אמונה - דרור משעני

כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם. 

המשפט הזה של אאוגוסטו מונטרוסו, נחשב לאחד הסיפורים הקצרים המפורסמים (והקצרים!). אם לא טועה, פרשנות אחת שלו היא לגבי מאבקו של האדם בממסד. כיצד גם לאחר מאמצים למכביר, כשנאבקים במערכת, היא עדיין שם. 

מעלתו העיקרית של "אמונה" בעיני היא העובדה שאברהם שלנו יוצא לראשונה להתמודד עם דינוזאור (במובן של משהו גדול, משהו שקשה להביס). ההתפתחות הזו, כמו גם הכתיבה המינורית, והדמויות המצוינות (כמו הבלשית החדשה שתחת פיקודו של אברהם), עומדות לזכותו של הרומן הרביעי בסדרה שנסמכת על שולחנם של ענקי הבלש הנינג מנקל עליו השלום וז'ורז' סימנון שעכשיו כשאני חושב על זה גם אינו בין החיים. בניגוד להארי הולה שמצליח להנפיק מגופו רווי האלכוהול והפציעות יריות מדויקות אה-לה הארי המזוהם כשהוא דולק אחר הפושעים הגרועים ביותר בגותאם, ז"א אוסלו, אברהם אברהם שלנו, כמו ז'ול מגרה וקורט וואלנדר, הוא אדם שלם ואמיתי שהוא גם בלש. ככזה הוא פחות מחוספס ואתלטי ויותר, ובכן, נוירוטי ואנושי. מטיל ספק בעצמו אבל גם רוצה להתקדם, חששן, אבל גם אמיץ.  

אז מה יש לנו כאן. אישה קשת יום שבעברה טרגדיה שמקפלת בתוכה גם סוגיה משמעותית על יחסים בין המינים נוהגת באופן אניגמטי, וקשורה (או לא) למקרה שנחקר בו תינוק שהושאר בקניון סמוך לבית חולים. סיפורה נפרש בדרך שאני בדרך כלל אוהב - כאשר ברור שהסופר והדמות יודעים יותר מאתנו ואינם חושפים את הקלפים, והמתח הזה מייצר חלק ניכר מהעניין. אבל הפעם, עבורי לפחות, הפרטים היו מסובכים ומעורפלים מדי, והחשיפה ההדרגתית של סיפור הרקע, כמו גם ההתרחשויות בהווה היו מעט מסורבלות. בטח אם אני משווה לגיבורים לרגע בעלילות הספרים הקודמים בסדרה שסיפורם היה מהודק ונהיר יותר (במיוחד ב"שלוש" הקצבי שאינו חלק מן הסדרה אבל כולל נקודות השקה ומצטיין בקצב מהיר וחדות). ועדיין, יש נקודות זכות גם לקו העלילה הזה. המתח בין דמותה של האישה קשת היום ואפופת המסתורין לבלשית החדשה שעובדת עם אברהם אברהם נכתבים באמת ביד אמן שמשרטטת בדיוק רב את הסביבה, המחשבות והמתח בינאישי שסיטואציית חקירה מזמנת. ולצד העלילה הזו, עלילה נוספת בה אברהם חוקר באופן קצת יותר נהיר וליניארי את תעלומת היעלמו של אדם שקיים או שאינו ונעלם או שלא, ממלון ביפו. חקירה זו יותר זורמת ומרתקת. ההיקשים הלוגיים של אברהם בתחילתה מזכירים את שרלוק הולמס, וההמשך חוצה היבשות והמפתיע הרבה יותר מושך. 

ייתכן שלכך כיוון משעני. אם לא טועה, הכריכה האחורית אומרת משהו על כך שאברהם רוצה בכרך הנוכחי לעבור לחקירות גדולות יותר, עם יותר עניין. אולי ההנגדה הזו בין היומיומי האפרפר על המזימה הסבוכה-אך-על-כרעי-תרנגולת שלו לגדול והסמוי עמו מתמודד אברהם אברהם בעלילה השנייה היא מכוונת. go figure.

בכל מקרה, מדובר בספר כתוב היטב, בעל דמויות עגולות ואמיתיות, קצבי ברובו ומעט חסר אחידות בסיפורים שנארגים לתוכו. לקראת תום הספר יש כמה סצנות מקפיאות דם, כשאברהם פוגש את הדינוזאור (זוכרים?) וגם המפקדת שלו לשעבר, אילנה ליס, מגיחה לרגע ומושיטה ידה באופן לא צפוי מן העולם שמעבר. 

בקיצור, לא מושלם, אבל כשהוא כמעט יצור בשר ודם, אברהם אברהם וכמיהתו למשהו חדש וגדול מושכים אותנו פנימה, ועם כמה סצנות מרשימות מאוד, וסוף שמותיר ציפייה של ממש, הכי קרוב לקליף האנגר שמשעני הגיע אליו בעיני, כדאי מאוד לקרוא.

ציונים:

כתיבה: 9

תעלומה: 8

קצב: 8

דמויות: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי נקודות על הדינוזאור והקליף האנגר היחסי

מילה על ציונים. אני חווה דיסוננס, כי מחד הציונים מרגישים נכונים סובייקטיבית, ומאידך, מעריך שנהנתי יותר מהספר הראשון בסדרה - "תיק נעדר" - וציונו בבלוג נמוך יותר. אולי זו העובדה שהסדרה כבר מבוססת ולכן נהנית מחסד נעוריה, אולי השנים החולפות, בכ"ז 11, משנות משהו בהתייחסות. לא יודע. בכל אופן, ציונים, עסק מסובך, מצד אחד הם מספרים מדויקים, מצד שני ניתנים על ידי בני אדם.

סופי:8.7

 תוספת נאה, גם אם לא ה-מצטיינת, לסדרה נהדרת שמקדמת את ספרות הבלש הישראלית, מומלץ בחום!

פסח שמח ורגוע

גבר נכנס בפרדס - אשכול נבו

 

"מפלצות התהילה" של משינה היה יציאה מפתיעה. מי שלמדתי לזהות - בהדרכת מבקרי מוסיקה - כחובבת מדנס (יו ניים איט) ובוב דילן לעת מצוא ("גברת שרה השכנה") הפכה למטאליסטית. לא זוכר אם יובל בנאי גידל שיער ועשה את התנועות הסיבוביות האלה עם הראש על הבמה.

אניהו, אם להשאר מוסיקלי, נדמה שאשכול נבו האזין ללו ריד עליו השלום כששר "hey babe, take a walk on the wild side", התייחס לשורה כהוראה וציית. עלי להודות שלא קראתי אחרי "צימר בגבעתיים" ו-"ארבעה בתים וגעגוע", שניהם מאוד ישראליים, אנושיים וכתובים זורם ביותר, עם משקל סגולי שניתן להתווכח עליו. אבל לפחות על פי העטיפות - כן, כן, אל תשפוט וכו' - נדמה ש-"אלנוילנד", "הראיון האחרון" ו-"המקווה האחרון בסיביר", לא היו אפלים במיוחד ואילו "בפרדס" מתהדר בקאוור אפלולי שקשה לפספס. 

אז, הנה כאן, בשלושה סיפורים, נבו צולל אל מעמקי הנפש הישראלית ומנסה לדלות משם פנינים שחורות. עד כמה זה עובד?

קודם מילה על הסיפורים, ממש בקצרה - גרוש מסתבך עם פאם פטאל בדרום אמריקה, רופא מסתבך עם מתמחה ואישה נשואה מסתבכת עם עצמה. כולם יגיעו לסיטואציות מורכבות, ונבין, או לא, מה בדינמיקה הפנימית שלהם והמציאות סביבם ניתב אותם לשם, ואולי נזכה גם לתובנה על החיים עצמם (כן, בהומור).

הדמויות לרוב אמינות מאוד, מהודקות. פה ושם בורחת איזו אמירה או מחשבה שמרגישה קצת יותר מדי במקום. כמו בסרטי מד"ב כשלרגע יש הבלחה והגיבור מבין שהוא מדבר עם הולוגרמה ולא עם אדם אמיתי, או, אם תרצו, לפעמים הדמויות הן קצת יותר מדי "מה ישראלי בעיניך?" של יאיר לפיד. אבל בגדול, אמינות ומרתקות, כמו בשני הספרים הקודמים של נבו שקראתי. אהבתי במיוחד את הדמות בסיפור האחרון שעוברת אודיסאה מרשימה ונוגעת ללב.

הקצב זורם בבטחון של סופר מנוסה. היו פה ושם רגעים מתים, בעיקר בסיפור האמצעי של ד"ר קארו (ניכרים התחקיר וההיכרות שנוצרה עם חיי בית החולים) כשהוא מאריך בדברים על הא ודא ולא בהכרח הכרחי, בעוד שבסיפור האחרון בנקודות מסוימות קשה היה להניח מהיד. 

הכתיבה מאוד ידידותית למשתמש. המשפטים מחליקים בקלות במורד הגרון של העיניים. האירועים רודפים זה את זה וחושפים בקצב יעיל דילמות ורבדים נוספים ובסה"כ העסק עובד מצוין. מה שפחות עבד בעיני היה ריבוי פלאשבקים או מבטים לאחור בסיפור הראשון. גם עודף מידע בסיפור השני, של ד"ר קארו, והסיום המעט אניגמטי שלו שאולי מנסה להתכתב עם הסיפור הראשון באיזה הדהוד הרמוני שקשה לקלוט, האט וגרם לתחושה של חריקה. 

ומעל לכל הייתה תחושה של פספוס בתעלומה, בניסיון לדלות משהו מן המעמקים האפלים של הנפש הישראלית כפי שמשתקפת משלושת הגיבורים והסובבים אותם. מחד, ניתן לומר שנבו משאיר מקום למורכבות והעמימות המאפיינת את הנפש האנושית (כמה פעמים יצא לכם לעשות דברים שהפתיעו אתכם? דברים רעים? בטח קרה..), אבל מאידך, משהו נשאר לא פתור, לא ברור, עמוק מדי או רדוד, וזה בניגוד חד לכתיבה המהירה והבהירות בשאר ההיבטים. כאילו צלל והגיע לאיזשהו עומק וסבל משכרון מעמקים שלא איפשר לסיים את הצלילה. אבל כאמור, ניתן גם, וזה לגיטימי לגמרי, להתייחס לכך כתיאור מהימן יותר של העמימות האופפת את הנפש האנושית. בעיני זה פחות עבד, כאילו אם היה עושה עוד צעד, אולי היה ניתן להוציא משם משהו שיוכל בקלות רבה יותר לצעוד יד ביד עם הכריכה המצמיתה של הספר. 

ועדיין - ושוב בטון מוסיקלי - נדמה שנבו קצת כמו שניק קייב שר על רוכבים בשמיים שרוחות ההשתוקקות במפרשם כשהם תרים אחר הצד השני, מחפש משהו חדש ועמוק, והחיפוש הזה יפה בעיני, בטח כשיש מאחוריך ספרים לרוב ונוסחה די מנצחת.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 8.5

קצב: 8.5

תעלומה: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: פלוס שתי נקודות על boldly going where no one has gone before

סופי: 8.7

מפלצות התהילה של נבו הוא מאמץ מעניין ויפה ובהחלט שווה קריאה

נקמת הקנרית - עלמה גניהר

 

באחת הבדיחות היותר אהובות עלי של מיץ' הדברג ז"ל הוא מספר: "הקשבתי ברדיו לפרסומת על מזרנים והם אמרו - "תשכחו כל מה שאתם יודעים על מזרנים!" - אז שכחתי! אבל אז הם דיברו על מזרנים ולא היה לי מושג מה הם רוצים". מה שעובד בבדיחה היא הקונקרטיזציה שלה, ההיצמדות למילים שברור שכוונתן אחרת. 

בספרות, לעומת זאת, היכולת להעביר מסרים שמוטמעים בטקסט ונובעים ממנו על אף שאינם מוזכרים מפורשות הן מה שמבחין לעתים בין יצירה טובה למצוינת. הרחק מן הקונקרטי ועמוק אל בין השורות. אם במהלך הקריאה הדים עולים מן הטקסט גם אם אינם מוזכרים, אזי הסופר.ת השיגו משהו. זה לא הכרחי כמובן, ואפשר לכתוב מצוין ויעיל בעוד המון דרכים, אבל זה בהחלט יכול להיות דיל ברייקר כששוקלים את היצירה בתומה. 

אחד הדברים שאהבתי ב"קנרית" והיו רבים, היה הדרך שבה, על אף שמדובר במותחן לכל דבר ועניין, כולל ההתפתחויות לא הגיוניות, עלמה גניהר יצרה מעין סיפור-מערה שבו מעבר לתעלומה המרתקת והקצבית נשמעים כל הזמן הדים מסקרנים ליחסי הורים ילדים, יחסי כוחות בין גברים לנשים, עתידה של הספרות בעידן דיגיטלי, וטראומה מוקדמת והשלכותיה על התפתחות היכולת לאהוב ולחיות חיים מלאים. היופי הוא שזה נעשה בדרך מאוזנת, שאינה "אין יור פייס" אבל גם לא מוצנעת מדי, וזה, בעיני (ביקורות אחרות שקראתי לא התלהבו כמוני), הישג מרשים ומרגש.

אז אחרי הפתיחה המפרגנת, על מה הספר. דוד הוא דוקטורנט מופנם שסיפור חייו הוביל אותו היישר אל משבצת הכנון. הוא אוצר בתוכו זעם מודחק שיוצא בדרכים לא מותאמות (ואמינות). בפתיחת הסיפור מרצה חתיך שהוא גם סופר מצליח, עבורו משמש דוד כמתרגל, נרצח. הכותב, סופר פופולרי עם מניירות של כוכב רוק, הוא ההיפך מדוד שבוחר לנבור בכתביה של סופר עלומה שלא ברור אם ספריה אכן התפרסמו. את החקירה מקבלת עליה נעמי לב, חוקרת עדינת נפש עם קליפה מחוספסת לפרקים, שאינה שותה או מעשנת וניסיונותיה לעסוק בטבעונות ושיחותיה עם אביה המת הופכים אותה לאמיתית ומכמירת לב כשהיא מנסה לפלס דרכה מול צמרת המשטרה הגברית שעקרונות המי-טו טרם חלחלו אליה. העלילה מתקדמת עם הירצחם של עוד ועוד סופרים מרשימת רבי המכר, וגלריה של דמויות מעולם הספרות והעיתונות צועדות בסך ומקדמות את מה שהופך למצעד צבעוני ומדמם. נעמי ודוד חוקרים כל אחד מהכיוון שלו - היא את החשודים המצטברים, והוא מגלה כי לסופרת האבודה אולי יש קשר לעניין - והפלונטר הולך ומסתבך, כשעולם הספרות הישראלית כולו ניצב עם הגב לקיר.

מה עובד בספר. קודם כל הדמויות, גניהר מצליחה לייצר גלריה אמינה של דמויות. בחוד החנית נעמי ודוד הפגועים אך מתמודדים, ולצדם המו"ל המחושב, הבוס המסורס, הסופר הדוש ודמותה הנעלמה של הסופרת שהייתה או לא הייתה. אל כולן מתייחסת גניהר בחמלה ובכבוד, וגם הדושים מקבלים טיפול אמין ותמציתי. הכתיבה נמרצת ומהנה מאוד מפני שמחליפה סגנונות. לרגע אנחנו בתעלומת מתח, ובמשנהו זו סאטירה אה-לה ספרות רוסית על גורל אומנות הכתיבה בימינו, ושנייה אחר כך נבירה פסיכולוגית בחוויות העבר והשפעתן על האופי המתעצב של היצור האנושי. התנועה החביבה הזו שנערכה במיומנות עבדה עבורי מאוד, אחרים עלולים לדבר על אי אחידות. הקצב די מהיר עם עצירות פה ושם, כמו בכביש מהיר כאשר ביציאות השונות יש האטה בגלל תנועה נכנסת. דווקא תיאורי הסופרים בגוף ראשון שמעניקים מן קצב לעלילה פחות עבדו עבורי, למרות שהם כתובים בתנופה ובמובחנות, ומהווים דרך מעניינת לתחום בה את ההתרחשויות. עקב אכילס של הרומן הוא התעלומה.  מחד, סבוכה ומרתקת - המעקב של דוד אחר סיפורה של הסופרת מוליך אותו למפגש עם שתי דמויות מסקרנות שהכירו את הסופרת ולפענוח חלקים מן הפאזל המסקרן, מושך ומעניין. גם סיפורה של נעמי שנאבקת בעברה הכואב, ובזירה הגברית של המשטרה (הבוס שלה ספג מהלומה ושאר הקודקודים הם, ובכן, תמצית הגבריות הרעילה כמו שקוראים לזה) מרתק מאוד. אבל יחד עם זאת, יש כמה וכמה פינות משמעותיות לא סגורות שלא אפרט, וגם הפתרון, למרות שהוא הגיוני במידה, אינו מספק. ובעוד האקשן והמתח בהחלט מתגברים לקראת הסוף, הרבה נותר בעיני לא ברור או פתור וזה חסרון.

ועדיין, במכלול הדברים, מעלותיו של הספר עולות לאין ערוך על המגרעות, והוא מספק חוויה מותחת, אנושית, מרתקת ומסקרנת.

ציונים:

דמויות: 9

קצב: 8.5

כתיבה: 9

תעלומה: 7.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על אפקט המערה וההדים

סופי: 8.8

ספר מתח מקורי בו סופרים והספרות עצמה ניצבים בסכנה, לעתים מחקר על טראומה, לעתים סאטירה, כל הזמן, סוחף, אנושי וחומל. כיף שהגיע לעולם. מומלץ בחום.

 

עד מפתח - ליעד שהם

 

קצת כמו מורקמי שסוקר כאן, אבל שונה ממנו עד מאוד, ובטח קצת יותר כמו קובן, גם לליעד שהם יש מרכיבים וסגנון שמהווים חומרי בסיס לספריו היוצאים אחת לתקופה. תחקיר מקיף שמשתקף בעלילה באופן מרתק, קצב רצחני, דיאלוגים סופר-יעילים שמניעים את העלילה כמו רוח חזקה במפרש, דמויות די שטוחות שמרגישות (לי) קצת סאחיות, גיבור שנקלע למצוקה ויוצא נגד כוחות עלומים, ומין יכולת באמת נהדרת ללכוד את ה"זייטגייסט" של ישראל ולשלב אותה בעלילה. וכמו מורקמי/קובן, יש כל הזמן תחושה ש"כבר היינו בספר הזה". מן ארוחת מקדונלדס מאותיות וסימני פיסוק על גבי גוויות עצים (בניגוד לפרות), מהנה ומשביעה ובסופה, תהיות על תזונה נכונה.

הקריאה בספר הנוכחי הייתה עבורי מן רכבת הרים בקטנה, במובן זה שבתחילת הסיפור חשתי הפתעה, נדמה היה לי ששהם חורג משמעותית ממנהגו ואת הסחי הממוצע מחליפה דמות מורכבת, עם פינות אפלוליות, ואז אחרי כמה עשרות עמודים מופיע טוויסט מאוד מוצלח, שמשיב את העלילה לפסים המוכרים בעיני, מה שמוביל לאכזבה קטנה, אבל אין זמן להשתהות עימה, כי אצל שהם כמו אצל שהם, הקצב הרצחני והעלילה המרתקת שואבים פנימה ואחרי כמה שעות נגמר. 

