הכריכה האחורית מבטיחה רומן מתח שוודי מלא אדרנלין, משהו שמתאים למי שאהב את "נערה עם קעקוע דרקון".
אז באמת, בספר יש תעלומות רצח עקובות מדם, שוודים, דמויות רבות, תפניות חדות, נושאים חברתיים ואפילו רוחב
יריעה (490 ומשהו עמודים).
אבל זה לא עובד. בכל כך הרבה רמות.
ניסיתי להבין מה קורה לי בזמן הקריאה, כששאלות תמוהות התעוררו במחשבותיי.
האם אפשר להחליף את סטיפן הוקינג באדם אחר רק כי יש גם לו שיתוק מוחין נדיר?
האם הייתם נותנים לוודי אלן לשחק בשליחות קטלנית 5 בתור מחסל רק כי הוא עוטה על עצמו מעיל עור שחור?
האם אפשר להזמין חברים לברביקיו (קראתי את הספר ביום העצמאות), לסדר הכול, שולחן גן, שתייה וכו, ואז להניח פריכיות אורז על הגריל ולקרוא לזה מנגל?
האם הייתם נותנים ל"המהפנט" לשמש מעין המשך ל"נערה עם קעקוע דרקון"?
אם השבתם בשלילה על שלוש השאלות הראשונות, חסכו לעצמכם את העבודה וקחו את הדעה שלי לגבי הרביעית. כי חוויית הקריאה של המהפנט תתסכל אתכם. מאוד.
שוודים, מין חופשי, רציחות ורוחב יריעה אינם מספיקים. צריך גם הבנה במינונים, קצב, מניעים ואמינות דמויות ויצירת תפניות. כדאי שגם תהיה קצת מקוריות. כל אלו, ועוד, אינם נמצאים בספר הזה.
יש עלילה.
אריך מריה ברק הוא פסיכיאטר, מהפנט בעבדו. הוא נשבע שלא ישוב להפנט (מסוג הדברים שאנשים יכלו לומר בנימה דרמטית אי שם באייטיז, "נשבעתי שלא אשוב ל..."). אחרי 300 עמודים בערך אנו לומדים מדוע הוא נשבע. זה לא כ"כ מעניין.
בכל מקרה, אריק נאלץ לשוב להפנט בעקבות רצח מזעזע של משפחה. שובו לעולם ההפנוט מכניס אותו ואת משפחתו לספירלה של אירועים קשים הכוללים בגידות, חטיפה וניסיונות רצח. מתישהו לאחר כשלוש מאות עמודים, פלאשבק שבלוני באורך של כמאה עמודים מסביר מדוע הפסיק ברק להפנט, ומדוע שובו להפנוט מסבך אותו. ברקע נמצא הבלש יונה לינה. חוקר שהקטע שלו הוא להכריח אנשים לומר לו שהוא צדק אחרי שהוא מוכיח את צדקתו. איפה הוא ואיפה ליסבת סלנדר על שלל המופרעויות שלה.
נראה שהספר באמת לא פוגע בכלום. הכול מרגיש שבלוני, תבניתי. כמעט כאילו נכתב על ידי אלגוריתם ומחשב, ולא זוג כותבים כפי שמצהירה הכריכה האחורית (זה כבר הספר השני, אחרי "יום שני הכחול", שכתב זוג כותבים שמערב מתח בפסיכולוגיה/פסיכיאטריה באופן שעושה לי רע).
ההסתבכות של הגיבור, הקושי של חיי המשפחה, כל מה שאמור להיות נוכח ברומן מתח רציני וראוי שיהיה, נמצא שם, אבל כתוב בצורה גנרית ומשעממת. כך שהוא אפילו לא מצליח לייצר זבלון מהנה. וזה, כבר באמת בלתי נסלח.
ציונים:
דמויות: 4, פגשתי פריכיות אורז עמוקות ומעניינות יותר.
כתיבה: 5.5, ללא ספק החלק החזק של הספר.
קצב: 4 העלילה נעה בקצב שהוא כמו רצחני, אבל בגלל הגנריות העמוקה, ההרגשה היא קצת כמו לצעוד על הליכון, לא זזים לשום מקום.
תעלומה: 4. בלאגן לא יעיל.
ממוצע: 4.5
בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על פסקאות שלמות של מראי מקום. הניסיונות להשתמש בשוודיה עצמה כדי לשכנע אותנו שמדובר במותחן שוודי משובח מסורבל אף הוא. "הוא נסע ברחוב זה וזה ופנה ברחוב זה וזה" לאורך חצי עמוד אינו הופך מותחן למוצלח, אלא לקצת יותר מעצבן ממה שהיה.
סופי: 4.
או, כפי שאמרה סבתי עליה השלום בכל פעם שלא הסכמתי לסיים את הצלחת, אוי וויי זמיר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה