יום חמישי, 26 בפברואר 2026

הצד האפל של אנטארקטיקה - איל ורמן

 














רצף אסוציאציות על לחשים, טיפול פסיכולוגי ומדע בדיוני.

לפני כמה ימים ראיתי פוסט בפייסבוק שעסק בלחשים. לא לחש לצורך כישוף, אלא רצף מילים שיש לו היכולת להשפיע על מישהו אחר. הכותבת דיברה על זה שהלחש הנכון, הוא רצף מילים שנאמרות בתזמון ובטון הנכון, ואז, אולי, נוצר הפוטנציאל להשפיע. ההקשר היה טיפול נפשי, המילים הנכונות בזמן הנכון יכולות להשפיע.

זה הזכיר לי את האבחנה של פרויד בין הבנה אינטלקטואלית של הקונפליקט בשיח טיפולי, לעומת חוויה של ממש שיכולה להתרחש במרחב שבין מטפל למטופל. פרויד כינה את זה "העברה" והתייחס לחוויה של המטופל מול המטפל תוך שחזור/עיסוק מחדש בתכנים משמעותיים מוקדמים ש"נכנסים" אל חדר הטיפול. לדוגמא לדבר על הפחד מדמויות נשיות עם הפסיכולוגית מעמדה אינטלקטואלית מרוחקת לעומת לחוות אותו מול הפסיכולוגית ולדון ישירות בחוויה עימה. בשני המקרים, האינטקלטואלי וההעברתי, מדובר בשורה התחתונה בשיחה ובמילים שנאמרות בחדר. לא ניתן לממש אף אחד מהשניים ללא שפה.

וזה הזכיר לי את ש.ב.ד, המרצה לאנתרופולגיה שבשיעור הראשון בתואר ראשון, אחרי שנזף בנו על זה ש"בטח כולכם כאן רוצים להיות פסיכולוגים", הוסיף, "אז תדעו לכם שסופרים הם הפסיכולוגים הכי טובים". וואללה, צדק.

(במאמר מוסגר, לאחרונה הפייסבוק רוחש מפוסטים על שיח של סופרת על החוויות וניהול תהליכי העברה בטיפול שעברה, ובשולי הנושא הזה שהוא רגיש וחשוב, מדובר בנקודת השקה השקתית במיוחד בין כתיבה להעברה. אבל זה כבר אסוציאטיבי מדי...)

בכל אופן, מדע בדיוני טוב, אני חושב, צריך להכיל את שני המרכיבים - מעבר להיבט השכלתני-אינטקלטואלי שלו, טוב שידע לסחוף אותנו אל תוך חוויה, לשכנע שזה באמת קורה, כמו לחש טוב. בין אם זה ליקוי החמה המבהיל של אסימוב, או גזע של יצורים בעלי שלוש רגליים שמשעבד את האנושות (Tripods של ג'ון כריסטופר, שיצא מתורגם אי שם באייטיז בספריית "דן חסכן" אני חושב, ועובד לטלויזיה).

"הצד האפל של אנטרקטיקה", ספרו של איל ורמן, עמד לצידי בימים מורכבים וסיפק מפלט מיטיב. אם מתבוננים מבעד לפריזמה שתוארה קודם, אפשר לומר שהוא עובד ברובו. הצד האינטלקטואלי והצד המשכנע-סוחף בהחלט שם, לצד בוסריות ומעט סכמטיות בחלקים היותר מינוריים של הסיפור. 

אבל קודם, על מה מדובר. חללית חייזרית נוחתת/מתרסקת בכדור הארץ, ובאנטרקטיקה מוקמת מושבה שבה ארצות הברית, סין ועוד גורמים, מגיעים לשיווי משקל עדין במסגרתו האנושות יכולה לחקור ולבסס דרכי פעולה מול המציאות החדשה במקום להכנס לעימות צבאי. איך שומרים על החייזרים שזקוקים לסביבה שונה בחיים? איך מתקשרים? ועוד ועוד. מפגש ראשון זה מרתק, וגם אקטואלי כשחושבים על טראמפ וספין ה-"אני אשחרר את כל המידע על חייזרים, מי זה בכלל ג'פרי אפשטיין?" שלו. בכל אופן, אל תוך המציאות המרתקת הזו נזרקים יונתן, מהנדס צעיר וטיפה מופנם שמגויס לעבודה בתאגיד גדול, רנוקה, מהנדסת צעירה מהמזרח, מאיה המסתורית ונונטאו, החייזר שתיאורו הזכיר לי את אלף, הלוא הוא גורדון שמוואי, אם צבע הפרווה שלו היה סגול. 

יונתן ורנוקה מגיעים לאנטרקטיק סיטי (הברקה חמודה) כדי לעשות בדיקות על מערכת התקשורת שבין החייזרים לאנושות ונקלעים במהרה לשלל מצבים בלתי צפויים וההרפתקה מאיצה במהירות, תוך שהם חושפים קונספירציה עולמית שמוביל נבל ג'יימס בונדי מאוד.

מה עובד בספר? רומן הביכורים של ורמן שופע רעיונות מקסימים שמפותחים ברמה המדעית-שכלתנית אבל גם נגישים מאוד. בתקשורת שבין הדורותיאנים אפשר לזהות הדים לרעיונות היפים יותר מ"סטארטרק דיסקברי" (שבאופן אישי לא אהבתי אותה, כי הרגישה לי עם יותר מדי פאתוס ופתיתיות-שלג באופיים של הגיבורים), ובסיפור המקור של הדורותיאנים ניתן למצוא הדים מתונים ל"הדרור" המעולה של מרי דוריה ראסל (אבל כאן לא הולכים עד הסוף והמבין יבין). בכל מקרה, ביולוגיה ואבולוציה משמשות בסיס יפה למפגש בין האנושות לדורותיאנים.

בנוסף, "הצד האפל", מצליח לסחוף בהיותו מותחן "גדול מהחיים", זאת אומרת, חובק עולם, חוצה תרבויות, ובמשקל כבד מבחינת ההשלכות שהוא דן בהן, וככזה הוא מצליח לרגש ומזכיר טיפה את המותחנים של קלייב קאסלר. התיאורים של אנטרקטיקה יפים וסוחפים, גם אם מעט ארוכים לעתים, ומרגיש שיש הרבה דיוק מדעי (סחבק לא מומחה בענייני קטבים). והכי כיף, בשורה התחתונה זה מד"ב ישראלי הרפתקני וקצבי, כולל סצנה אחת כיפית ומגלומנית שכל ראש ממשלה היה רוצה להצטלם לצידה. 

לצד זה, העסק גם טיפה חורק.  חלק מן הסצנות, ובעיקר הקונפליקטים בין הדמויות ובתוכן, נוטים להיות בוסריים וטיפה סכמטיים. ובהקשר הזה מתרחשות לפעמים סצנות שמרגישות קצת לא מותאמות. 

למשל, הגיבורים ממהרים לבצע פעולה מסוימת כשגורל העולם ניצב על הכף וצריך לקבל החלטות מהירות. יונתן שואל את מאיה אם הוא יכול להצטרף, הכל בלחץ של זמן, ואז מגיעה מיני הרצאה מצד מאיה על זה שיונתן לא יכול להצטרף כי הוא אינו סוכן מוסד, לצד פירוט של הליך ההכשרה ואז, הפלא ופלא, הוא דווקא כן יכול להצטרף. הסצנה הזו, שיכלה להיות מהודקת יותר, מתארכת ומרגישה טיפה לא במקום. או כאשר הנבל עושה את הופעת האורח שלו והטקסט שלו נשמע כמו ציטוט אחד לאחד ממלחמת הכוכבים. ויש עוד כמה סצנות כאלה, רובן דווקא סביב המתח ביחסים המתהווים בין הדמויות בחלקים המינוריים של הסיפור, ולא במסגרת הסיפור ה"גדול" של ההרפתקה, והן ניצבות בפער שצורם מעט מול הרעיונות היפים ורוחב היריעה של הסיפור.  

אבל עדיין, לצד החלקים האלה, "הצד האפל" הוא רומן מד"ב ישראלי למהדרין, שופע רעיונות יפים וחיוביות, ובהחלט שווה קריאה.


ציונים:

תעלומה: 8 - שלל תעלומות

קצב: 8 - מהיר וגדול מהחיים

דמויות: 7

כתיבה: 7


סופי: 7.5

בונוס/עונש: אין


מד"ב ישראלי חובק עולם וקצבי, שלצד מגרעות קלות, מספק בריחה כיפית מהמציאות הדיסטופית משהו של השנים האחרונות. 




יום חמישי, 5 בפברואר 2026

החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 



משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.
 
אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9
תעלומה: 8.5 
דמויות: 8
כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי.