יום שישי, 6 בנובמבר 2015

לבד בתיאטרון המוות - טרי הייז




























אני מאוד אוהב ללכת לקולנוע, למרות שעם השנים אני פחות ופחות מתרשם מההיצע. אולי האיכות ירדה, וסביר יותר שאני מתבגר - או מזדקן, אם אנחנו בקטע פסימי - אל מעבר לנקודה שבה הקלישאה על כך ש"פעם עשו את זה טוב יותר" הופכת פעילה באופן אינסטקטיבי. מדי פעם, עם זאת, מגיע איזה סרט שסוחף אותי פנימה, מזכיר לי שעוד יש שם בחוץ מנה קטנה של פליאה, עיניים פעורות, התרגשות והפתעה. בדרך כלל לא מדובר ביצירות מופת, אלא בשילוב מאוד מוצלח של המרכיבים של סיפור טוב - קצב מהיר, ריבוי אירועים ותפניות, דמויות מוצלחות, וגם סוף מפתיע לא מזיק.
כך היה עם "האישה ששרה", של דניס וילנב, דרמה קשה, אבל גם קצבית ומותחת, ועם "קיק אס" הראשון, של מתיו ווהן, שהיה מהיר ואלים, עם דמויות חמודות, וסיפור קורע לב של אהבת אב לבתו.

"לבד בתיאטרון המוות" ("i am pilgrim" במקור, מה שגרם לי לחשוב, הה?) הוא ספר שמעניק חוויה דומה. והפתיחה הקולנועית לסקירה היא אולי תולדה של העובדה שהסופר החל את הקריירה שלו כתסריטאי (של "מקס הזועם" 2 ו-3, שלא הרשימו אותי במיוחד כשצפיתי בהם אי פעם) ועבר הסבה, סופר-מוצלחת (בניגוד לקריירת הגולף של מייקל ג'ורדן לאחר הפרישה) לכתיבת מותחנים. ויצא לו טוב, ממש טוב.

אז מה יש לנו כאן. רומן מתח בגוף ראשון מפי סוכן חשאי. צעיר אבל ראה כמה דברים בחייו. סקוט, שם בדוי, הוא יתום מבית הרוס המאומץ על ידי משפחה אמידה. הוא מתבגר, מגלה שהוא קר רוח, מגוייס, ובהדרגה הופך לסוכן חשאי הפועל ברמות העמוקות והמכוערות ביותר של עולם הביון.
בקצה השני של הגלובוס, נער מוסלמי ממשפחה טובה, פוגש מקרוב את זרוע הברזל של השירותים החשאיים של המדינה, כאשר השלטונות מציבים את משפחתו על הכוונת. ההסתבכות הזו מגיעה לשיא מחלחל, בו מתחילה נפשו של הצעיר מסע חישול שלא היה מבייש גיבור קומיקס.
הייז עובר בין שני הסיפורים, בין זירות שונות בזמן ובמקום, מזגזג בין חקירת רצח מסתורי המתרחש בניו יורק למזימה טרוריסטית חובקת עולם, ויוצר שני סיפורי "origin", שהופכים בערך באמצעו של הספר עב הכרס למרוץ מסמר שיער נגד השעון (וסליחה על הקלישאה, אבל יש מותחנים שהם פשוט כאלה...). 

הכתיבה של הייז מצוינת. זה מורגש קודם כל בכך שקרוב לשבע מאות עמודים, עמוסים פרטים והתרחשויות, חולפים במהירות והספר נגמר באבחה.
הייז אומנם אינו עושה משהו חדש, אבל הוא מציג כל מיני חידושים קטנים שהופכים את הספר למרענן. החיבור בין תעלומת רצח משטרתית לתעלומת ביון בינלאומית מוסיף עניין, הגיבור שאומנם דומה לאחרים כמותו בספרי מתח נוסחתיים, אבל בניגוד אליהם, חוץ מלפתור תעלומות ולהשתתף במרדפים, עסוק גם במחשבות ריאליסטיות-נוגות על עולם הביון ועל החיים (עצמם), באופן שאינו מסרבל, אלא מוסיף חן. החלק היפה ביותר בעיני הינו המבנה של הרומן השמנמן הזה. הייז מתחיל עם טור-דה-פורס של התרחשויות, באופן שמזכיר מעט רומני הרפתקאות עבי כרס של פעם (הספרים של אמיליו סלגרי, "הרוזן ממונטה כריסטו" של דיומא), ומייצר תשתית שמאוד כיף להתחבר אליה. בהמשך, כאשר הכוונות של הדמויות מתבהרות, רומן ההרפתקאות הופך ממוקד ומורט עצבים, אה-לה ג'וזף פיינדר או סדרת המתח '24', ועושה זאת בקצב נהדר, רווי המצאות ותפניות שהופכות אותו למאוד מוצלח. אם תרצו, מדובר בשיבוש חביב של המבנה המוכר, קצת כמו שהרוק המתקדם איתגר בעבר את מבנה בית-פזמון-בית הפופי, וזה עובד נהדר.

בסוף הספר מזכיר הייז אמירה של ג'ון אירווינג על כך שכתיבת רומן משולה לשחייה באוקיינוס, והייז אכן יצר כאן אוקיינוס של מתח מקורי. כשרוברטו בניני זכה באוסקר על סרטו "החיים יפים", פנה אל הקהל ואמר בשמחה, "i want to jump in to your ocean". אז קפצו אל האוקיינוס של הייז. מעריך שלא תתאכזבו.

ציונים:

קצב:9.5
כתיבה:9
תעלומה:9
דמויות: 9

ממוצע: 9.125

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על התחכום המבני.

סופי: 9.2

אם לג'יימס בונד ולרכבת הרים היה צאצא, הוא היה "לבד בתיאטרון המוות". מותחן מעולה, בעל מבנה מיוחד וקצב רצחני. מומלץ מאוד.




אין תגובות:

פרסום תגובה