המורל התקופתי לאימה הכתובה בישראל.
בשנה האחרונה אני כותב הרבה על ספרות אימה ישראלית, וכמו שקרה לאריה סטארק בשעתו, אט אט מתהווה רשימה. בקטע טוב.
עודד וולקשטיין, אמיר חרש, משה רט, איתן גפני, גל ובר, דקלה קורן, קים בר, ועכשיו גם יותם אבני. כיף שיש ניסיונות מקומיים לכתוב בז'אנר המאתגר הזה. לא קל להפחיד במילה הכתובה, כשמשווים למדיום קולנועי שמשתמש בקול ותמונה כדי ללחוץ על כפתורי הפחד, ולא קל להפחיד ביחס למציאות שרק הולכת ונעשית מוזרה ומפחידה יותר. נחמד שלא מפסיקים לנסות.
לפני הסקירה - השבוע גם חזר מדור "אימה לנשמה" ב"סריטה" לסקור סרטי אימה אחרי הפסקה ארוכה (בעבר נכתב על ידי אור סיגולי תחת הטייטל "אימת החודש", ועכשיו על ידי לירון סיני), והשבוע המדור כולל התייחסות גם לחדש של ג'יין שונבורן, שאת "ראיתי את הטלויזיה זוהרת" המוזר ועוכר השלווה שלהם אהבתי מאוד. יכולים להציץ כאן.
וגם, רינונים ברשת אומרים שהסרט הבא של מרטין סקורסזה יהיה בז'אנר האימה. גם הקודם שלו היה די מפחיד כשקיבץ גלריה של פסיכופתים, אבל אימה ממש עוד לא היה לו. אולי ''קייפ פיר''. בכל מקרה, יהיה מעניין.
ועכשיו, לקראת האלווין, שכבר עבר סוג של גיור רפורמי, סקירה של ספר בז'אנר החביב עלי בשנים האחרונות.
"על כנפיים שגויות" מתהדר בכריכה סגולה-מגניבה-עגומה, שמזכירה את עטיפות ספריו של ג'ונג'י איטו יוצר הרומנים הגרפיים המפחידים מיפן (נסו את "אוזומקי") , ומספר על אוסנת (אוסי) וחברותיה בסך הכל רצו להתבגר בשקט ולחוות את מנת ההרפתקאות ששמורה לנערות מתבגרות בצפון הרחוק של ישראל של סוף שנות ה-90.
אבל רצון ומציאות לא תמיד הולכים יחד. מהר מאוד אוסנת פוגשת את איתמר, נער חדש ומסתורי שהגיע לקיבוץ ומרגיש לה שיש משהו ביניהם, והיא רוצה לבדוק. משם היא מנווטת בין היחסים המתהווים עם איתמר, חברותיה, חנצ'ו, עדי וסיגל, שחוות קשיים ומורכבויות בחייהן האישיים, מגלה על עצמה לא מעט, ובגדול, מנסה לג'נגל בין התבגרות והתמודדות עם לקות למידה, לעולם נסתר שבו יש חוקים, כוחות ומחירים שהגילוי שלהם עלול להסב לא מעט כאב.
אז מה עובד בספר? גיל ההתבגרות של אוסי מתואר באופן שמרגיש מדויק, פגיע ונוגה.
בשיח הפסיכולוגי על גיל ההתבגרות מדברים לפעמים על "נפרדות שניונית וחולשת אגו'', קרי, אחרי הפרידה הראשונית מהחיבור עם ההורים במעבר מתינוק לפעוט-ילד, בגיל ההתבגרות מתרחשת פרידה נוספת, פסיכולוגית יותר מפיזית, מן ההורים. האידיאלים שלהם, הדיבור שלהם, וכל מה שמייצג אותם ניצב פתאום בסימן שאלה, ומרגיש מביך. וכאילו שזה לא מספיק, התהליך מאופיין גם בחולשת כוחות אגו, שהם הכוחות המנהלים של הנפש (בעיקר במאבק בין דחפים לצווי החברה והמוסר שהופנמו). אם נוסיף לזה שמתבגרים חווים גם פריחה קוגניטיבית שמאפשרת להם לדמיין ולשחק עם נקודות מבט מרובות (ובעיקר "מה חושבים עלי?"), יש פה קלסטר-פאק נפשי ידוע מראש - הנפש מרגישה צורך להתרחק מן המוכר והנוח הפסיכולוגי המיוצג על ידי ההורים לעבר לא ידוע אינדיוידואלי, ומנגד מותקפת בהמון גירויים ודחפים חזקים שנובעים מההתפתחות הפיזית והמון ספקות שנובעים מן ההתפתחות הקוגניטיבית. וזה עוד לפני הפלאפונים החכמים ועידן האינטרנט.
בקיצור, הדימוי של שלושה ילדים בתוך מעיל גשם מעולם לא הרגיש מדויק יותר. בכל מקרה, פעם הבאה שאתם שומעים אותם צווחים, גועים ומנפצים בקבוקי בירה תחת הבית שלכם, זכרו, זה לא קל החרא הזה.
אבני מפליא לתאר את הכמעט-התפרקות-נפשית הזו אצל אוסי - היא שוקלת בכובד ראש כל פיפס בנוגע לעד כמה לשתף את חברותיה בכך שנדלקה על איתמר, ועד כמה ליזום ועד כמה להיענות ליוזמה של איתמר. היא חווה טיסת המחשבות נוירוטיות והיא חשה אשמה, כאילו כל משקל העולם באמת מונח עליה, כשבעצם יש משהו טיפה נרקסיסטי במחשבה שאנחנו באמת משפיעים כל כך על העולם.
הכל בנתיב הסיפורי הזה מרגיש אמין, ומתאר יפה כיצד בהתבגרות רגשות רדיואקטיביים גועשים במרחב פרנואידי משהו ששולטים בו חוקי חשאיות של הק.ג.ב, או המערכון ההוא עם לסגור את הדלת או לא לסגור את הדלת בראיון לטיס (נדמה לי שזה של החמישיה הקאמרית).
בקיצור, התיאורים של נבכי הנפש של אוסי היו בעיני אמינים וסוחפים. אז בפראפרזה על "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", שימו לב למטאליסטים (הכותב) כי הם יודעים דבר או שניים על עדינות ורגישות.
איפה זה פחות עבד?
כשאתם שואלים את הילד איך היה בגן הוא עונה "כיף". זו לא קלישאה. בדקתי. עכשיו דמיינו שאתם שואלים אותו והוא עונה לכם בפרטי פרטים - כל דבר קטן שראה בארגז החול, מה אמרה נויה לגננת, מה הוא אכל בצהריים, ובאיזה צבע היו הסמארקים שלו לאורך היום. או במילים אחרות, "כנפיים", למרות שהוא משכנע, במיוחד בתיאור חיי הנפש של הגיבורה, יורד לפרטי פרטים, ונדמה שנכתב על פי "תגיד, ומדי פעם תראה", בניגוד לחוק הידוע. הוא כולל גם הרבה חזרות, כתובות היטב, אבל בעייתיות מבחינה מבנית.
אבל! זה עדיין עובד, כי יש משהו סוחף בכתיבה של אבני. במובן מסוים משהו ברוח הנושבת בין המילים הזכיר לי טיפה גם את "שדים וסמטאות" של איתן גפני, שניהם נכנסו לפעמים לפירוט יתר, אבל על שניהם שרתה מן רוח כזו של "כאן עפים על כתיבה" שהצליחה לסחוף, למרות שמבחינה טכנית ומבנית כאמור יש מה לבקר.
יותר בקטנה, הפריע קצת הניסיון לתרגם ביטויים אמריקאיים לעברית, ""famous last words", ו-"chug chug chug" עברו תרגום או עיבוד לעברית שעבורי טיפה חרק, ומנגד, גם ההתרפקות על הישראליות הישנה, בעוד שבימים אלה היא כמעט מתבקשת כי הכל משתנה יותר מדי ומהר מדי, הרגישה לפעמים ארכנית, כמו בקטע שמאזכר את קורין אלאל ז"ל או באזכורים שהרגישו רשימתיים.
