רצף אסוציאציות על לחשים, טיפול פסיכולוגי ומדע בדיוני.
לפני כמה ימים ראיתי פוסט בפייסבוק שעסק בלחשים. לא לחש לצורך כישוף, אלא רצף מילים שיש לו היכולת להשפיע על מישהו אחר. הכותבת דיברה על זה שהלחש הנכון, הוא רצף מילים שנאמרות בתזמון ובטון הנכון, ואז, אולי, נוצר הפוטנציאל להשפיע. ההקשר היה טיפול נפשי, המילים הנכונות בזמן הנכון יכולות להשפיע.
זה הזכיר לי את האבחנה של פרויד בין הבנה אינטלקטואלית של הקונפליקט בשיח טיפולי, לעומת חוויה של ממש שיכולה להתרחש במרחב שבין מטפל למטופל. פרויד כינה את זה "העברה" והתייחס לחוויה של המטופל מול המטפל תוך שחזור/עיסוק מחדש בתכנים משמעותיים מוקדמים ש"נכנסים" אל חדר הטיפול. לדוגמא לדבר על הפחד מדמויות נשיות עם הפסיכולוגית מעמדה אינטלקטואלית מרוחקת לעומת לחוות אותו מול הפסיכולוגית ולדון ישירות בחוויה עימה. בשני המקרים, האינטקלטואלי וההעברתי, מדובר בשורה התחתונה בשיחה ובמילים שנאמרות בחדר. לא ניתן לממש אף אחד מהשניים ללא שפה.
וזה הזכיר לי את ש.ב.ד, המרצה לאנתרופולגיה שבשיעור הראשון בתואר ראשון, אחרי שנזף בנו על זה ש"בטח כולכם כאן רוצים להיות פסיכולוגים", הוסיף, "אז תדעו לכם שסופרים הם הפסיכולוגים הכי טובים". וואללה, צדק.
(במאמר מוסגר, לאחרונה הפייסבוק רוחש מפוסטים על שיח של סופרת על החוויות וניהול תהליכי העברה בטיפול שעברה, ובשולי הנושא הזה שהוא רגיש וחשוב, מדובר בנקודת השקה השקתית במיוחד בין כתיבה להעברה. אבל זה כבר אסוציאטיבי מדי...)
בכל אופן, מדע בדיוני טוב, אני חושב, צריך להכיל את שני המרכיבים - מעבר להיבט השכלתני-אינטקלטואלי שלו, טוב שידע לסחוף אותנו אל תוך חוויה, לשכנע שזה באמת קורה, כמו לחש טוב. בין אם זה ליקוי החמה המבהיל של אסימוב, או גזע של יצורים בעלי שלוש רגליים שמשעבד את האנושות (Tripods של ג'ון כריסטופר, שיצא מתורגם אי שם באייטיז בספריית "דן חסכן" אני חושב, ועובד לטלויזיה).
"הצד האפל של אנטרקטיקה", ספרו של איל ורמן, עמד לצידי בימים מורכבים וסיפק מפלט מיטיב. אם מתבוננים מבעד לפריזמה שתוארה קודם, אפשר לומר שהוא עובד ברובו. הצד האינטלקטואלי והצד המשכנע-סוחף בהחלט שם, לצד בוסריות ומעט סכמטיות בחלקים היותר מינוריים של הסיפור.
אבל קודם, על מה מדובר. חללית חייזרית נוחתת/מתרסקת בכדור הארץ, ובאנטרקטיקה מוקמת מושבה שבה ארצות הברית, סין ועוד גורמים, מגיעים לשיווי משקל עדין במסגרתו האנושות יכולה לחקור ולבסס דרכי פעולה מול המציאות החדשה במקום להכנס לעימות צבאי. איך שומרים על החייזרים שזקוקים לסביבה שונה בחיים? איך מתקשרים? ועוד ועוד. מפגש ראשון זה מרתק, וגם אקטואלי כשחושבים על טראמפ וספין ה-"אני אשחרר את כל המידע על חייזרים, מי זה בכלל ג'פרי אפשטיין?" שלו. בכל אופן, אל תוך המציאות המרתקת הזו נזרקים יונתן, מהנדס צעיר וטיפה מופנם שמגויס לעבודה בתאגיד גדול, רנוקה, מהנדסת צעירה מהמזרח, מאיה המסתורית ונונטאו, החייזר שתיאורו הזכיר לי את אלף, הלוא הוא גורדון שמוואי, אם צבע הפרווה שלו היה סגול.
יונתן ורנוקה מגיעים לאנטרקטיק סיטי (הברקה חמודה) כדי לעשות בדיקות על מערכת התקשורת שבין החייזרים לאנושות ונקלעים במהרה לשלל מצבים בלתי צפויים וההרפתקה מאיצה במהירות, תוך שהם חושפים קונספירציה עולמית שמוביל נבל ג'יימס בונדי מאוד.
מה עובד בספר? רומן הביכורים של ורמן שופע רעיונות מקסימים שמפותחים ברמה המדעית-שכלתנית אבל גם נגישים מאוד. בתקשורת שבין הדורותיאנים אפשר לזהות הדים לרעיונות היפים יותר מ"סטארטרק דיסקברי" (שבאופן אישי לא אהבתי אותה, כי הרגישה לי עם יותר מדי פאתוס ופתיתיות-שלג באופיים של הגיבורים), ובסיפור המקור של הדורותיאנים ניתן למצוא הדים מתונים ל"הדרור" המעולה של מרי דוריה ראסל (אבל כאן לא הולכים עד הסוף והמבין יבין). בכל מקרה, ביולוגיה ואבולוציה משמשות בסיס יפה למפגש בין האנושות לדורותיאנים.
בנוסף, "הצד האפל", מצליח לסחוף בהיותו מותחן "גדול מהחיים", זאת אומרת, חובק עולם, חוצה תרבויות, ובמשקל כבד מבחינת ההשלכות שהוא דן בהן, וככזה הוא מצליח לרגש ומזכיר טיפה את המותחנים של קלייב קאסלר. התיאורים של אנטרקטיקה יפים וסוחפים, גם אם מעט ארוכים לעתים, ומרגיש שיש הרבה דיוק מדעי (סחבק לא מומחה בענייני קטבים). והכי כיף, בשורה התחתונה זה מד"ב ישראלי הרפתקני וקצבי, כולל סצנה אחת כיפית ומגלומנית שכל ראש ממשלה היה רוצה להצטלם לצידה.
לצד זה, העסק גם טיפה חורק. חלק מן הסצנות, ובעיקר הקונפליקטים בין הדמויות ובתוכן, נוטים להיות בוסריים וטיפה סכמטיים. ובהקשר הזה מתרחשות לפעמים סצנות שמרגישות קצת לא מותאמות.
למשל, הגיבורים ממהרים לבצע פעולה מסוימת כשגורל העולם ניצב על הכף וצריך לקבל החלטות מהירות. יונתן שואל את מאיה אם הוא יכול להצטרף, הכל בלחץ של זמן, ואז מגיעה מיני הרצאה מצד מאיה על זה שיונתן לא יכול להצטרף כי הוא אינו סוכן מוסד, לצד פירוט של הליך ההכשרה ואז, הפלא ופלא, הוא דווקא כן יכול להצטרף. הסצנה הזו, שיכלה להיות מהודקת יותר, מתארכת ומרגישה טיפה לא במקום. או כאשר הנבל עושה את הופעת האורח שלו והטקסט שלו נשמע כמו ציטוט אחד לאחד ממלחמת הכוכבים. ויש עוד כמה סצנות כאלה, רובן דווקא סביב המתח ביחסים המתהווים בין הדמויות בחלקים המינוריים של הסיפור, ולא במסגרת הסיפור ה"גדול" של ההרפתקה, והן ניצבות בפער שצורם מעט מול הרעיונות היפים ורוחב היריעה של הסיפור.
אבל עדיין, לצד החלקים האלה, "הצד האפל" הוא רומן מד"ב ישראלי למהדרין, שופע רעיונות יפים וחיוביות, ובהחלט שווה קריאה.
ציונים:
תעלומה: 8 - שלל תעלומות
קצב: 8 - מהיר וגדול מהחיים
דמויות: 7
כתיבה: 7
סופי: 7.5
בונוס/עונש: אין
מד"ב ישראלי חובק עולם וקצבי, שלצד מגרעות קלות, מספק בריחה כיפית מהמציאות הדיסטופית משהו של השנים האחרונות.
