פעם, כשהייתי ילד קטן, בחוג קרמיקה, נטפלו אלי שלושה ילדים בסוף החוג. חיכיתי לאבי ברחוב. הם הופיעו משום מקום. אחזו בידי מאחורי גבי. אני התעוותתי, התפתלתי, ללא יכולת להשתחרר. הם הכריחו אותי לאכול עלה, והסתלקו משם בקולות צחוק. אלימות ילדים לפני שלושה עשורים הייתה הרבה יותר מעודנת, תודה לאל.
אבי הגיע לאסוף אותי אחרי כמה דקות. ואני, אדום, מיוזע, ורועד חיפשתי את המילים להסביר את החוויה הלא נעימה שעברתי. אבל כל מה שיצא ממני, היה מן יפחה, שקיפלה בתוכה מרירות של כעס והשפלה.
מדוע לפתוח באנקדוטה שגובלת במניפולציה רגשית. פשוט, אין לי איך להסביר מדוע המשכתי לקרוא את הספר הזה עד תומו. 500 עמודים. אין לי תירוץ, לא התנפלו עלי. אף אחד לא כופף את ידי. הפעם אני בחרתי ללעוס את העלה, ובסוף עלו בי תחושות דומות. ואתם יכולים לעצור כאן.
אם אתם לא משוכנעים, ובכל זאת המשכתם, נרחיב.
תנאי הפתיחה מבטיחים, כמו בהרבה ספרי מתח. אליס מדיסון היא בלשית חדשה במחלק רצח. אישה שצריכה לפלס דרכה בעולם קשוח. היא ושותפה ממונים לחקור רצח אכזרי של משפחה שלמה. בזירה נותר מסר אניגמטי - "13 ימים". טוב, אולי לא כזה אניגמטי.
במהרה מתברר כי אחד הנרצחים היה, עשרים שנה טרם הרצח, אחד מבין ארבעה ילדים שנחטפו אל "אגם הו" (אין קשר לדוקטור). רק שלושה חזרו. הראיות מצביעות אל ילד אחר מאותה תקרית, שגדל להיות רוצח חשאי המתנקש באוכלוסייה מאוד ספציפית, וחומק מן החוק דרך קבע. מדיסון חוקרת, ומפתחת כיוון משלה, שעל פיו ייתכן כי דמות קטלנית ומעוותת עומדת מאחורי הרציחות הללו, ועתידה לרצוח שוב.
נשמע לא רע. אבל חוץ מתיאור עבודת משטרה שמרגיש אמין, הספר כושל בכל הקטגוריות האפשריות.
הדמויות לא רק שטוחות, אלא שהאיפיונים הפשוטים שלהן נזרקים שוב ושוב אל הקורא באופן רפטטיבי, שלא לומר מעלה גירה.
בסדר, הבנו,
ספוילר -
ג'ון קמרון הוא טיפוס חשאי, חמקן כמו פנתר, שקט כמו דממה, יכול להופיע לידך בלי שתרגיש בו, גמיש כמו נינג'ה. אין לו עוד תכונות אופי? כנראה שלא. ג'ון קמרון הוא פשוט רוצח סוחרי הסמים המהיר בעולם. הוא כל כך מהיר ש...טוב הבנתם את הקטע.
ומדיסון, הכריכה האחורית מוסרת שעברה האפל הביא אותה למקום בו היא נמצאת.
אז כדאי שתשבו, מסתבר שהיא ראתה את אבא שלה משחק פוקר פעם. מסביר המון, לא? אבל אל דאגה, יש המון קטעי פילר שבהם היא חוזרת הביתה עייפה, חושבת מחשבה קודרת על מצבם העגום של החקירה וחייה, מתנהגת כמו קלישאה באופן כללי, הולכת לישון וקמה ליום חדש.
אלו רק שתיים מן הדמויות, אבל כולן, ללא יוצא מן הכלל, ריקות מתוכן וכוללות בערך מאפיין אחד שנטחן כמו קפה משובח.
סוף ספוילר.
הקצב לא עקבי ומתסכל. תערובת של פרקים ארוכים וקצרים. חיתוך בין מקומות וזמנים שמנסה להיות מתוחכם, אבל דומה לאפקט המצלמה הרועדת של "NYPD", רק שבמקום לתרום, הוא מעצבן. הכתיבה עמוסה בקלישאות, חזרתית ונגררת לעתים לטון דרמטי מנופח, שמזכיר את דגל ארצות הברית המתנפנף או מסוק מתרומם בסרטי מייקל ביי.
ספוילר -
("אדם מת הלילה באגם הו...". אנחנו יודעים את זה. תיארת את ההתרחשות במשך כמה עמודים טובים לפני שעצרת להצהיר שוב על המובן מאליו).
סוף ספוילר.
גם לעיסוק בסוגיות השונות שמזמנת נקודת המוצא יש עומק של נחל שהתייבש. ולא שחסרים נושאים מעניינים. כי, כפי שכבר נאמר, נקודת המוצא טובה. הקשר בין עברן הטראומטי של חלק מן הדמויות להווה המעוות שלהן מתואר בלאקוניות ובאופן לא משכנע בעליל, במיוחד בכל הקשור לדמות המסתורית שמדיסון מחפשת.
המאבק של מדיסון בזירה הקשוחה והגברית של המשטרה, והמחיר שהיא משלמת על היותה אישה בעולם של גברים, מתואר באופן בנאלי, שמגיע לשיא מגוחך במיוחד, בויכוח בינה לבין בלש אחר במחלק, שאמור לייצג את הקול השוביניסטי, ונשמע כמו ויכוח של ילדי גן שאינם בשלים עדיין לכיתה א'.
הטוויסטים, ויש איזה שניים שלושה, פשוט לא מרשימים, ומלווים בדרך כלל בכתיבה שמקבילה לצליל גונג מחריש אוזניים (אההה! אז הוא בכלל לא חיפש את מי שחשבנו שחיפש! וכדומה), שכלל אינו מאפשר לקורא להחליט מה הוא מרגיש ביחס אליהם.
ניתן להמשיך, אבל בטח הבנתם.
ועכשיו אני ניצב בפני דילמה חברתית. בדרך כלל אחרי שאני מסיים ספרי מתח בינוניים, אני מוכר אותם לאחת מחנויות הספרים המשומשים באלנבי, אליו אני עולה לרגל אחת לכמה חודשים. אבל מה עכשיו. מצויה בידי מפלצת זוללת זמן. גופת עץ תמים בת 500 עמודים. האם אוכל לחיות עם הידיעה שהעברתי את זה הלאה? שאיזו נשמה אומללה תכלה את זמנה במרדף כושל אחר ההבטחות של הכריכה האחורית, רק כדי לגלות בתום הקריאה עוד קמט סביב העיניים? האם כמו דעא"ש והטייס הירדני עלי לפתוח קבוצה ברשת חברתית כדי לקבל להצעות כיצד להיפטר מן הספר הזה? ואולי בכלל, כפי שעשה מיץ' הדברג לקיסם, אשחרר את העותק ביער ואלחש לו, "אתה חופשי!".
ציונים:
כתיבה: 4
דמויות: 4
תעלומה: 5
קצב: 5
ממוצע: 4.5
בונוס/עונש: מינוס נקודה וחצי על הפרה עקבית של הבטחות המופיעות על גבי הכריכה האחורית. נקווה רק שכמו שכל ההבטחות הופרו, כך יעלה גם בגורלה של זו הגורסת כי מדובר בספר ראשון מתוך סדרה. זה באמת יהיה מפחיד.
סופי: 3
false detective, הגרוע ביותר בבלוג עד היום, בפער מכובד.
תנאי הפתיחה מבטיחים, כמו בהרבה ספרי מתח. אליס מדיסון היא בלשית חדשה במחלק רצח. אישה שצריכה לפלס דרכה בעולם קשוח. היא ושותפה ממונים לחקור רצח אכזרי של משפחה שלמה. בזירה נותר מסר אניגמטי - "13 ימים". טוב, אולי לא כזה אניגמטי.
במהרה מתברר כי אחד הנרצחים היה, עשרים שנה טרם הרצח, אחד מבין ארבעה ילדים שנחטפו אל "אגם הו" (אין קשר לדוקטור). רק שלושה חזרו. הראיות מצביעות אל ילד אחר מאותה תקרית, שגדל להיות רוצח חשאי המתנקש באוכלוסייה מאוד ספציפית, וחומק מן החוק דרך קבע. מדיסון חוקרת, ומפתחת כיוון משלה, שעל פיו ייתכן כי דמות קטלנית ומעוותת עומדת מאחורי הרציחות הללו, ועתידה לרצוח שוב.
נשמע לא רע. אבל חוץ מתיאור עבודת משטרה שמרגיש אמין, הספר כושל בכל הקטגוריות האפשריות.
הדמויות לא רק שטוחות, אלא שהאיפיונים הפשוטים שלהן נזרקים שוב ושוב אל הקורא באופן רפטטיבי, שלא לומר מעלה גירה.
בסדר, הבנו,
ספוילר -
ג'ון קמרון הוא טיפוס חשאי, חמקן כמו פנתר, שקט כמו דממה, יכול להופיע לידך בלי שתרגיש בו, גמיש כמו נינג'ה. אין לו עוד תכונות אופי? כנראה שלא. ג'ון קמרון הוא פשוט רוצח סוחרי הסמים המהיר בעולם. הוא כל כך מהיר ש...טוב הבנתם את הקטע.
ומדיסון, הכריכה האחורית מוסרת שעברה האפל הביא אותה למקום בו היא נמצאת.
אז כדאי שתשבו, מסתבר שהיא ראתה את אבא שלה משחק פוקר פעם. מסביר המון, לא? אבל אל דאגה, יש המון קטעי פילר שבהם היא חוזרת הביתה עייפה, חושבת מחשבה קודרת על מצבם העגום של החקירה וחייה, מתנהגת כמו קלישאה באופן כללי, הולכת לישון וקמה ליום חדש.
אלו רק שתיים מן הדמויות, אבל כולן, ללא יוצא מן הכלל, ריקות מתוכן וכוללות בערך מאפיין אחד שנטחן כמו קפה משובח.
סוף ספוילר.
הקצב לא עקבי ומתסכל. תערובת של פרקים ארוכים וקצרים. חיתוך בין מקומות וזמנים שמנסה להיות מתוחכם, אבל דומה לאפקט המצלמה הרועדת של "NYPD", רק שבמקום לתרום, הוא מעצבן. הכתיבה עמוסה בקלישאות, חזרתית ונגררת לעתים לטון דרמטי מנופח, שמזכיר את דגל ארצות הברית המתנפנף או מסוק מתרומם בסרטי מייקל ביי.
ספוילר -
("אדם מת הלילה באגם הו...". אנחנו יודעים את זה. תיארת את ההתרחשות במשך כמה עמודים טובים לפני שעצרת להצהיר שוב על המובן מאליו).
סוף ספוילר.
גם לעיסוק בסוגיות השונות שמזמנת נקודת המוצא יש עומק של נחל שהתייבש. ולא שחסרים נושאים מעניינים. כי, כפי שכבר נאמר, נקודת המוצא טובה. הקשר בין עברן הטראומטי של חלק מן הדמויות להווה המעוות שלהן מתואר בלאקוניות ובאופן לא משכנע בעליל, במיוחד בכל הקשור לדמות המסתורית שמדיסון מחפשת.
המאבק של מדיסון בזירה הקשוחה והגברית של המשטרה, והמחיר שהיא משלמת על היותה אישה בעולם של גברים, מתואר באופן בנאלי, שמגיע לשיא מגוחך במיוחד, בויכוח בינה לבין בלש אחר במחלק, שאמור לייצג את הקול השוביניסטי, ונשמע כמו ויכוח של ילדי גן שאינם בשלים עדיין לכיתה א'.
הטוויסטים, ויש איזה שניים שלושה, פשוט לא מרשימים, ומלווים בדרך כלל בכתיבה שמקבילה לצליל גונג מחריש אוזניים (אההה! אז הוא בכלל לא חיפש את מי שחשבנו שחיפש! וכדומה), שכלל אינו מאפשר לקורא להחליט מה הוא מרגיש ביחס אליהם.
ניתן להמשיך, אבל בטח הבנתם.
ועכשיו אני ניצב בפני דילמה חברתית. בדרך כלל אחרי שאני מסיים ספרי מתח בינוניים, אני מוכר אותם לאחת מחנויות הספרים המשומשים באלנבי, אליו אני עולה לרגל אחת לכמה חודשים. אבל מה עכשיו. מצויה בידי מפלצת זוללת זמן. גופת עץ תמים בת 500 עמודים. האם אוכל לחיות עם הידיעה שהעברתי את זה הלאה? שאיזו נשמה אומללה תכלה את זמנה במרדף כושל אחר ההבטחות של הכריכה האחורית, רק כדי לגלות בתום הקריאה עוד קמט סביב העיניים? האם כמו דעא"ש והטייס הירדני עלי לפתוח קבוצה ברשת חברתית כדי לקבל להצעות כיצד להיפטר מן הספר הזה? ואולי בכלל, כפי שעשה מיץ' הדברג לקיסם, אשחרר את העותק ביער ואלחש לו, "אתה חופשי!".
ציונים:
כתיבה: 4
דמויות: 4
תעלומה: 5
קצב: 5
ממוצע: 4.5
בונוס/עונש: מינוס נקודה וחצי על הפרה עקבית של הבטחות המופיעות על גבי הכריכה האחורית. נקווה רק שכמו שכל ההבטחות הופרו, כך יעלה גם בגורלה של זו הגורסת כי מדובר בספר ראשון מתוך סדרה. זה באמת יהיה מפחיד.
סופי: 3
false detective, הגרוע ביותר בבלוג עד היום, בפער מכובד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה