השועלה - קן ברואן

הספר הזה הותיר אותי בתחושה של תמיהה. וביליתי הרבה זמן בניסיון להסביר אותה לעצמי. אולי יותר מאשר בקריאה.

בגדול, מדובר בעסק די פשוט. מעין טייק אוף לסרטי גיא ריצ'י. אפשר היה לקרוא לו "לוק סטוק ושני שוטרים מושחתים". העלילה עוסקת בחקירת משטרה של חבורת עבריינים קטנה המפוצצת מטעני חבלה באזורים עירוניים וסוחטת את המשטרה - לא פחות ולא יותר - לתשלום כופר. התפניות מעניינות. הדמויות משעשעות. יש כמות גדושה - וזה יוצא דופן - של וואן-ליינרים שנונים.

אבל כשקראתי אותו משהו הרגיש לא נכון. כאילו זה לא באמת ספר.

סיימתי אותו בפחות משלוש שעות. פרק זמן שהוא לא מאוד אופייני עבורי. אני חושב שביליתי יותר זמן בלהבין מה לא הסתדר לי במהלך הקריאה. זאת הייתה תעלומה.

הדבר הראשון שבלט הוא התחושה שהדמויות, למרות שהיו מובחנות ומתוארות היטב, גם אם ברזון על גבול האנורקטי, לא שידרו אמינות. נדמה היה לי שהמספר, שמנסה להיות "מספר-יודע-כל-וגם-מגניב-אש" ניצב מאחורי כל משפט שאומרת כל דמות. ואז כל העניין מרגיש קצת יותר כמו הצגת יחיד, או מופע סטנד-אפ, או איזה טריק של פיתום, ולא כמו רומן עם דמויות שחיות ופועלות בתוכו באופן אמין.

במקביל לזה מה שעוד היה מורגש ביותר, היה חוסר מוחלט של דרישות שהספר מציב לקורא.
קל מאוד להפנים את הדמויות שמסמנות עצמן בקלות: ההומו האמיץ, המורד, המבולבלת, הפסיכופטית, הבוס החמור, וכו'. אולי מדובר ביכולת מבריקה של ברואן להשתמש במעין "ארכיטיפים מודרניים" (סליחה על הפלצנות), אבל בסופו של דבר, החוויה שיצאתי איתה מקריאת הספר היא שלא באמת נזדקקתי להשקעת מאמץ או שימוש יתר במוח, מעבר לשימוש הנדרש בחושים, כדי לצלוח אותו, ובמהירות.
הרגשתי שאני בוהה, לא קורא באופן אקטיבי.

אז בעצם - ונראה לי שזה יסכם את זה - השועלה, הוא ספר שדומה מאוד לתוכנית טלויזיה שנקלעים אליה באמצע הלילה, מספק לפרק הזמן שבו הצפייה מתרחשת, אבל מותיר תחושה קלה של ייסורי מצפון ופסיביות שלא מתאימה, במיוחד אם מכרסמים צ'יפס תוך כדי.

אז בהחלט אפשר, אבל ממש לא חייבים.

ציונים:
איכות הכתיבה:6
דמויות:6
קצב:6
תעלומה:6

ממוצע: 6

בונוס/עונש: 10- הפחתת נקודות על המצב הקיומי המבלבל שבו הספר שם אותך, חושב שאתה קורא ספר, אבל מרגיש כמו קאוץ'-פוטטו. לא מתאים.

סופי: 5

חבלים וצלבים - איאן רנקין

אבא יודע הכי טוב.

צרות באות בצרורות.

קלישאות.

נדמה שבחבלים וצלבים איאן רנקין, שרק מקים לחיים את גיבורו, ג'ון ריבוס - סמל בילוש, בשנות הארבעים לחייו - עושה זאת לאחר שדגם היטב נתונים מאינסוף ספרי בילוש אחרים.  

בלש גרוש - יש. 

חובב אלכוהול וסיגריות - יש.

מערכות יחסים מורכבות עם נשים - יש.

ילדות מורכבת - יש. 

בת מתבגרת בעייתית - יש.