אז מה יש לנו כאן. הגיבור שלנו, יונתן ברנע (לא חשוב מאיזו עדה), הוא שופט מחוזי, גרוש ומתמודד עם טרגדיה מעברו. חלק ניכר מעבודתו הוא משקיע בפורמט אלטרנטיבי לבית המשפט המוכר (והטוב?) - בית משפט קהילתי. ניכר ששהם תחקר את הנושא משמעותית - מדובר במקום שמיועד לתת לעבריינים חוזרים של עברות פחות חמורות הזדמנות שונה. יונתן מושקע מאוד בעבודתו בבית המשפט הקהילתי, מלווה בצוות נאמן הכולל עובדת סוציאלית, סנגורית ופרקליט (אולי להיפך מגדרית). הסיפור מתחיל בהילוך מהיר כשיונתן מוצא עצמו מואשם בפגיעה באחד מבאי בית המשפט הקהילתי, האיזון העדין של חייו מתערער, יחסיו עם צוותו משתנים והוא נדרש לברר כיצד תוכננה מתקפה רוויית זדון, ואולי גם הוא מסתיר דבר או שניים... הסיפור בגוף ראשון מנקודת מבטו של יונתן, כולל העמימות לגבי אירועים בעברו ומה שאירע באמת, מרתק וגרם לי לחשוב ששהם חוקר טריטוריות אחרות. אחר כך מגיע הטוויסט, ובלי לפרט את השלכותיו, החל ממנו, זה השהם המוכר והטוב, לטוב ולרע. מופיעה בסיפור גם ענת נחמיאס החוקרת המוכרת שמופיעה ברוב ספריו של שהם.

מבחינת הפרמטרים שנמדדים כאן במדגם מאוד לא מייצג (שהרי מהי ביקורת אם לא התרשמות נקודתית של אדם אחד בנקודת זמן מאוד ספציפית. ובפרסומה - יומרה חסרת כל ערך סטטיסטי), הכל די אותו דבר. הקצב מטורף, דיאלוגים יעילים מניעים את העלילה במהירות של עורכי הדין של נתניהו השוקדים בימים אלו עסקת הטיעון, התחומים ששהם בחר לתחקר - בית המשפט הקהילתי שמהווה כיוון אלטרנטיבי חשוב למערכת המשפט הקיימת, מתחבר לדיון החי על הצורך ברענון/שינוי במערכת הוותיקה, ותחום נוסף שלא אפרט לגביו מחמת ספוילרים, אבל הוא מרתק, מעניק לסיפור ערך מוסף גדול, וההטמעה שלו בעלילה היא ממש ללא רבב, ועוסקת היטב באזורים הדקים בקו המפריד בין עמידה בחוק לפשיעה ובין עשיית טוב לפסיכופתיה - מהווים זירה מרתקת לקצב הרצחני של שהם. והתעלומה ובמיוחד הנבל די מרתקים. 

החלקים הפחות טובים גם הם כאן - הדמויות של שהם בסך הכל אמינות, אבל האירועים וחיי רגש הפנימיים בעלי אופי סכמטי-שבלוני - סיפורי האהבה, הקשר בין אירועי עבר להווה - הכל מדויק וארוז טוב, טוב מדי. בניסוח פלצני, חייהם הפנימיים של הדמויות של שהם הם כמו בתים המוצגים למכירה, מסודרים ומדויקים, אבל זה לא מרגיש מספיק אמיתי. כמו שדמותו של הגיבור מעידה על עצמה כאשר היא מנהלת מונולוג פנימי תוך כדי דיאלוג עם דמות אחרת בו אינה חשה מעורבת באמת, "כל מה שאמרתי היה מן המוכן" (ציטוט בערך), ורבות מן התפניות הרגשיות ורבים מחיבוטי הנפש מרגישים מוכרים ועשויים שבלונה, מן המוכן. 

