נקודה עיוורת - סטיבן וויט

אני מתקשה למצוא מותחן מוצלח בהשתתפות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס/קורא בעלי תה/קפה.

הייתה כמובן ההברקה החד פעמית של תומאס האריס והכבשים השקטות שלו, אבל מעבר לכך, המצב לא משהו. טוני היל, הפסיכולוג של ואל מקדרמיד, מוצלח אבל גולש לפאתוס והלקאה עצמית מהר מדי, פרידה קליין של צמד הכותבים ניקי פרנץ' הייתה, for lack of a better term, בן אדם הזיה, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על "המהפנט" של חקייני "נערה עם קעקוע דרקון".

דווקא בקולנוע אפשר מדי פעם להיתקל במשהו מוצלח. ברוס וויליס שהיה פסיכולוג ילדים די משכנע ב"החוש השישי", וריצ'ארד גיר שיחק עובד סוציאלי קשוח שמתעסק עם פסיכופתים קשים ב"העדר" (לא לבעלי קיבה רגשית חלשה).

חיבתי להוצאת "ינשוף" (היום "דיאלוג") גרמה לי לשלוף את "נקודה עיוורת" מפינה מוזנחת במדף הספרים. העלילה מבטיחה שילוב מרתק בין טיפול פסיכולוגי, לדחפים מיניים אפלים ורציחות סדרתיות. שילוב שהיה גורם גם לפרויד לומר אמן.

אלן גרגורי, פסיכולוג קליני מצליח, מקבל לטיפול את גיבס סטורי, יפהפייה מסתורית החושדת שבעלה הוא רוצח סדרתי. עשר שנים לפני כן היא הייתה אצל אלן ושותפתו בטיפול זוגי עם בעלה. הטיפול נקטע במהרה, וכעת היא שבה לבדה. בתחילת הספר היא רומזת לגרגורי כי בעלה, סטארלינג, והיא ניהלו אורח חיים אפל ודקדנטי. גרגורי נעזר בחברו, הבלש סם פורדי, ומנסה לסייע לגיבס לפתור את התעלומה.

לצערי, מדובר בעוד תאונה חזיתית של השילוב בין פסיכולוגיה למתח.

התעלומה אינה מוצלחת. האירועים מתרחשים באופן מגושם אחד אחרי השני מבלי שנוצרת תחושה של רצף חלק. חלק מן ההטעיות ממש מסורבלות (מישהו מנסה להפליל את גרגורי...היי זה לא החשוד העיקרי...הבנו...).
הכתיבה לא רעה. וויט נוגע בצורה מוצלחת בהבדלים בין פסיכולוגיה לרפואה. גם המציאות המשפחתית שהוא מתאר - אשת הגיבור החולה וחברו המתגבר על התקף לב - אמינה ומרגשת. אבל תובנות אינן ערובה למותחן טוב. הכתיבה והרעיונות נמתחים ונלעסים עד שבסוף החוויה היא של שיחה עם אדם חכם, אבל משעמם וחסר מיקוד.

הדמויות הן נקודה חלשה נוספת. הן אומנם מעניינות ושנונות, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, עמוסות בתובנות פסיכולוגיות מעמיקות עד כדי כך שקשה להבחין ביניהן. החל בפסיכולוג, דרך חברו הבלש וכלה בעקרת בית מן הפרוורים שמתגלה ככזו שיכולה לתת פייט לאירווין ד. יאלום.

ציונים:

תעלומה: 6 בנאלית ומגושמת
דמויות: 6.5
קצב: 6
כתיבה: 6.5

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: מינוס רבע נקודה על תחושת אכזבה, ועל כך שניתן היה לקצר את מפח הנפש הזה בכמה עמודים.

סופי: 6

ספר מתח שבו כולם פסיכולוגים, גם אם אינם יודעים את זה, העלילה מתקדמת כמו צב, וההבטחות אינן ממומשות.

המהפנט - לארס קפלר

 

הכריכה האחורית מבטיחה רומן מתח שוודי מלא אדרנלין, משהו שמתאים למי שאהב את "נערה עם קעקוע דרקון".

אז באמת, בספר יש תעלומות רצח עקובות מדם, שוודים, דמויות רבות, תפניות חדות, נושאים חברתיים ואפילו רוחב
יריעה (490 ומשהו עמודים).

אבל זה לא עובד. בכל כך הרבה רמות.

