בתחילת שנות התשעים, ימי מת"ב וערוצי זהב, כשפרקי "סיינפלד" שודרו כל ערב בעשר וחצי, הייתה לאבא שלי ולי הסכמה שבשתיקה - הוא מתלונן על כך ש"סיינפלד" היא שטויות גמורות אבל נשאר לצפות אתי, ואני - שישבתי בקדמת הסלון - לא אמרתי כלום בכל פעם שהסבתי את הראש לאחור וראיתי את החיוך מרוח לו על הפנים כשהוא מתאמץ לא לצחוק בקול.
לילה אחד לא שודר פרק של סיינפלד, ומצאנו את עצמנו בערוץ הסרטים מול "חלום אריזונה". ג'וני דפ, לילי טיילור ופיי דנאווי פרפרו על המסך במעשייה אקזיסטנציאלית. נדמה לי שאחת מהן רצתה למות, והאחרים, אני כבר לא זוכר. אבל בסוף, את השתיקה שלנו הפר אבי כשאמר, "הסרט הזה הוא על יותר ממה שנראה" או משהו כזה.
"בסוד העניינים", החדש של סנונית ליס הוא מן ספר כזה, על יותר ממה שנראה. למעשה הוא יותר על היותר. אבל תיכף.
יום אחד, נדמה שהכל קורה לליליאן מורוז (בתרגום קלוקל, ליליאן דכדוכי). בעלה שעמו קבעה דייט מודיע לה שייעדר לתקופה, והשיח המעורפל עמו, מנתץ את הבטחון הזוגי שנבנה לאורך שנים, ומעורר בליליאן ספקות מכאיבים. מנגד, פרשייה מוזרה אותה סיקרה כעיתונאית חוקרת, שבה אל חייה - בתחילת שנות התשעים נעלמו גופות טריות באופן מסתורי. הפרשה התקררה ואופסנה, אבל אחת הגופות נחפרת לפתע באתר בנייה יוקרתי שרוחות שחיתות אה-לה הולילנד מרחפות מעליו.
אלכס, בלש יליד רוסיה שהיה חבר טוב שלה עד שליליאן פוטרה, ורופאה פתולוגית מופנמת אבל גם חברותית באחד-על-אחד, מלווים את ליליאן כשהיא מנסה לנער את האבק ולהכנס בעובי הקורה, זאת אומרת, בסוד העניינים.
אז איך הספר?
נקודת המוצא של החקירה מבטיחה מאוד - תעלומה קריפית שאפשר היה לדמיין שתתרחש בארץ. מאידך, בשלב מסוים הפכו פרקי החקירה למונוטוניים - פרט חדש מתגלה, ליליאן מצייצת עליו בטוויטר, ושלל מגיבים שאחד מהם, אני די בטוח, הוא מחווה מוצלחת באמינותה ליוזר המצחיקול "צבי", עונים בשנינה וממלאים את המטרה שלא נסגיר כאן כדי לא לספיילר.
אם נשווה את הרומן לשיר, התעלומה היא הבסיסט, שנותן קצב, אבל הרוב - סליחה קים דיל, דאף וסטינג, ולא לך רוג'ר ווטרס יא - מתרחש במקום אחר.
גם קונספירציית הנדל"ן נפתחת ברעמים וברקים, עם פוליטיקאים מושחתים סטייל "הסמויה", אבל לא באמת מתפתחת. עם זאת, זו עשויה להיות גם אי הבנה שלי את הטקסט, כי אולי לא הייתה כוונה לפתח, אלא רק לבסס את הדמיון ל"הולילנד" או כל פרשיית שחיתות שאם נזרוק אבן נפגע בה. אבל נראה לי שהיה אפשר לעשות עם זה קצת יותר, גם אם היה מסתיים במבוי סתום.
במילים אחרות, החלק התעלומתי הרגיש טיפה לא מפותח, למרות שסיפק מסגרת יפה ומושכת לסיפור.
עוד נקודה שהטרידה אותי, ספוילר קל -
אחת מדמויות המפתח בספר היא על הספקטרום. מתואר אצל אותה דמות קושי בזיהוי הבעות פנים ורגשות אצל אחרים, תופעה שכיחה על הספקטרום. אבל אז, בנקודה קריטית בהמשך, הדמות לפתע מזהה מהבעת הפנים של מישהו שהיא פוגשת, שזהו אדם השרוי בבדידות. המשפט נכתב כלאחר יד, והסתירה הזו, קטנה אומנם, אבל כמו מיקרופון שפתאום צץ בטעות במעלה המסך באמצע סרט מתח, קלקלה את הפלואו.
סוף ספוילרון
אבל, וזה אבל באותיות קידוש לבנה. אבל בקאפס לוק של טראמפ. AVAL - איזה ספר מרגש, משובח ונוגה ועדין, ואסביר.
לצד התעלומה, ליס, כמעין דולה של מוות, אם להיות לירי, מצליחה לגעת, לתאר, ובעיקר להזריק המון חיות לשלל תצורות המוות הקיומי והפיזי הקיימות במדיום הזה שנקרא אנושות.
באלבום הראשון שלהם פלסיבו שרו "since I was born, I started to decay", שורה שניתן לקרוא בשני אופנים, "מכיוון/מאז שנולדתי התחלתי להרקב". על פי הפירוש הראשון יש משהו יותר אישי בתהליך ההתבלות, ועל פי השני, זה פשוט טבע העולם. ליס נוגעת בהזדקנות בשני האופנים, כשליליאן עסוקה באובדן גופה הצעיר וגם בחווייתה הסובייקטיבית את ההזדקנות.
במאמר מוסגר, בעוד שמתבגרים מתקשים עם הפער הגופני בין הרצוי למצוי, מבוגרים מתמודדים עם הפער בין מה שהיה למה שכבר אין, וליס נכנסת להתחבטויות הקשורות לנושא באזמל מנתחים מדויק, משעשע וחומל.
לצד ההזדקנות, נכנסות עוד תמות הקשורות למוות, אינסטנסים של מוות שלפני המוות הפיזי אם תרצו (ואם לא) - הישחקות התשוקה לעסוק במשלח יד נבחר, וצדה השני, פיטורין והישכחות, מותו של הפרינט (פצוע קשה כבר עשרים שנה, לא יודעים מה יש לו), מאבקי ההישרדות של אהבה ארוכת שנים, והבדידות הכואבת הנובעת משוני, תלות מזיקה, או נידוי, בדידות שהיא גם סוג של מוות (חברתי). הנושאים הקשים האלה נארגים איכשהו למן שמיכת טלאים ספרותית מחממת. קצת כמו המם על ההבדל בין המלודיות של הסמיתס לטקסטים.
ההתרה של סיפור החיים המשותף של ליליאן ובן זוגה ראול, ושל תעלומת הגופות, היתה בעיני עגמומיות מרהיבה, והביאה את הרומן לשיא אמין ומרגש. הכתיבה היפה והעדינה של ליס מובילה את הצעדה האחרונה של הספר, ובמיוחד את סיפורם של האנשים מאחורי הגופות, בדרך שמזכירה מעט את סיום סדרת הטלויזיה המופתית ההיא עם השיר של סיה ברקע (לא, לא שנדליר).
בגזרת הדמויות, כולן עגולות ומשכנעות ובמרכז, ליליאן. עייפה אך מלאת חיות, מרירה, משועשעת, עם מרחב פנימי בגודל של מגרש מונדיאל תקני. וליס כותבת אותה כל כך יפה. כמו למשל, "לא סיפרתי לו שמעבר לדאגה החברית, מאז שרואי (הבן שלה) טס לטיול, החמלה שלי נותרה פעלתנית ועזובה ככלבלב נטוש ללא בעלים". קשה שלא ליפול בקסמה.
יותר מכל, הזכיר לי הספר הזה את "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ'. שניהם נפתחים בחקירה. שם נדמה לי שצצו גופות מיותרות בחדר המתים, כאן נעלמו. שם וכאן הגיעו להופעות אורח כל התמות הקיומיות שאפשר לדחוס לרומן ממוצע, באופן מעורר השתאות. שם היו בעיקר גברים, וכאן ליליאן לוקחת אותנו יד ביד כדי לראות - אלו החיים.
אז אם לסכם, בכסות של רומן מתח, כשישראל משמשת רקע מושך אבל העניין עצמו אוניברסלי, "בסוד" הוא מעין תהלוכת אבל-מלאת חיות, שבה צועדים בסח חולי, הזדקנות, בדידות, מות האהבה ומוות פיסי. הכתיבה הנינוחה והחמימה שכמו מפצירה בנו, אל תשכחו להוסיף איזה ממנטו מורי ליד החלב והביצים ברשימת המכולת, עושה את ההבדל.
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 8
תעלומה: 8 מונוטונית עם סוף מקורי
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: חצי נקודה על מניפת הכאב הנפרשת
סופי: 9
ליס מכניסה אותנו בסוד העניינים של החיים, בספר על פניו השונות של המוות שכל כולו חיות. מומלץ מאוד מאוד.