פה ושם היו סצנות שהרגישו לי טיפה "over the top", כמו כשאוסי מוצאת את איתמר עורך מחקר בספרייה, ולידו עשרות (!) ספרים. זה הרגיש טיפה מוגזם, כמו סצנת הלפטופים המטורללת ב-"Fateful Findings" (מי שמכיר מכיר, אבל מדובר במתחרה הכי טוב ל"החדר"). מחקר זה הגיוני ותואם את רוח "באפי" (וג'יילס ז"ל), אבל עשרות ספרים חרק ופגע בפלואו.
ומה עם האימה הקוסמית? כאן יש מגוון רעיונות שבעיני עושים עבודה טובה בשילוב בין האפלה שבחוץ לאפלה הפנימית, שבנפש האדם, ובין מסע בזמן וכתות לאימה קוסמית אפקטיבית. יש צורך בהשהייה משמעותית של אי האמון בחלק מן התפניות המצמררות, אבל בסה"כ יש כאן מבנה ומערכת חוקים עקבית שכיף לעקוב אחריהם, כולל מן מטא הרהור על לקויות למידה-במתמטיקה-והבנה של העולם, ונשמע שהכותב מכיר את העולם הזה. בנוסף, חשוב לי לציין סצנה יפהפייה של מסע לאחור בנקודות שונות בזמן שהזכירה לי את "regression" של לג'נדרי פינק דוטס שבו אדוארד קא-ספל מפציר בצעקה "!No!, go back". וכל העסק נבנה היטב לשיא בסצנת סיום ארוכה ומגניבה שאכביר עליה טיפה יותר בחלק הספוילרי.
עקב אכילס המרכזית של הספר הייתה בשילוב בין שתי התמות - התבגרות ושדים. ההתעמקות המרשימה בנבכי נפשה של אוסי מאטה את הקצב, ומשהו בסינרגיה של רגש-והתבגרות- uאימה לא הגיע לתיאום מיטבי, אם להשמע כמו יועץ מס משעמם.
החוויה שלי הייתה שחסרו לי פחד וצמרמורות. ההתלבטויות של אוסי, שהיוו חטיבת הקצב של הספר, גרמו לי להרגיש שאננות גם בקטעים המפחידים כי ידעתי שאחר כך יגיעו ההתלבטויות שלה ביחס לתפניות וליחסים עם איתמר, לצד חזרתיות מסוימת במה קרה ומה אני מרגישה.
ואולי זה בסדר ותלוי ציפיות, שהרי הספר אמור להיות חיבור בין סיפור התבגרות לאימה קוסמית, אבל כמו כריסטופר ווקן, במערכון ההוא של SNL, על ברוס דיקינסון והקאו-בל, רציתי לצעוק "I have a fever, and the only prescription, is more horror". אבל שוב, קשה לכתוב באופן שבאמת מקפיא את הדם. אני חושב שהפעם האחרונה שבה קפאתי מאימה בגלל ספר הייתה קשורה יותר לגיל שלי מאשר לספר ("הניצוץ", אני מדבר אליך). אז קחו עם גרגר מלח.
מכאן, כמה התייחסויות שלא כדאי לקרוא טרם קראתם, או, ספוילרים!
אזכורים קולנועיים. ד"ר קרוננברג שמוזכר הוא אולי מחווה לבמאי הבאדי הורור הקנדי (מישהו כתב עליו בהומור בטוויטר, שההנחה העומדת מאחורי הסרטים שלו היא "מה אם, פעם אחת, לשם שינוי, משהו היה קורה בטורונטו"). והיה גם רגע שבו איתמר ניסה לכנות את אחד האויבים שניצבו בפני החבורה "מורלוק" במחווה ל-ה.ג'. וולס, וקיבל מיד שטיפה וברקס להכנסת המונח, שהזכירה לי מאוד את "stop trying to make fetch happen" מ-"ילדות רעות" המקסים.
ואסוציאציה מוסיקלית נוספת - באחת התפניות בסיפור, מתברר שאיתמר הצעיר היה למעשה בן ארבעים וקצת שבעקבות התעסקות במחקר איזוטרי נזרק בזמן לאחור אל תוך עצמו שבגיל 16, ולו, כבר הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת עם אוסי שרק עכשיו פוגשת אותו לראשונה. התפנית המגניבה הזו, שבעיני תוארה באופן אמין ומרגש, הזכירה לי את השורה המקסימה של הנשיונל מ"סלואו שואו" "you know I dreamed about you, for 29 years, before I saw you". בעוד שבשיר, אחד הצדדים חולם על השני עוד לפני שהשני מודע לקיומו, כאן זה מן, "חייתי אתך לפני שהכרת אותי" - רעיון מגניב-מקריפ שעושה קצת תנועות של בלנדר בבטן, כמו השיר של הנשיונל (וכן, זה גם טיפה "אשתו של הנוסע בזמן").
ועוד ספוילר והגיגון. בסצנה הסופית, לפני האפילוג, הכת שעומדת מאחורי חלק מן האירועים האלימים של הספר, יוצרת קשר עם ישות אפלה - מפגש שמוביל לשיאו של הספר. אבני מייצר בקטע הזה מחול דמים שמרגיש כמו גרסא ספרותית לקליפ של "קריידל אוף פילת'" או דומיה, עם המון מתכות ונוזלים. בלאגן מרהיב וכיפי שמביא את מה שנבנה עד אותו רגע לשיא שהולך מצוין עם העלילה.
וההגיג - בקטע מוזר טיפה, הסיום שבו הכת היהודית מנסה לעשות שימוש בכוחות אפלים שאת אופיים היא אינה מסוגלת לתפוס, הוא תמונת ראי מדליקה של הסיום של הסרט הראשון של אינדיאנה ג'ונס שבו הנאצים מנסים לעשות שימוש בארון הברית היהודי ומקבלים משהו שונה לגמרי ממה שקיוו לו. כת יהודית מנסה לזמן כוחות אפלים וחוטפת. ואם מוסיפים לזה עוד חלק מן הסיפור, גם הניסויים שמבצע אביה-סבה-סב-סבה של עדי במחלקת הפריון שלו, מזכירים מעט את הנאצים.
בשיח על טיפול קבוצתי, מדברים לפעמים על לא מודע קבוצתי, אז מי יודע, אולי הכיוון העלילתי הזה מייצג הרהור לא מודע על ישראל או היהדות שנמצאת בסכנה לאבד את דרכה. ואולי לא.
סוף ספוילר וסתם סוף.
ציונים:
כתיבה: 7.5 סוחפת אבל לעתים ארכנית, חזרתית ומסתבכת עם הריפים של עצמה
קצב: 6.5 עקב אכילס אם אתם חובבי פאנק, כאן זה פרוג רוק שנבנה בהדרגה
דמויות: 7.5 בסה"כ אמינות ועוברות תהליכים
תעלומה: 7.5 מגניבה, יש מורכבות באלמנטים הקוסמיים, ובחיבור בין רוע על-טבעי לרוע אנושי
ממוצע: 7.25
בונוס/עונש: חמש נקודות לרעיונות המקוריים והשאפתנות של הפרויקט.
סופי: 7.75
"על כנפיים שגויות" הוא סינתוז מעניין בין אסתר שטרייט-וורצל ללאבקראפט, אשר למרות בעיות קצב ומינונים, סוחף את הקורא לחוויה נוגעת ללב, מוזרה ומדממת, שכולה תוצרת הארץ. בהקשר הרחב יותר של אימה ישראלית, הוא גם מהווה עוד לבנת לגו מכובדת בבניין שהולך ומתהווה.
שבת שלום, בשורות טובות, אימה לרוב, אבל רק באומנות.