ניסיתי להבין מה קורה לי בזמן הקריאה, כששאלות  תמוהות התעוררו במחשבותיי.

האם אפשר להחליף את סטיפן הוקינג באדם אחר רק כי יש גם לו שיתוק מוחין נדיר?

האם הייתם נותנים לוודי אלן לשחק בשליחות קטלנית 5 בתור מחסל רק כי הוא עוטה על עצמו מעיל עור שחור?

האם אפשר להזמין חברים לברביקיו (קראתי את הספר ביום העצמאות), לסדר הכול, שולחן גן, שתייה וכו, ואז להניח פריכיות אורז על הגריל ולקרוא לזה מנגל?

האם הייתם נותנים ל"המהפנט" לשמש מעין המשך ל"נערה עם קעקוע דרקון"?

אם השבתם בשלילה על שלוש השאלות הראשונות, חסכו לעצמכם את העבודה וקחו את הדעה שלי לגבי הרביעית. כי חוויית הקריאה של המהפנט תתסכל אתכם. מאוד.

שוודים, מין חופשי, רציחות ורוחב יריעה אינם מספיקים. צריך גם הבנה במינונים, קצב, מניעים ואמינות דמויות ויצירת תפניות. כדאי שגם תהיה קצת מקוריות. כל אלו, ועוד, אינם נמצאים בספר הזה.

יש עלילה.

אריך מריה ברק הוא פסיכיאטר, מהפנט בעבדו. הוא נשבע שלא ישוב להפנט (מסוג הדברים שאנשים יכלו לומר בנימה דרמטית אי שם באייטיז, "נשבעתי שלא אשוב ל..."). אחרי 300 עמודים בערך אנו לומדים מדוע הוא נשבע. זה לא כ"כ מעניין.

בכל מקרה, אריק נאלץ לשוב להפנט בעקבות רצח מזעזע של משפחה. שובו לעולם ההפנוט מכניס אותו ואת משפחתו לספירלה של אירועים קשים הכוללים בגידות, חטיפה וניסיונות רצח. מתישהו לאחר כשלוש מאות עמודים, פלאשבק שבלוני באורך של כמאה עמודים מסביר מדוע הפסיק ברק להפנט, ומדוע שובו להפנוט מסבך אותו. ברקע נמצא הבלש יונה לינה. חוקר שהקטע שלו הוא להכריח אנשים לומר לו שהוא צדק אחרי שהוא מוכיח את צדקתו. איפה הוא ואיפה ליסבת סלנדר על שלל המופרעויות שלה.

נראה שהספר באמת לא פוגע בכלום. הכול מרגיש שבלוני, תבניתי. כמעט כאילו נכתב על ידי אלגוריתם ומחשב, ולא זוג כותבים כפי שמצהירה הכריכה האחורית (זה כבר הספר השני, אחרי "יום שני הכחול", שכתב זוג כותבים שמערב מתח בפסיכולוגיה/פסיכיאטריה באופן שעושה לי רע).
ההסתבכות של הגיבור, הקושי של חיי המשפחה, כל מה שאמור להיות נוכח ברומן מתח רציני וראוי שיהיה, נמצא שם, אבל כתוב בצורה גנרית ומשעממת. כך שהוא אפילו לא מצליח לייצר זבלון מהנה. וזה, כבר באמת בלתי נסלח.

ציונים:

דמויות: 4, פגשתי פריכיות אורז  עמוקות ומעניינות יותר.
כתיבה: 5.5, ללא ספק החלק החזק של הספר.
קצב: 4 העלילה נעה בקצב שהוא כמו רצחני, אבל בגלל הגנריות העמוקה, ההרגשה היא קצת כמו לצעוד על הליכון, לא זזים לשום מקום.
תעלומה: 4. בלאגן לא יעיל.

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על פסקאות שלמות של מראי מקום. הניסיונות להשתמש בשוודיה עצמה כדי לשכנע אותנו שמדובר במותחן שוודי משובח מסורבל אף הוא. "הוא נסע ברחוב זה וזה ופנה ברחוב זה וזה" לאורך חצי עמוד אינו הופך מותחן למוצלח, אלא לקצת יותר מעצבן ממה שהיה.

סופי: 4.
או, כפי שאמרה סבתי עליה השלום בכל פעם שלא הסכמתי לסיים את הצלחת, אוי וויי זמיר!