יום חמישי, 22 בינואר 2026

מר מרצדס - סטיבן קינג

 











תשעה קבין של אימה על טבעית ירדו לעולם. סטיבן קינג לקח תשעה. אבל, מדי פעם הוא חורג ממנהגו העל-טבעי, ומנפק ספר שהחוקים בו דומים לאלו של עולמנו המוכר. 

כשהייתי באמצע הספר, נזכרתי שלא קראתי את קינג כבר עשר שנים (!), ההפסקה הכי ארוכה שהייתה לי ממנו, ולרגע נזכרתי בסיינפלד שסיפר שסיפר לג'ורג' בהתרגשות,"היי, לא הקאתי מאז 1985!". סתם אסוציאציה, אבל כשחוצים את שנות הארבעים, כל דבר נטען בנוסטלגיה, והדרך קצרה מאוד יחסית להתרפקות על ימי מת"ב, תבל וערוצי זהב, ופרקים יומיים של סיינפלד ושקט גיאופוליטי עולמי (יחסי, יחסי). 

אניהו, ברומן הנוכחי, פונה קינג למתח פסיכולוגי, והוא עושה את זה מצוין, למרות הסתייגויות קלות שהיו לי מהחצי השני של הרומן.

העלילה בקצרה - ביל הודג'ס הוא בלש בדימוס בשנות השישים לחייו. את ימי הפרישה שלו הוא מעביר בהקפדה על תזונה עתירת סוכר ושומן וצפייה בתוכניות ריאליטי ישנות אגב משחק באקדח טעון וברעיון הפרידה מן החיים. למרות שזה נשמע מחוספס, הוא בעצם מן בחור רך עם לב זהב. וכמו לכל בלש (ספרותי) יש לו כמה וכמה "ones that got away", אבל אצלו מדובר על רוצחים ורוצחים סדרתיים ולא אהבות נכזבות. אחד מהם, הוא רוצח המרצדס, שיום בהיר אחד רמס עם המכונית הגרמנית קהל של מובטלים קשיי יום שהתייצבו עם שחר ביריד תעסוקה, והביא למותם של רבים מהם כולל אם ותינוק. בפתיחת הספר, מחליט הרוצח ליצור קשר עם הודג'ס, ובליווי של ג'רום, שכנו התיכוניסט הצעיר, והולי גיבני, בת משפחה של בעלת המרצדס המנוחה, נכנס הודג'ס למשחק חתול ועכבר מסמר שיער עם הרוצח המטורף.

מבחינת ההתרחשויות, החצי הראשון של הספר זז על המגרש בחן חסר מאמץ. מרתק, משעשע, מסמר שיער וסופר זורם. בשלב מסוים נכנסים לעלילה ענייני הלב, חלה תפנית שמתנגשת בקורא, ומשם היו כמה בחירות של הודג'ס שנראו לי תמוהות במקרה הטוב. כך שהחצי השני, למרות שעדיין היה זורם ומרתק, התנהל בצילם של רגע או שניים של "איך זה יכול להיות?" שפגמו מעט. עם זאת, החצי השני מחזיק את עצמו מצוין בזכות הדינמיקה שנוצרת בין הדמויות הראשיות, לאחר שכמו במשחקי כדורסל, מתרחש חילוף.

מעבר לכתיבה הזורמת חסרת המאמץ, ולטוויסטים המצוינים, היה עוד משהו שבעיני ממש עבד, ומהווה המעלה העיקרית של הספר. בקצרה, הספר, באמצעות גיבוריו, חבורת הודג'ס מול מר מרצדס, חושף אותנו בצורה אמינה ולא מתייפייפת לספקטרום של האכפתיות האנושית, ולצד המתח שנובע ממשחק החתול והעכבר, נוצרת בקריאה גם חוויה רגשית די חביבה, כשהפער בין האכפתיות וההתחבטויות של הגיבורים לבין דמו הקפוא של מר מרצדס נחשף. בעוד גיבורי חבורת הודג'ס מתמודדים עם אשמה, פחד ודאגה לסובבים, כל אחד בדרכו, מר מרצדס מרשים ואמין בהיצמדות שלו למטרותיו ולמה שהוא רואה כנצחון (מוחלט), ולא משנה מי יירמס בדרך.

ובאריכות, כתבתי בסקירה הקודמת על הפרעות אישיות (תבנית נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שגורמת למצוקה וכו'). הפרעת אישיות פסיכופתית/אנטי סוציאלית היא אחת הפופולריות. יש לה המון הגדרות - רשימת המכולת של ההתנהגויות מן ה-DSM, או השילוש הלא קדוש של פסיכותפתיה-מקיאווליזם ונרקסיזם שנחקר רבות, ובואו נודה על האמת, גם נשמע די מגניב. בשורה התחתונה, ברור ששילוב של חוסר אמפתיה, מניפולטיביות, והתעלמות מנורמות חברתיות מהוות ליבת ההפרעה. 