מרירות ומחשבות קיומיות - יש.

שאלות של אמונה לנוכח אכזריותו של העולם - דה...

וכמובן, רחובות גשומים וקודרים - יש יש יש!

העלילה פשוטה. ברחובותיה הגשומים של אדינבורו, שמתנהגת קצת כמו גיבורה בספר, מסתובב רוצח ילדות מאיים. במקביל, סמל הבילוש ריבוס, שמשתתף בחקירה, מקבל מכתבים קצרצרים ועמומים, המכילים גם פיסות חבלים וצלבי גפרורים.

האם יש קשר בין הדברים? האם ייתכן שיעבור המון המון זמן עד שהגיבור יגיע למסקנה הזו?

בלי ספוילרים.

ואיכשהו, לאורך מאתיים ארבעים עמודים, משהו בכל זאת עובד. למרות שהעלילה מתבססת באופן עמוק מדי על קושי התפיסה של הבלש עצמו, לפחות אם שופטים אותו בחומרה. למרות שהקצב אינו אחיד, ולמרות שהדמויות אינן עמוקות במיוחד.

אולי כי רנקין למד היטב את הקלישאות שלו. אולי כי משהו בקלישאות הוא תמיד נכון, ואפשר להזדהות אתו. אולי כי רנקין סך הכול כותב היטב את הקלישאה. אולי כי פה ושם יש הגיגי-בלש-מריר מקוריים מספיק. בכל מקרה, אני נהנתי ומתכוון לקרוא גם את הספר הבא של רנקין שתורגם על ידי הוצאת רימונים שהוא, באופן מפתיע, ארוך פי שתיים וקצת מ"חבלים וצלבים". מה שגורם לי לחשוב שזה יהיה כישלון מפואר או התקדמות אל מעבר למחוזות הקלישאתיים-מוצלחים משהו שבהם מתרחש "חבלים וצלבים".

ציונים:

דמויות: 7

קצב: 7

איכות כתיבה: 7

תעלומה: 5 בגדול, אם שופטים את הגיבור לחומרה, ניתן היה לשנות את שם הספר ל"הבלש קשה התפיסה".

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: 4 כי קלישאה טובה זה בכל זאת משהו שצריך להצליח לנסח.

סופי:6.9

מתחת לאדמה - בלינדה באואר

ב"מתחת לאדמה" בלינדה באואר מספרת סיפור פשוט ומאוד יעיל. הסיפור נותן נרגשה של מחזה. בלי שאבין למה, נזכרתי תוך כדי הקריאה ב"על עכברים ואנשים" שוב ושוב. אולי זה היה בגלל האמונה התמימה של הגיבור שהאמין כי יוכל לתקן את מה שדפוק במשפחתו אם רק ימצא את גופת דודו האבודה.
חוויית הקריאה בספר הייתה מאוד מהנה. התחלתי לקרוא אותו בשבת, בירושלים, במקביל להאזנה לפרויקט חדש ומוצלח מאוד של מאינרד ג'יימס קינן, "פוסיפר" (שם איום!). המוסיקה האפלה, הגשם הירושלמי והעלילה הבריטית-דיכאונית של הספר צבעו את סוף השבוע באווירה מלנכולית. סיימתי את הספר בדרך לעבודה, באוטובוס, ביום שני בבוקר.
העלילה מספרת על סטיבן, ילד שגדל עם אמו, סבתו ואחיו הקטן בכפר קטן באנגליה. דודו של סטיבן נעלם לפני שנים וכנראה נרצח על ידי רוצח סדרתי של ילדים שיושב בכלא. היחסים בין סטיבן לאמו וסבתו מושפעים עמוקות מהאובדן של דודו שנרצח כשהיה בגילו של סטיבן, ומן העוני המתואר היטב על ידי הסופרת.
התעלומה שמוצגת בספר היא כפולה, ובכך הוא גם מייחד את עצמו מספרי מתח אחרים. סטיבן מחפש את גופת דודו, אותו מעולם לא פגש. כדי למצוא את הגופה הוא מתחיל להתכתב עם הרוצח הסדרתי הכלוא, האם ימצא אותה? הוא מאמין שאם ימצא אותה, יזכו אמו וסבתו לשקט, וכאן התפניות במערכות היחסים בתוך המשפחה מציגות תמונה מורכבת. רק בסוף מתאפשר לסטיבן לבחון את ההנחה שלו, והפתרון מעניין, מרגש ואמין.
למרות שהספר קצר, אני חושב שניתן היה לקצר אותו יותר. כפי שאמרתי, יש בו משהו שמאוד מזכיר מחזה. מעט דמויות, אווירה דחוסה, תפניות רגשיות מרתקות, ולכן חלק מהאקשן היה דווקא מיותר בעיני.
בסה"כ, ספר מתח קטן, קאמרי שמתאים לחורף, ומומלץ בליווי מוסיקה אפלולית.

