יש לי חיבה לספרים שיצאו לפני הקורונה. הם קצת כמו קפסולות זמן. ספרי "לפני". "נעדרים קרים" של אסף קוגלר הוא דוגמא ל"ספר לפני" מוצלח. מעניין אם מתישהו יהיה מחקר על ההבדלים בכתיבה לפני ואחרי הקורונה וההיסטוריה היותר ספציפית של ישראל בשנים החסומות האלה.
שירה שיף, נערה בגיל גיוס, ציונות דתית סוג של, תלמידת אולפנה, מורדת במידה, מבלי להוציא עצמה מן הכלל, מחליטה להתגייס לשירות לאומי במשטרה. היא מתקבלת ליחידת הנעדרים הקרים, מעין צוות איפכא מסתברא שהיה כה נחוץ לפני השביעי, הבוחן חקירות נעדרים ישנות ומחפש פרצות ופריצות דרך.
בסרט "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", ואם כבר סיפרתי את זה, אז סליחה, יש קטע שבו פיליפ סימור הופמן שמוצב מטעם ארצות הברית במדינה עוינת, מודיע לנציג חדש שהגיע לאזור כי "הוועדה לענייני מדיניות חוץ וכך כך החליטה ש...". והנציג שואל בתמימות, מי זו הוועדה הזו, והופמן עונה, "it's me and two other guys". בקיצור, מדור נעדרים קרים זה שירה, ועוד שני חבר'ה. נשמע מפוצץ אבל די יומיומי ושגרתי. וקצת כמו בפרקים של באפי שבהם החבורה הייתה עסוקה במחקר, שירה, ירון ואסתר, פשוט יושבים לשולחן ועוברים על תמלילי חקירות ותיקים.
מחוץ למשרד, שירה מוקפת בגלריה שכולה "מה ישראלי בעיניך?" עיין ערך יאיר לפיד של תקופת תוכניות האירוח. הומו ציני, חייל אתיופי מופנם, חרשנית קלאסית, מפקד מטרידן ומה לא? על פניו הספר יכול היה להיות מטח קלישאות, אבל קוגלר, שבכריכה האחורית נכתב כי הוא תסריטאי, נע כמו כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, וחומק מכל הקלישאות, כדי להגיש סיפור שהוא באמת באמת תמונה מקסימה של ישראל, על החודרנות, השונות הבינאישית, החום והתעוזה בואכה אימפולסיביות שלה. הקשרים שנטווים בין שירה לסובביה, מלווים באופן מעשיר את החקירות אותן היא מנהלת - חיפוש מידע על חייל שנעדר שנים רבות, וחיפוש אחר תלמידת אולפנה שנעלמה. שירה עושה שימוש בחשיבה האנליטית שהיא תולדה של היותה בת המגזר הדתי, באופן שמקדם את החקירות, גם אם לעתים מרגיש טיפה דאוס אקס מאכינה. ובהערת שוליים, נכון, לומדי גמרא לא יוכלו להטיס מטוס אחרי הדרכה של שעתיים, אבל לשלול לימוד מסורתי מכל וכל, זה כבר סיפור אחר.
הכתיבה, אם כן, עשירה ומקרבת, וניתן להרגיש במעט את התסריטאי שבקוגלר, כשכמעט כל סצנה נטענת במתח משלה ומגיעה לשחרור. הדמויות מקסימות, התעלומה חביבה מאוד גם אם לא נעה בקצב מהיר, ובמאבק הניטש תדיר בספרות המתח, בין פתרון אידיאלי ותיקון מלא של הבעיה (בואו נהיה כנים, מתי באמת זה קורה בחיים), לבין ריאליזם עגום, קוגלר מוצא מן דרך אמצע מקורית ששווה להשקיע בה זמן, ומותיר פתח לספר ההמשך שבטח אמור היה כבר לצאת, אבל עם כל מה שקרה אחרי יציאת הספר, קשה לדעת מה קורה.
אבל לא סיימתי לשורר את חיבתי אל הספר הזה. לדעתי בתקופה השסועה שבה אנחנו חיים, יש לו מעין "נשמה יתרה יחסית", וסליחה על הפלצנות. אם הייתי קורא אותו בתחילת 2020, כשיצא לאור, אני מניח שהביקורת הייתה מסתיימת כאן, אבל בימים של קיטוב ושיסוי, יש לנ"ק מה עוד לומר לנו - שירה שיף, הדתייה, נתקלת בעולם החילוני בלא מעט קונפליקטים, כולם מינוריים, האם להעיר לחבר הציני על שימוש בשפה בוטה ולפגוע בפכפוך זרם נהר החברות המתהווה ביניהם, האם לקבל קציצות שכשרותן מוטלת בספק מאישה שהרגע פגשה או להסתכן בלבייש אותה, ועוד יותר חשוב, לשמור נגיעה עם החתיך הזה שנפל עליה משום מקום? הכל יומיומי, כמעט צפוי, אבל, והיום זה לא מובן מאליו, שירה מתייחסת אל ופותרת את כל הקונפליקטים הללו מתוך אי שיפוטיות של הצד השני, החילוני, ובמשא ומתן שמאפשר למתח בין הדתי לחילוני להמשיך להתקיים. במשך שנים נדמה שהיה יופי בגיוון שלנו, במרחב שבו יש מקום לאי הסכמות, ומתוך השונות נולדים דברים חדשים. היום פחות. כאשר אנו בטוחים שאנו טובים ונישאים מעל האחר, או כאשר אנו בטוחים שהאחר חורש נגדנו בכוונת זדון, קשה לייצר יציבות במרחב הבינאישי. הספר הזה, באופן לא פומפוזי ולא מתיימר, מזכיר שאפשר להתנהל אחרת, אם מחליטים שהמטרה העיקרית היא לחיות יחד. לו יהי.
אולי אני קורא כאן יותר ממה שיש באמת בספר, אבל ביקורת, בעיני, היא בסך הכל מראה שבורה שמשקפת תמונה לא מדויקת של מושא הביקורת, אחרי שהמבקר הטיח בה את ראשו וטבע בה את קווי המתאר שלו. לעתים היא מספרת יותר על המבקר מאשר על המבוקר.
וכאן תמו שירורינו לנ"ק.
דמויות: 9
כתיבה: 9
תעלומה: 8
קצב: 8
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: חצי נקודה על ערך מוסף
סופי 9
הצטרפו אל שירה שיף בשירות הלאומי ותראו ישועות