בהגדרה יותר תמציתית, שנמסרה לי במהלך השתלמות עם י.ל, פסיכופטים שואפים לשליטה חברתית, ויחתרו אליה בכל מחיר. לכן, נמצא אותם בקודקוד של חברות מצליחות, מפלגות וכל ארגון שבו ניתן להתקדם אם בונים את הסולם מגופות קורבנותיך. אבל יש כמובן גם מתבודדים, ובריידי הרטספילד (לא ספוילר) של סטיבן קינג, הוא פסיכופט אמין ומצוין, שתאוותו לשלוט בגורלם של קורבנותיו עוברת בצורה אמינה וסוחפת. סערות הנפש שהוא חווה לצד החישובים מקפיאי הדם, מזכירים לנו כמה הרסני יכול להיות אדם אחד, גם אם הוא צעיר ולא גאון הדור. קינג מראה בצורה אמינה את ההיסטוריה הבעייתית שלו והקשר שלה לבעיות בתחום המיניות והחשיבה, את הדאגה העמוקה לעצמו ולרגשותיו לצד חוסר האמפתיה הקיצוני, ובעיקר את ההרסנות שכל כך מתחברת לארצות הברית רוויית אירועי הירי הנוראיים. הכל בדיוק במקום הנכון. ומולו, חבורת הודג'ס, כוללת את ביל המזדקן שחווה אשמה ובלבול תפקידים בהיכנסו אל גיל הפרישה והזקנה, ג'רום, הנער השחור ממשפחה עשירה, אה-לה המשפחה המארחת של הנסיך המדליק מבל אייר, המתחבט בענייני זהות ומתמודד עמם בהומור, לצד היותו בחור אכפתי שרוצה לבנות עולם טוב יותר, והולי, המתמודדת עם או.סי.די, טיקים וחרדות, ולמרות גיל הארבעים פלוס שלה, מגלה אכפתיות מהסוג הילדותי יותר. כולם, בשלבי התפתחות שונים בחייהם, ויחדיו מרגישים טיפה כמו אקורד מוסיקלי. הם שרויים בקונפליקטים פנימיים משכנעים, מתחבטים ורגישים מאוד לאחר, ומתקדמים, תוך אינטראקציה אמינה ברובה, מסורבלת משהו ומלאה בחן וטוב לב, לעבר פתרון התעלומה. ומולם, כתמונת ראי, מר מרצדס. יש משהו מרשים ביכולת של קינג לשרטט את הספקטרום הזה של אכפתיות ולארוג אותו אל תוך העלילה ה"פרוצדורלית" משהו של הניסיון לאתר את הרוצח הנועז ומשולח הרסן. כך שבנוסף למרדף, אפשר ממש להרגיש גם את המתח בין שתי העמדות הללו כלפי העולם - הכל למען המטרה, מול המטרה היא טובת הכלל. רלוונטי. 


ציונים:

כתיבה: 8.5

דמויות: 9

קצב: 9

תעלומה: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75


קינג קינג. מותחן מצוין שהוא גם תחרות משיכת חבל בין אכפתיות לפסיכופתיות.



 




 

יום חמישי, 8 בינואר 2026

קריאת הינשוף - פטרישיה הייסמית

 












אני מאוד מחבב את הוצאת "אחוזת בית", הם מוציאים מגוון עשיר של ספרים החל מקלאסיקות ועד כל מיני פורצי דרך שוליים דוגמת ספריה של מירנדה ג'ולי שהאחרון שלה התפוצץ בקטע טוב (טרם הספיקותי). בין היתר, הם מוציאים גם מתח משובח. הספר הנוכחי יכול להיות ממוקם על ציר דמיוני שבקוטב אחד שלו, "מתח נינוח", כמו הספר בסדרת "רמפול" שיצא תחת ידיה של ההוצאה, זכה לשבחים כאן, והיה מבט מותח וחומל כאחד על עולם הפשע בבריטניה של אי אז. ואם נכנה את הקוטב השני "מתח אפל", הלוא שאין מתאימה מלאכלס אותו מפטרישיה הייסמית. ואיזה יופי ש"אחוזת" מקפידה לספק מכל הספקטרום, ובמקרה של "רמפול" ו"קריאת הינשוף", גם לשלוף אותם עמוק מקדרת הזמן, היות שהשניים נכתבו מ ז מ ן.

לפני העלילה, דיון קצרצר על בריאות הנפש בכלל ועל הפרעות אישיות בפרט. בשיח היומיומי אנחנו אומרים לעתים "וואי, אני מה זה בדכאון", או, "הוא, עזוב אותו, הוא פסיכופת לגמרי" (אף פעם לא הפוך, הוא בדכאון אני פסיכופת). כשזה מגיע לאבחנות של ממש, הדכאון דורש סימפטומים מסוימים שיתקיימו במשך זמן מסוים, מבלי שיהיה הסבר אלטרנטיבי (סמים למשל), ושיהיה מלווה בפגיעה משמעותית בתפקוד. 

כשאנחנו אומרים פסיכופת, אנחנו בתחום הפרעות האישיות. שם מדובר על דפוס נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שמפריע לחיים. וגם בהפרעות אישיות, יש לוודא משך מינימלי, גיל התחלתי (אישיות "קורית" אחרי ההתבגרות), לשלול הסברים אלטרנטיביים, ולהראות פגיעה משמעותית בתפקוד, לפני שאומרים משהו שאולי יהיה קשה לקחת חזרה. הפסיכופת למשל, ייאבק על תחושת השליטה שלו, כשהוא רומס כל מה שניצב בדרכו - בני משפחה, חברים, חוקים, ממון. הכל כדי לשלוט, וחלקם גם כדי לגרום סבל.

רובנו מתנהלים ביום-יום עם מספיק בטחון עצמי, בטחון בקשרים שלנו, תחושת שליטה יחסית על מצבנו והערכה עצמית. וגם אם כל אלו לא בכמויות מושלמות, הם טובים דיים כדי שנהיה מה שמכונה, אזרחים נורמטיביים ומתפקדים. לא חייבים להיות מאושרים, או מרוצים, רק לתפקד ולא להפריע יותר מדי. כמאמר פינק פלויד, הנגינג און אין קווייט דספריישן, רק שזו לא רק דרכם של האנגלים, אלא של המערב.  

ומה יש באמצע? בין התפקוד הממוצע להפרעה הקשה?  - לא מעט אנשים מתפקדים ברובם עם פינות אפלות או מבולגנות באופיים, כמו חדר מסודר ברובו שחתיכות לגו מפוזרות בפינה שלו. יש לכם בטח חבר או חברה, שעובדים, נמצאים בזוגיות יציבה יותר או פחות, אבל יש להם התנהגויות חוזרות שנחוות כמוזרות/פוגעניות שקשה להסביר. לדוגמא, מסופר על מנהלן בממשלה מסוימת, בתפקיד מסוים, שכל אימת שסיים פגישות מתוחות בהן נאלץ, למשל, לאכזב את מבקשי התקציב, שלף לפתע, מתיק שהביא עמו, ציורים וניסה למכור אותם לנוכחים שעדיין ליקקו את פצעי מטרתם הפגועה. האם זה נובע מחוסר הבנה של הסיטואציה, או מבלבול בין שירותים ציבוריים למקפצה? קשה לדעת. מה שבטוח, מתהלכים בינינו לא מעט אנשים, מתפקדים ברובם, עם תכונות אישיות שמובילות, בנסיבות מסוימות, להתנהגויות מפתיעות לטוב ולרע. בעיקר לרע.

כאלה הם ארבעת גיבורי "קריאת הינשוף", המותחן ההיצ'קוקי משהו של הייסמית, שמתנהל כמו הצגת תיאטרון חסכנית. רוברט פורסטר הוא מהנדס מוכשר. לאחרונה סיים מערכת נישואין מרובת קונפליקטים, ועבר להתגורר בעיירה קטנה, שם מצא עבודה חדשה, על מנת להתאושש.  אשתו לשעבר, ניקי, היא אמנית, שנישאה מחדש לאדם אמיד. ג'ני תירולף, היא בחורה צעירה שעובדת בעבודה מסודרת, בשלנית מצוינת ונמצאת בזוגיות עם גרג, בחור סימפטי בסה"כ, עובד בשיווק תרופות ועושה חיל. בעבר היה לו קשה בזוגיות, אבל הוא מחויב לקשר וממש רוצה להתחתן. עד כאן הכל בסדר. אבל מה, יש כמה קטנות שכדאי לציין. זה לא ממש ספוילר כי הכל מתגלה בשלבים המוקדמים של הספר. רוברט אוהב להציץ, לא בקטע ארוטי, סתם לעמוד מחוץ לחלון ולהציץ למטבח כשמישהו נמצא בו, והלילה עוטף אותו כך שלא ניתן להבחין בו עומד ומשקיף. לג'ני יש אובססיה עם המוות, ובמיוחד עם סמלי מוות. גרג שותה לפעמים, וכשהוא נקלע לעימותים, קשה לו לווסת את הרגש שלו. וניקי, מבלי שהתכוונה המשוררת, כשמה, נקמנית וגם היסטריונית. ואחרון חביב, לא כל המשתתפים שהוזכרו מודעים לכך שה"מקומות המוזרים" שלהם הם משהו שחורג מהמקובל. אז מה לדעתכם יקרה כשהם ייפגשו? ולמעשה, זה מה שקורה כאן. רצף אירועים מינוריים תופחים בהדרגה לאלימות רגשית ופיזית, וחושפים טפח וטפחיים לא מחמיאים בעליל מהאפלה האנושית. ככל שקראתי יותר, הרגשתי כאילו אני דחוק כנגד קיר שהולך וסוגר עלי, ומנגד, קשה היה להפסיק.

יש עוד דמויות בסיפור, אבל הן משרתות את תפקיד הסביבה ומגבירות ומנמיכות את גובה הלהבות. העיקר הוא ארבע הדמויות הללו, שמתוארות במשיכות מכחול אמינות ומרתקות. הייסמית זורקת אותן אל הזירה, כמו שפעם בהיאבקות של ימי שישי היו נלחמים זה בזה בזוגות, רק שהפעם, במקום מתאבקים בשר ודם, נמצאות בזירה מוזרויות אישיותיות. מה קורה כשמציצנות ואופי נמנע פוגשים דכאון ואובססיה, וכשקשיי ויסות פוגשים נקמנות, הפכפכות, ונטייה לדרמה.

הייסמית כותבת ביד בוטחת ומניעה את העלילה באופן שבו כאשר הדמויות פועלות, מחד עולה המחשבה "הוא/היא באמת אמרו/עשו את זה עכשיו?" ומנגד, זה נראה טבעי לגמרי. בדיוק כמו החבר/חברה שכבר למדתם להכיר את ההתנהגויות הייחודיות שלהם. 

כל פרט נוסף על העלילה יהיה ספוילר, ולכן רק אומר שהדמויות והכתיבה מעולות ולא נס ליחן גם שישים שנה ויותר אחרי שהספר נכתב. התעלומה בה מתמקד הסיפור, נוגעת יותר ל"קופסא השחורה" של הנפש מאשר למי-עשה-את-זה האגאטה כריסטי-אי, והקצב נינוח ומאיץ לסירוגין באופן שעובד היטב.

בעבר הרחוק, פתחתי את הסקירה של יומן הסנונית המצמרר עם זה שברשימת המפורסמים שאני מעדיף לא לאכול איתם צהריים נכללת אמלי נותומב. כשאני קורא את הייסמית, נדמה לי שגם איתה הארוחה הדמיונית הזו לא תהיה שעה קלילה של צחקוקים (לא שהוזמנתי, כן? ולא שהיא בין החיים). סקירה בויקיפדיה מראה שהיא התמודדה עם קשיים התמכרותיים, רפואיים ונפשיים בחייה, וגם הרקע מאיר העיניים שמוסיף דרור משעני בסוף הספר, מלמד על אדם נבון ורגיש שהיה רדוף על ידי לא מעט שדים. לפעמים הקו שמפריד בין אדם מבריק או מיוחד ואדם שסובל מהפרעת אישיות הוא אפור או שקוף. ולפעמים זה בכלל תלוי בסביבה. אירוע חיצוני לכאן או לכאן, התמקמות נכונה של תכונות אישיות מסוימות בקונטקסט חיים ספציפי יכולה לחרוץ גורלות (זוכר במעומעם מחקר על כך שרבע מהמנכ"לים, ואולי אני מגזים, התאימו לקריטריונים של הפרעת אישיות פסיכופתית, מה היה קורה אילו היו מסתובבים חופשי מחוץ ללשכה שלהם בקומה החמישים בעזריאלי, כשרק העננים מארחים להם לחברה? האימה...).  

 

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 9

תעלומה: 9

קצב: 8

בונוס/עונש: נקודה שלמה על רומן שמחזיק מעמד לאורך השנים ומתאר ונוגע בתחום של הפרעות אישיות בדרך אורגנית, מבלי להעיק או להטיף.


סופי: 9


"קריאת הינשוף" עוכר שלווה ומרתק. מיוחד במינו, בהיותו תרגיל חיבור שבו במקום מספרים, מחברים הפרעות אישיות ומגיעים לתוצאה סופית. 

יום שלישי, 30 בדצמבר 2025

אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו - יניב איצקוביץ'

 




לפני שנה בערך, עוד בזמן המלחמה העצימה כפי שכינו אותה, יצא לאקרנים הג'וקר 2. בערך שלוש שנים אחרי שטוד פיליפס, בד"כ במאי קומדיות, הגיש לציבור את הפרשנות הקודרת שלו לסיפור הקומיקס הקנוני של הפסיכופת ירוק השיער, הגיע ההמשך המצופה, שכונה "הג'וקר: שגעון בשניים", מצב המתייחס לשניים המצויים בדלוזיה/טירוף משותפ.ת. 
במובן מסוים, מהשם ניתן היה אולי להסיק משהו על הכיוון, אבל הסרט היה מעין בילד אפ בלתי נגמר לקראת התרחשויות קומיקסיות מאג'וריות, שהסתיים בקול ענות חלושה. וכששאלו אותי, כדאי? עניתי, ברוח הממשל האמריקאי הקודם, Don't. רוב הביקורת התמקדה בכך שהסרט הופך לאורכו למשהו שונה לגמרי ממה ש"הובטח", בהיותו מבוסס על קומיקס. ואכן כך. ואילו אחרים אמרו שמדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה. 

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" נפתח גם הוא כמשהו אחד והופך למשהו שונה לגמרי, וגם הוא, כמאמר המבקרים שאני חלוק עליהם לגבי הג'וקר 2, הכי קרוב שאני יכול להגיע ללכנות ספר יצירת מופת. אחרי האינפלציה שעברה המילה "מדהים" מהעשור הקודם והלאה, חייבים להיות זהירים.  

אבל אליה וקוץ בה, שכן הבעיה בסקירה של "אף אחד" היא המה זה? קצת כמו העיוורים שמנסים להגדיר את הפיל ע''י מגע וכל אחד נוגע ב ומתאר חלק אחר וכולם צודקים וטועים, כך "אף אחד" הופך מרומן מתח מעמיק ומרתק למשהו-נפלא-שקשה-אבל-אנסה-להגדיר באמצעות יצירות אחרות.

אז מה קורה ב''אף אחד''? 

אם להשאר בעולם הקולנוע, סרט האימה "Weapons", נפתח באירוע בו באישון לילה, כל ילדי הכיתה נעלמים חוץ מאחד. מנקודת מוצא מסתורית זו, עובר הסרט, בטכניקה של חשיפה הדרגתית, להתמקד בחייהם של מחנכת הכיתה, מנהל בית הספר, הורה מודאג בעל חשיבה עצמאית, נרקומן, שוטר צעיר ומניאק ודודה מוזרה, עד לחשיפה המלאה של התעלומה שבבסיסה, היא די פשוטה. גם "אף אחד" נפתח בתעלומה מקורית מאוד, ועובר במהירות להשען על הדמויות שלו, החל מהאחראית על החקירה שתכונות האישיות שלה, ההתנהגויות הייחודיות שלה בזירה, וההורות המאוחרת שלה לאביה המזדקן, לוכדות מיד את הקורא, דרך אחראי חדר הדיסקציות התמהוני משהו, שעזב קריירה מבטיחה בפאלו אלטו כדי לשוב לחיפה, ועד לבנו של כריש עסקים מצליח, שכמו אנטוני סופרנו, המנסה לפלס דרכו בעולם שעליו חולש אביו האימתני. אבל בעוד שהמהלך דומה, זה עדיין לא תיאור ממצה, שכן ב-"Weapons", התנועה ממיקוד רחב בדמויות נעה במעין משפך למיקוד נרטיבי והבנה של הסיפור, ואילו "אף אחד", עובר גם הוא להתמקד בדמויות אבל מתפזר התפזרות נרטיבית מרהיבה ומתסכלת, וחותך מציר זמן ליניארי למסעות בזמן.

את איצקוביץ' יוצא לי לקרוא לאחור. התחלתי מ"ההתחלה של כל הדברים" המצוין (לא חשבתי שאלו הוראות השימוש, פשוט ככה יצא). תיאורו של איצקוביץ' את חיי שלושת ניצולי השואה המנסים לפענח את תעלומת היעלמה של האישה בה שלושתם התאהבו היה בעל מעוף ונתן לי מן תחושה מוזרה, שאני חושב שהפעם האחרונה שחוויתי דומה לה הייתה כשקראתי את 2666 של רוברטו בולוניו. מן רוחב יריעה אנושי-מרחבי-זמני שקשה לתאר (בלי להמציא איזה תיאור מסורבל כמו זה שמופיע כאן). התחושה החובקת-כל הזו של 2666 נוכחת מאוד ואף יותר, בקריאת "אף אחד". הדילוג בין הזמנים והדמויות הוא גם דילוג בין תמות שונות שבתוך כל אחת מהן איצקוביץ' שולף את זכוכית המגדלת ומעמיק ומעמיק ואז לפתע מרפה לפני השיא - משולש אהבים, גיבוש זהות, התגבשותם של קוי אישיות פסיכופטיים וסכיזואידיים - הכל מהכל על הקיום האנושי.  

אז אחרי הבנה שהציפיות מופרות, הנרטיב עובר להשען על דמויות, והעלילה תופסת מרובה וכן תופסת, אנסה להיות קונקרטי יותר. 

בחדר הדיסקציות של החוג לרפואה בטכניון, מתגלה גופה מיותרת ללא תג, ואז נדמה שיש עוד גופה מיותרת וגופה אחת חסרה. איריס אברמוב הבלשית האחראית ושותפיה, חוקרים את מנהל חדר הדיסקציות ואת עוזריו ומתקדמים בחקירה, אבל אז, וזה הבסיס לסקירות הפחות אוהדות בהן נתקלתי לספר (הרוב אהבו מאוד), הסיפור עובר לתאר את חייו של אחד הסטודנטים לרפואה - עידן לוריא - שלבושו הפורמלי מדי, כישורי החיתוך שלו והסתגרותו הופכים אותו לדמות אניגמטית, ואז את ילדותו המוקדמת שכללה טראומה, הורות לא משהו בלשון המעטה וחיים בקומונה שמעולם לא הוכרזה כקומונה, ושמנהיגה לא רואה אותה כקומונה, אלא כמרחב להכנת תה, ואז לחייו של בעל נבגד הקשור בקשר לא הדוק להתרחשויות שתוארו עד עתה, ואז לבנו שנדמה שעובר היישר דרך המורטוריום, עליו הכריז אריקסון כשלב התפתחותי בגיבוש זהות בוגרת (בקצרה, לעבור מבלבול והתנסות למשהו מגובש, במקום לקפוץ מיד לעבודה בעסק המשפחתי). איצקוביץ' אינו מציית לציפייה לליניאריות או מבנה קל לעיכול (בניגוד ל"התחלה" שבו התנועה עבר-הווה הייתה מובנית יותר) ועובר מדמות לדמות בקשר שהכי קל יהיה להסביר ב"כולנו רקמה אנושית אחת".   

אז מה זה? למה לדלג בין זירות ואנשים כמו שימי תבורי בערב יום העצמאות, הרי בספרות זה לא כלכלי...אני חושב שאם כן ניתן לארוג את הדמויות הממגנטות של איצקוביץ' ואת העלילה המתפזרת לאיזשהו מבנה, אז אפשר להגיד שמה שמוצג לנו כאן הוא רומן העוסק בסוגיות התפתחותיות-פסיכולוגיות, אוניברסליות ומקומיות, על פני המרחב והזמן הישראלי (ברובו). במובן מסוים - זהירות, מסקנה פלצנית - הספר הזה שמתחיל בחדר המתים ובתעלומה העוסקת במוות, מבקש דווקא לפענח את סוד החיים. הוא עושה זאת בכניסה מעמיקה, כמעט כמו דיסקציה, לסוגיות שכולנו חווינו או חווים, גם אם איננו מודעים אליהן - לקויות הוריות (לכולם יש, אחרת הייתי מובטל), אהבה ראשונה ואהבה בוגרת, גיבוש זהות מינית ומקצועית, וגם, בהקשר הישראלי, הרילוקיישן והשלכותיו. 

אז על פי חוקי הבלוג, ניתן לומר כבר שהתעלומה היא לא בדיוק סוגיה רלונטית, הקצב לא אחיד, אבל הדמויות כתובות מצוין. הן מרתקות, אניגמטיות וגם ברורות, מוכרות אך מפתיעות באופן אמין, בדרך בה הן מתנהלות ובעיקר, שובות לב גם כשליקויהן נחשפים. 

הכתיבה של איצקוביץ' על סף המהפנטת. היכולת שלו לתאר איך ילדות בצל טראומה וצירופי מקרים אמינים מניבים התפתחות אישיות ספציפית ודפוסי התנהגות מדהימה (על אמת). גם התיאור שלו  את המתח הקיים בנישואין, בלבול זהות ועייפות המאפיינת את גילאי ה-40-50 מהלכת קסם כמו מחלל מוכשר לנחשים. אומרים לפעמים "היית צריך להיות שם". אני חושב שאיצקוביץ' לא צריך להיות שם. הכתיבה שלו, מרגישה אמינה מאוד, אינטימית מאוד, נוגעת באירועים שלא היו ומתארת אותם כמו אמת. ולצד זה, היא בעלת מן מעוף מג'ורי רגשי שחומק מפאתוס כמו שמוחמד עלי חמק מיריביו לפני שנתן להם איזה קטנה-גדולה. כתיבה ש...טוב, אני לא באמת אצליח לתאר אותה, אבל ברור שעפתי עליה. טוב, ניסיון אחרון - זו כתיבה שגורמת לך להרגיש קצת כאילו אתה יושב על הכתפיים של רץ מרתון, שחולף על פני נופים ותקופות בקיום האנושי, ומראה לך, אלו החיים.  

בקיצור, תנו לדמויות המהפנטות של איצקוביץ' להוליך אתכם במשעול העלילה הלא ליניארית הזו, התמסרו לכאבי ההורות-להורים של איריס אברמוב, לאהבה הראשונה החותכת בבשר של שני הנערים בסיכון, עידן וסאני, לקונפליקט בין אומנות לביזנס (ביזנס זה נח (קני), שירה זה טוב(יאס)), וליותם, שמעשה ההונאה וחיפוש המחבואים שלו אחר עצמו מכמירי לב, ולחיפה שאותה אולי תראו באור שונה אחרי הקריאה, ותוכלו אולי, להרגיש שאתם יושבים כתפיו של אצן מרתון שגומא מרחקים במרחב ובזמן, ואיכשהו, מקיף בריצתו את החיים עצמם. וזה יותר ממה שאפשר לבקש מספר אחד.

עוד הערת שוליים - גם בספר זה, שנכתב ב-2020 מזכיר בהערת שוליים את השיח על עליית הימין הקיצוני בישראל. בחיבור לרשומה הקודמת, נראה שהכותבים שהבלוג נתקל בהם לאחרונה, חשו כולם ברוח הזמן.

ציונים:

תעלומה: אחלה אבל לא רלוונטית
קצב: 8 מעברים חדים לצד התמשכויות, 
דמויות: 9.5
כתיבה: 9.5 

ממוצע: 9
בונוס/עונש: חמש נקודות על רוחב יריעה שנדיר להתקל בו

סופי: 9.5

רומן מבריק ואמיץ, מאוכלס דמויות מהפנטות, ובעל ארכיטקטורה אשר-ית. המקבילה הספרותית של רוק מתקדם משובח.

ביי 2025, ושתהיה לנו 2026 משעממת לטובה.

 




יום רביעי, 10 בדצמבר 2025

בחזרה לנקודת המוצא - גיא שפר

 











"בחזרה לנקודת המוצא" נשמע קצת כמו תרגום מאנגלית לביטוי "back to square one", אבל אני לא בטוח אם זה מקורו כי "קראתי" אותו בפורמט קולי. מה שכן, המותחן הקצבי הזה בהחלט מזכיר מתח בריטי אה-לה וואל מקדרמיד או סדרת ג'קסון ברודי של קייט אטקינסון חביבת הבלוג. חוץ מזה, אחת הדמויות בסיפור היא שוטר בריטי, ומעיון ברשת עולה כי הכותב מתגורר או התגורר בבריטניה. 

בכל מקרה, "בחזרה" הוא מותחן מ-2021, שהגיבורה שלו היא פקד נועה פלגריני, אישה חילונית גרושה, אם לשני ילדים. יחד עם שותפיה ברוך הדתי והגר הצעירה, היא מנסה לפענח את תעלומת היעלמו של בחור שאומץ על ידי זוג נשוי - פסיכיאטר ועובדת סוציאלית שהייתה מעורבת בהוצאת ילדים בסיכון מהבית. בשלב מסוים הסיפור מקבל טוויסט שכולל מיתה משונה והסיכון מתגבר כל הדרך אל הפענוח האלגנטי. 

שפר טווה רשת מסובכת שבתוכה שוכנים בחן כל החשודים המיידיים של רומן ארץ-ישראלי. יחסי דתיים חילונים, ילדות בקיבוץ, קוצר השמיכה של משטרת ישראל, תרופות פסיכיאטריות בעד ונגד, עו"סים - אוהב או אויב,  וגם מיניות על כל גווניה מקבלת פה מקום מכובד שמקדם את העלילה. הסבך של שפר, פסיכיאטר שנוי במחלוקת, עו"ס שהייתה אחראית על הוצאה מהבית של ילדים, בחור צעיר מאומץ ומעט אבוד (על פי הספרות המוכרת לי על אימוץ, הוריו עשו עבודה טובה מאוד), ותככים בקיבוץ, יכול היה לקרוס על נקלה מן העומס של הדמויות וקווי העלילה, אבל בזכות דמויות משכנעות ברובן ואיזון טוב באורך העיסוק בכל קו עלילה, "בחזרה לנקודת המוצא" מחזיק את עצמו היטב, נע יפה בזירה, שורד בכבוד את ההתמודדות עם מעמדו (ספר ביכורים. בתחום הזה כל השנה שבועות), וההתקדמות לאורכו מהנה מאוד. גם השחזור התקופתי ללא-מזמן-אבל-כן-מזמן עובד יפה (היי וביי סקייפ).

מה בכל זאת לא עובד. הדיאלוגים מעט ארוכים, ולפעמים מרגישים טיפה תבניתיים או סכמטיים (נדמה לי שהרבה מהדמויות משיבות לחוקרים "תראה, זה לא ש..."). חלק מהשיח של הספר סביב נושאי פסיכיאטריה והוצאת ילדים בסיכון מהבית מעט דידקטי, באופן שלפעמים מרגיש טיפה "ויקיפדייתי". ועדיין, ההבהרה של הנושאים נארגת בסך הכל היטב יחד עם התקדמות הסיפור, ותורמת גם אם מסרבלת קלות את הקריאה. בנוסף, חלק מהתיאורים מרגישים מעט עמוסים מדי. מצד שני, אם להתלות באילנות גבוהים, גם טולקין לא חסך עם העצים שלו, וזה עבד לו מצוין. 

