרים שעושים תחקירים, בוחרים זירות שונות ומשונות ועושים בהן כבשלהם באופן מעורר התפעלות, גרגורי כותב באופן שהופך את הקבוצה הטיפולית לזירה משכנעת ואותנטית לעיבוד הטראומות שנחוו.
ספציפית, ב"כולנו" נדמה שגרגורי קרא את ה"טיפול הקבוצתי" של אירווין ד. יאלום, שהוא ה-מדריך לטיפול קבוצתי, או אולי ספר הדרכה אחר. הוא נוגע בצורה יפה בתהליכים המתרחשים בקבוצה ובתסכול הנלווה לטיפול פסיכולוגי, צמד מילים שמצד אחד מבטיח במובלע ריפוי, ובפועל, ובכן, זה מורכב.
עוד מתוארת יפה ההעברה הנגדית שחווה ג'ן, מנחת הקבוצה. בקצרה, בטיפול פסיכולוגי, על פי גישות מסורתיות, חווה המטופל העברה של תכנים מעברו לתוך הטיפול ואילו המטפל.ת חווה העברה נגדית - תגובות לתגובות ההעברה של המטופל המבוססות על חוויותיהם האישיות של המטפלים. לעתים קרובות בעבודה עם טראומה, יכולים להתעורר במטפל.ת רגשות וחוויות של תוקפן/קרבן, אולי מפני שהטראומה בטיפול היא נוכח לא-גשמי שצריך "להתלבש" על מישהו, וכך, גם המטפל.ת וגם המטופל.ת עשויים למצוא עצמם כלואים במחול שדים שכזה. לא בהכרח. אולי. נגיד, בגד שחור של המטפל מעורר במטופל חוסר נוחות כי מזכיר משהו מחוויה קשה שעבר, וגורם לשינוי קל בטון שלו, וזה מעורר במטפל זכרון לא מודע של מצב בו הוא נתקל באטימות מצד אדם קרוב בנקודה משמעותית בחייו, ומוביל באופן לא מודע למענה לקוני או ספקני שנחווה כפוגעני על ידי המטופל, וזבוב-אינטראקציה טורדני שכזה יכול לתפוח במהרה למימדי פיל, ולהסלים יותר מהר מה-מם ההוא של וויל פארל.
גרגורי נוגע בתהליכים הללו באופן הרבה פחות חופר מהפסקה הקודמת, ובדרך שמקדמת את העלילה ביעילות. גם הדכאון וחוסר התקווה הכרוכים בניסיון להתעמת עם מה שצילק ופגע בתחושה הבסיסית של הבטחון, מובאים באופן מעשיר, מעציב וגם קצת מצחיק במידה.
החלק הפנטסטי של העלילה, היינו מה הם הכוחות הפועלים ואנה מועדות פני הקבוצה, טיפה פחות מורכב ממה שאני זוכר מ"פנדמוניום", אבל עדיין יעיל לגמרי ועושה את העבודה.
אבל יותר מכל נדמה שהספר מנסה לומר, פוסט טראומה היא באמת שד, במובן מסוים, עבור מי שמתמודד. מהלכת אימים, צצה כשמתחשק לה, מענה במגוון דרכים. ולעתים, מדרדרת לאובדנות. נרצה או לא, נושא אקטואלי.
התוצאה היא מותחן אימה/פנטסיה קודר וקצבי ברובו עם דמויות משכנעות שקל להתאהב בהן.
וכמעט לסיום, כאסוציאציה לעולם הקבוצות, קינה קצרה. קינונת. "כולנו ממש בסדר" יצא בהוצאת "גרף". גרף הייתה, בעיקרה, הוצאת ז'אנר, שהוציאה בקצב מהיר הרבה ספרים מוצלחים, ביניהם "סחרור" הסוחף של רוברט צ'ארלס וילסון. בשנים האחרונות של האלפיים ועשר'ז כבר מיעטה לפעול, ונדמה לי שהוציאה שני ספרי עיון בשנת 2020 עד שקולה נדם. גם הוצאת "נובה" (!) שהוציאה מספר ספרי ז'אנר מוצלחים, שבהם "רובורצח" (בפורמט דיגיטלי) שנסקר כאן, ועתיד לצאת באופן פיזי ומתורגם מחדש בהוצאת "אופוס" בקרוב, יצאה לפסק זמן בלתי מוגבל. לפניהן שבקו חיים ההוצאות "אודיסאה" ו"קדמת עדן" שאחת הייתה המקור לשנייה עד לפיצול (מתוך האפר קמה "סיאל"), וגם הוצאת "יניב" שתרגמה במהירות המון ספרי ז'אנר ושמה נקשר בעניינים לפעמים די נעלמה. בקיצור, אם מדברים על קבוצות, הרי שחברי קבוצת הוצאות הז'אנר מתמעטים והולכים לעולם שכולו טוב. טוב שאפשר פה ושם למצוא ספרי ז'אנר בהוצאות היותר מסורתיות. אחרי שדיוויד לינץ' נפטר, כתב מישהו באינטרנט, "דיוויד קרוננברג, בבקשה תתמיד עם הויטמינים". או, הוצאת "אופוס", אנא המשיכי להתקיים:)
ואחרון חביב, היות ש"כולנו ממש בסדר" ניתן לסיווג כמותחן אימה, והיות שבעברית יש ממש מעט ספרים שניתן להגדיר כ"אימה", אז אציין בקצרה עוד שני ספרי אימה שקראתי ונמצאים שם בחוץ.
"מכרסם" של עודד וולקשטיין, בהוצאת "פרדס" הוא אוסף סיפורים קצרים שמעמיק אל הרבדים העמוקים מאוד של כל מה שלא נוח ומרגיש לפעמים זר או מוזר (אל-ביתי אם לאזכר שוב את פרויד שזוכה לעדנה בפוסט הזה) ביחסי הורים ילדים, ילדות והתבגרות ועוד. זה ספר קצר, אבל מאוד עמוס ופתלתל, כמו-סארמאגו מבחינת אורך המשפטים, ועשיר שפתית בטירוף. די בטוח שמי שקורא אותו יכול להוסיף עוד חמש עד עשר נקודות לפסיכומטרי שלו אם חיפשתם מוטיבציה. הקצב איטי אבל הרעיונות מורכבים ויפים ולפעמים הוא ממש עוכר שלווה.
לצדו, ושונה ממנו לגמרי, "דברים צפים בחושך" של דקלה קורן שיצא בהוצאה עצמית. אוסף סיפורים קצרים ששמו מרפרר כנראה לסטיבן קינג, וסיפוריו מתרחשים במקומות המקובלים של הז'אנר - מגפת זומבים, אנשי זאב ועוד. הוא מאוד קצבי, הסופים די מקוריים, ומנגד, וזה לא בהכרח רע, הוא מרגיש טיפה כמו "צמרמורת" למבוגרים. שעה ורבע ופוף, נגמר. אם לא טועה, קורן הוציאה גם כמה ספרי אימה לנוער צעיר.
ציונים ל''כולנו'':
דמויות - 9
תעלומה - 8
כתיבה - 9
קצב - 7.5
בונוס/עונש - חצי נקודה על בחירת נושא מקורית וביצוע מהוקצע.
סופי: 8.5
עגום, לפעמים מפחיד ולכל אורכו אנושי, כולנו ממש בסדר ממש בסדר.