ציונים:
איכות הכתיבה: 7
דמויות: 8
תעלומה: 8 בגלל שלמרות שאין הרבה עניין בתעלומה הבסיסית, ההשלכות הרגשיות מתוארות באופן מרתק
קצב:7

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: 5 על המערכה האחרונה שכתובה באופן שאינו מאפשר להניח את הספר מהיד

סופי: 8

תיק נעדר - דרור משעני

הספר הזה הסב לי הנאה רבה. לאו דווקא מהסיבות הנכונות. למשעני יש כתיבה עדינה. קצרה. מהודקת. הוא יודע לבנות דמויות אהובות, ולמרות שאין דמיון בין אבי אברהם למגרה, ספרו של משעני הזכיר לי יותר מכל את ספריו של ג'ורג' סמנון, אולי בגלל היכולת המופלאה לעסוק בחיים של אנשים פשוטים בצורה שאינה דרמטית ואינה משעממת. או, אם לא לבלבל את המוח, הספר של משעני מרגיש גם כמו ספרות יפה.
הסיפור אמור להיות הראשון בסדרת ספרים. אני מקווה שכך יהיה. כיף שיש לנו סופר שיודע לבנות מקום ואווירה.
ולעלילה. החוקר, פקד אבי אברהם, מחפש אחר נער נעדר. תוך כדי הוא מתמודד גם עם תעלומת נדירותה של ספרות הבלשים בישראל. פתרון התעלומה בדבר היעדר הנער, שמתחבר גם לאמירה של הספר על החוסר בפשעים מסתוריים או אלימים בישראל (אל דאגה, זה לא ספויילר), גרם לי להרגיש שהספר מסתיים בקול ענות חלושה.
תמרוני החקירה של אברהם מוכרים ברובם מספרות קודמת שקראתי, והעלילה נעה במהירות יותר מכוח העניין שמגלים בדמויות והכתיבה הטובה של משעני, ופחות מכוחה של התעלומה, כך לפחות אני חושב.
אבל בסך הכול, קריאה מאוד מהנה, סיימתי את הספר בתוך יום וחצי עם חיוך רחב על פני.
מומלץ בחום לחובבי המתח הישראלי ואם הייתי כותב גם באנגלית הייתי ממליץ על הספר הזה כשגריר מכובד שיכול לייצג את ישראל כספר מתח ראוי לקריאה.

ולציונים:

דמויות: 8 משעני בנה דמויות אמיתיות ויפות שיכולות בהחלט להמשיך להתפתח ולהפוך למורכבות יותר
תעלומה: 6 התעלומה, מה לעשות, אמינה וישראלית ככל שתהיה, קצת פשוטה וחיוורת.
קצב: 8 אבל חשוב שוב להדגיש שהקצב המהיר נבנה יותר מכוח הכתיבה של משעני ולא מכוח האירועים או מורכבותם
איכות כתיבה: 8 פשוט תענוג לקרוא ספר מתח שכתוב כך

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש:5 נקודות על חולון שמתעוררת לחיים באופן יפה כל כך ועל סיפורו של המורה החפץ לכתוב שלמרות אריכותו משתלב היטב בספר, ואף מוסיף לו עומק.

סופי:8