בסך הכל, "בחזרה" עובד מצוין. הוא לנו מציג בלשית משכנעת, לא מושלמת אבל גם לא קלישאתית, נבונה, ומאזנת יפה בין חמלה וסבלנות לקוצר רוח וכעס, שיהיה כיף מאוד לקרוא עוד עלילה בכיכובה. הגלריה שלצידה מאוד חביבה ומשכנעת ברובה, וניכר שנעשתה הרבה עבודה על הנדוס ועריכה נכונה של המבנה המורכב הזה, והתוצאה בסך הכל מאוד מאוד מהנה, מותחת וישראלית.

נקודה אחרונה ומעניינת (בעיני), קשורה לרוח התקופה, אבל היא גם בחזקת ספוילר.


ספוילר קל ל-"בחזרה לנקודת המוצא" וגם ל-"נעדרים קרים" שנסקר פה לאחרונה:

בשני הספרים מתואר "חטא בעל פעור", אירוע מספר "במדבר" בו בני ישראל התרועעו עם בנות מדין, שניסו להדיח אותם לעבודת אלילים באמצעות מין ואכילת קרבנות. בשל החטא מפיל ה' מגפה על עם ישראל, ומבקש כי האחראיים ישלמו על מעשיהם. 

בשיאו של האירוע, זמרי בן סלוא היהודי, לוקח עמו את כזבי בת צור, בתו של מלך מדייני, ונכנס איתה לאוהל באופן שלא מותיר ספק באשר לכוונותיהם. פנחס הכהן האדוק הורג את שניהם, והמדרש, על פי ויקיפדיה עוד מוסיף שהצליח לדקור את שניהם באותו כידון, קצת כמו שעשה אינדיאנה ג'ונס ב-"מסע הצלב האחרון" כשהרג כמה נאצים באותה יריית אקדח הומוריסטית. בשל מעשהו, זכה פנחס לגמול, והמגפה חדלה לאחר חיסולם. 

הסיפור המאוד תנ"כי הזה, שמוזכר בשני רומנים שיצאו באותה תקופה, מספר בעיני על הדרך שבה רוח התקופה מתכתבת עם הספרות. ימי 2020-2021 הם ימי קורונה ובשבילנו היו גם ימי בחירות, שבהם מפלגות ימין קיצוני/עוצמתי (תבחרו) החלו לעלות, וארגונים כמו "להבה" קיבלו רוח גבית. 

מעניין לראות שגם שפר וגם קוגלר חשבו על אותו סיפור תנ"כי שמגלם בתוכו רעיונות של הרג שזוכה לתגמול לשם שמירה על טוהר העם והאמונה, אולי מתוך הבנה שהרוח הזו של פנחס מפעמת שוב בידיים עכשוויות ומשמשת למימוש מדיניות עדכנית. לא ניכנס לדיונים הפוליטיים (יותר מדי).

אבל פאסט פורוורד, והנה, רק לפני יומיים, במסגרת הדיון בעונש מוות למחבלים, הובהר לנו על ידי מי משרי הממשלה, שאם יהיו בוגדים מבפנים, גם הם ישלמו מחיר דומה. כמו יהודים שסרחו בעבר. בימינו כל אחד פנחס. אבל ההבדל הוא שאז, לפחות על פי הכתוב, השמיים דיברו, והיום, צריך לסמוך על תחושת בטן והגיון שרירותי כשמסמנים בוגדים ומחליטים כלפי מי "להתפנחס". אני לא בטוח שלכך התכוון המשור-אל.

האם אזכור העלילה של זמרי וכזבי בשני רומנים שיצאו בשנים צמודות מבטא הרהור לא מודע קולקטיבי ביחס לעתיד לבוא? לא ברור. מה שבטוח, יונג, איפה שלא יהיה, מרוצה מאוד.

סוף ספוילר.


ציונים:

קצב: 8

תעלומה: 8.5

כתיבה: 7.5

דמויות: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: עשירית נקודה על ההתחברות לרוח הזמן

סופי: 8.1


חמים, קצבי, ומאוד ישראלי, אבל גם הכי קרוב למתח בריטי פרוצדורלי שהיה לנו. מזמן לא אחזו במקל בשני קצותיו ככה.


יום שבת, 22 בנובמבר 2025

נעדרים קרים - אסף קוגלר

 










יש לי חיבה לספרים שיצאו לפני הקורונה. הם קצת כמו קפסולות זמן. ספרי "לפני". "נעדרים קרים" של אסף קוגלר הוא דוגמא ל"ספר לפני" מוצלח. מעניין אם מתישהו יהיה מחקר על ההבדלים בכתיבה לפני ואחרי הקורונה וההיסטוריה היותר ספציפית של ישראל בשנים החסומות האלה. 

שירה שיף, נערה בגיל גיוס, ציונות דתית סוג של, תלמידת אולפנה, מורדת במידה, מבלי להוציא עצמה מן הכלל, מחליטה להתגייס לשירות לאומי במשטרה. היא מתקבלת ליחידת הנעדרים הקרים, מעין צוות איפכא מסתברא שהיה כה נחוץ לפני השביעי, הבוחן חקירות נעדרים ישנות ומחפש פרצות ופריצות דרך. 