ועדיין, על אף הליקויים המוכרים, מדובר בסיפור מתח שכתוב בתנופה מרשימה, ללא גרם של שומן עודף (לא שיש בזה משהו רע), בעל מבנה מורכב ואינטגרטיבי, שזור טוויסטים שאחד מהם ממש מצוין וגם היתר סבבה, מהנה מאוד מאוד, ונוגע באופן מדויק, תמציתי ומתוחכם במציאות הישראלית ובנושאים שנמצאים בסדר היום העכשווי, והוא מומלץ מאוד לקריאה.   

ציונים:

קצב: 10 נדיה קומנצ'י של הקצב

תעלומה: 9 סבוך ומורכב, הפתרון מעט מוריד

דמויות: 7 עקב אכילס

כתיבה: 8 יעילה ואינטגרטיבית אך גם סכמתית משהו

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על האינטגרטיביות ולכידת רוח הזמן

סופי: 8.8

מותחן מהיר ומרתק שלוכד בדרכו האפקטיבית של שהם את רוח ההווה הישראלית, מומלץ מאוד

נערות למופת - שהרה בלאו

 

חווה קלר היא תלמידת אולפנא, דתייה לאומית, מבני ברק. יתומה שחייה אפופים סימני שאלה, ובהווה, היא עסוקה במאבק על לבו של מושא אהבתה ועל בימוי וכיכוב בהצגה המבוססת על מיתוס ה-93, סיפורן של 93 בנות צעירות שנשבו על ידי הנאצים למטרות ניצול ובחרו להתאבד על קידוש השם. בתווך, סבך פלונטרי של מערכות יחסים מורכבות ומעמדות שהיא מנסה לנהל כמן ליוויה מ-"אני קלאודיוס" וחקירה שאין לפרט עליה מחמת ספוילרים. על הרקע הזה פורשת בלאו סיפור קינטי ומיוזע שמזקק סוגיות של התבגרות ומעמד בדרך מרתקת.

לבלאו יש כתיבה מכשפת ורב שכבתית. רגשות ותחושות גוף נארגות לבליל מילים מתוחכם ומהביל, הנשען על יסודות ויסרליים שמעוררים חוויה רב חושית בעת הקריאה - מזכיר קצת את ניסיונות הקולנוע הרב מימדי שנערכו בעיקר בארצות הברית בעבר עם הריחות והתנועה. רק מוצלח. מעבר לכישוף הכללי ימצאו הקוראים דיוק מהפנט בתיאור החוויה הנשית. רגשות, מחשבות, היחסים עם המין הגברי - מן זיקוק שמרגיש כל כך כל כך מדויק. בכלל, בלאו הפכה את החוויה הנשית למושא יצירה ומחקר - "יצר לב האדמה", ספרה הראשון נגע באופן סימבולי באהבה וזוגיות, "האחרות", הספר שהופיע אחרי "נערות", עסק באמהות ובאי-אימהות ו"נערות" עוסק בהתבגרות. 

הסיפור כולל כמה סצנות מבריקות ממש. השוואת סיפורי המוסר של חווה ומושא אהבתה היא פינג פונג מצחיק-מזעזע, ומסע פסח של התנועה, שהוא פשוט ומדויק עד הפסיק האחרון. 

עוד נקודה מעניינת היא הימצאותה של חווה בציבור הדתי-לאומי של בני ברק, שזה קצת כמו להיות חילוני מוקף דתיים לאומיים (שרואים בו עגלה ריקה או משהו כזה). בבני ברק חווה נחשבת לזו שהמוסר שלה מוטל בספק על ידי האוכלוסייה החרדית המהווה רוב.  

בקיצור, אפשר לומר שבשלושת הספרים שכתבה חצבה לעצמה בלאו נישה משל עצמה בספרות הישראלית (מה שאני קראתי ממנה, כן?) ככותבת מרתקת של הקול הנשי. ועד כאן השתפכויות (מוצדקות, כן?).

הקריאה עשויה להיות קשה למי שהנבירה פנימה אל הנפש קשה לו. קצת כמו שקריאת ספר מתח יכולה להתנהל על ציר של אמון בו בקצה האחד "וואו" (השהיית אי האמון) ובשני "מה זה השטויות האלה?", גם רמת המוכנות לבחון ולדקדק בחוויה פנימית יכולה לנוע על ציר בו בקוטב האחד עניין ופתיחות למורכבות ולמכלול הרגשות ובנגדי, פחד או גועל מול האינטימיות שבצלילה פנימה. מי שמוצא חיבוטי נפש לא רצויים יהנה פחות או יסוג.

בספריה של בלאו יש לרוב גם רובד של אימה ומתח. מבעד למשקפיים ז'אנריים, לפחות בספר הנוכחי (אינני זוכר את השניים הקודמים מעבר לרושם העז שהותירו בי), התעלומה אינה באותה רמת מורכבות ועומק כמו הכתיבה עצמה. אולי התעלומה היא יותר סימבול ופחות מטרה - מן מסר שאומר שהחיים, חייהן של נשים תמיד מערבים אלימות, פגיעה ואימה, וככזה, זה מסר אפקטיבי. ועדיין היכולת לנחש בקלות מי מאחורי ההתרחשויות מורידה מעט מן ההנאה, במיוחד אם מתייחסים לספר כסיפור מתח. יחד עם זאת, קצת כמו בטווין פיקס (שיצא לי לראות שוב לאחרונה אז מוזכרת קצת יותר) בה הירצחה של לורה פלמר חשף כי מתחת לעיירה המנומנמת רוחשים יצרים אפלים - בלאו עושה שימוש בתעלומה על מנת לחשוף ולקלף את מעטה המוסריות והצניעות מהחברה הדתית ולהראות שענייני מעמד ומין מהווים משקל נגד למסורת ולצניעות ויכולים להם על נקלה. פשוט כי אנשים.

הדמויות שבלאו מעצבת, ריאלסטיות, נוכחות, ומרוב שהתיאורים שלה קולעים ומדויקים לפעמים זה קצת כמו לחוות אותן משחקות על בימת תאטרון כשהקורא בשורה הראשונה. באמת מרשים. חווה בולטת מעל כולן - חדה ורבת תושיה מחד, ומנגד, רגשותיה שולטים בה כמו ים סוער. כל אירוע שחברותיה חוות באופן יומיומי הוא עבורה גל שמימיו ממלאים את הפה והנחיריים ומקשים לנשום. שבריריותה והפכפכותה חיות לצד הכישרון, החדות והרגישות, ומייצרות עימן חוויה קיומית חיה ונושמת. כמה מן הבחירות שלה לאורכו של הספר מרגשות ומרתקות והיא זוהרת כדמות מורכבת ומרובת ניגודים.  אבל גם יתר הדמויות, עד האחרונה שבהן (שפיגל האב) ייחודיות וקורמות עור וגידים לנגד עיני המתבונן. קצת כמו הגיבורה של "יצר לב האדמה", גם בלאו יודעת להפיח חיים הכי קרובים לאמיתיים בדמויתיה הבדויות, באופן שמזכיר את מרגרט אטווד או קייט אטקינסון חביבות הבלוג. מן קסם שכזה. 

הקצב איטי יחסית מבחינת האירועים והתעלומה עצמה נחשפת רק היכנשהו אחרי שליש מהספר. אבל הכתיבה הוירטואוזית, משחקי המילים והריאליזם-המאגי-משהו הופכים את הספר לחווית קריאה מהירה ומרתקת, כמו שני אחיו שהוזכרו (בעצם אולי, אחיותיה). 

ציונים:

כתיבה: 9.5 more than this, you know there's nothing

דמויות: 10

תעלומה: 7

קצב: 8.5

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: רבע נקודה נוספת על המכלול

סופי: 9

מה אם לורה פלמר הייתה חיה בבני ברק? מה אם הייתה לה בת? עולם מהפנט ומסתורי נברא ב-200 ומשהו עמודים. קראו.