בסרט "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", ואם כבר סיפרתי את זה, אז סליחה, יש קטע שבו פיליפ סימור הופמן שמוצב מטעם ארצות הברית במדינה עוינת, מודיע לנציג חדש שהגיע לאזור כי "הוועדה לענייני מדיניות חוץ וכך כך החליטה ש...". והנציג שואל בתמימות, מי זו הוועדה הזו, והופמן עונה, "it's me and two other guys". בקיצור, מדור נעדרים קרים זה שירה, ועוד שני חבר'ה. נשמע מפוצץ אבל די יומיומי ושגרתי. וקצת כמו בפרקים של באפי שבהם החבורה הייתה עסוקה במחקר, שירה, ירון ואסתר, פשוט יושבים לשולחן ועוברים על תמלילי חקירות ותיקים.

מחוץ למשרד, שירה מוקפת בגלריה שכולה "מה ישראלי בעיניך?" עיין ערך יאיר לפיד של תקופת תוכניות האירוח. הומו ציני, חייל אתיופי מופנם, חרשנית קלאסית, מפקד מטרידן ומה לא? על פניו הספר יכול היה להיות מטח קלישאות, אבל קוגלר, שבכריכה האחורית נכתב כי הוא תסריטאי, נע כמו כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, וחומק מכל הקלישאות, כדי להגיש סיפור שהוא באמת באמת תמונה מקסימה של ישראל, על החודרנות, השונות הבינאישית, החום והתעוזה בואכה אימפולסיביות שלה. הקשרים שנטווים בין שירה לסובביה, מלווים באופן מעשיר את החקירות אותן היא מנהלת - חיפוש מידע על חייל שנעדר שנים רבות, וחיפוש אחר תלמידת אולפנה שנעלמה. שירה עושה שימוש בחשיבה האנליטית שהיא תולדה של היותה בת המגזר הדתי, באופן שמקדם את החקירות, גם אם לעתים מרגיש טיפה דאוס אקס מאכינה. ובהערת שוליים, נכון, לומדי גמרא לא יוכלו להטיס מטוס אחרי הדרכה של שעתיים, אבל לשלול לימוד מסורתי מכל וכל, זה כבר סיפור אחר. 

הכתיבה, אם כן, עשירה ומקרבת, וניתן להרגיש במעט את התסריטאי שבקוגלר, כשכמעט כל סצנה נטענת במתח משלה ומגיעה לשחרור. הדמויות מקסימות, התעלומה חביבה מאוד גם אם לא נעה בקצב מהיר, ובמאבק הניטש תדיר בספרות המתח, בין פתרון אידיאלי ותיקון מלא של הבעיה (בואו נהיה כנים, מתי באמת זה קורה בחיים), לבין ריאליזם עגום, קוגלר מוצא מן דרך אמצע מקורית ששווה להשקיע בה זמן, ומותיר פתח לספר ההמשך שבטח אמור היה כבר לצאת, אבל עם כל מה שקרה אחרי יציאת הספר, קשה לדעת מה קורה.

אבל לא סיימתי לשורר את חיבתי אל הספר הזה. לדעתי בתקופה השסועה שבה אנחנו חיים, יש לו מעין "נשמה יתרה יחסית", וסליחה על הפלצנות. אם הייתי קורא אותו בתחילת 2020, כשיצא לאור, אני מניח שהביקורת הייתה מסתיימת כאן, אבל בימים של קיטוב ושיסוי, יש לנ"ק מה עוד לומר לנו - שירה שיף, הדתייה, נתקלת בעולם החילוני בלא מעט קונפליקטים, כולם מינוריים, האם להעיר לחבר הציני על שימוש בשפה בוטה ולפגוע בפכפוך זרם נהר החברות המתהווה ביניהם, האם לקבל קציצות שכשרותן מוטלת בספק מאישה שהרגע פגשה או להסתכן בלבייש אותה, ועוד יותר חשוב, לשמור נגיעה עם החתיך הזה שנפל עליה משום מקום? הכל יומיומי, כמעט צפוי, אבל, והיום זה לא מובן מאליו, שירה מתייחסת אל ופותרת את כל הקונפליקטים הללו מתוך אי שיפוטיות של הצד השני, החילוני, ובמשא ומתן שמאפשר למתח בין הדתי לחילוני להמשיך להתקיים. במשך שנים נדמה שהיה יופי בגיוון שלנו, במרחב שבו יש מקום לאי הסכמות, ומתוך השונות נולדים דברים חדשים. היום פחות. כאשר אנו בטוחים שאנו טובים ונישאים מעל האחר, או כאשר אנו בטוחים שהאחר חורש נגדנו בכוונת זדון, קשה לייצר יציבות במרחב הבינאישי. הספר הזה, באופן לא פומפוזי ולא מתיימר, מזכיר שאפשר להתנהל אחרת, אם מחליטים שהמטרה העיקרית היא לחיות יחד. לו יהי.

אולי אני קורא כאן יותר ממה שיש באמת בספר, אבל ביקורת, בעיני, היא בסך הכל מראה שבורה שמשקפת תמונה לא מדויקת של מושא הביקורת, אחרי שהמבקר הטיח בה את ראשו וטבע בה את קווי המתאר שלו. לעתים היא מספרת יותר על המבקר מאשר על המבוקר.

וכאן תמו שירורינו לנ"ק. 


דמויות: 9

כתיבה: 9

תעלומה: 8

קצב: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חצי נקודה על ערך מוסף 

סופי 9


הצטרפו אל שירה שיף בשירות הלאומי ותראו ישועות