יום שבת, 20 בדצמבר 2014

הגבוליים - פטר הוג
























פטר הוג שייך לזן של יוצרים שקשה לסווג. הספר הקודם שלו, שקראתי לפני לא מעט זמן, "חוש השלג של העלמה סמילה" היה בלאגאן מרשים שזכרתי מאוד לטובה. קונספירציה מורכבת, דמויות אניגמטיות, פמיניזם, רגישות אנושית, פילוסופיה וכמה התרחשויות גדולות מהחיים, באסדת קידוח, אם אני לא טועה.
בזמנו, הנחתי את הספר בזיכרוני, במקום שבו אני שומר גרסא גולמית ומבולגנת של עלילת "סאות'לנד" של ריצ'ארד קלי, שכבר הוזכר כאן, או מילים של שירים של "מודסט מאוס", שהוציאו השבוע סינגל ראשון מאלבום חדש, הכולל את המילים המצחיקות-מרירות, "בואו נצוף בחלל, נמצא כוכב חדש, ונעשה את אותן טעויות".
בגלל זה, ובגלל הכריכה האחורית המפתה, המבטיחה דרוויניזם וזמן, וילדים המתמודדים עם מוסד חינוכי שמאחוריו תוכנית גדולה, ציפיתי לעוד יצירה מופרעת ומפותלת. אך זה לא היה מה שהתקבל.

הסיפור מתמקד בשלושה ילדים. פטר, ילד פנימיות בעל כישרון פריצה, קטרינה, בת עשירים בעלת חשיבה מדעית, שטרגדיה בעברה ואוגוסט, ילד צעיר שהוריו נרצחו, על רקע לא ברור, בעל כישרון לשבירת אצבעות.
שלושתם מוצאים עצמם בבית הספר של ביהל. בית הספר הינו מקום קפדני שבו הנהלים נאכפים באמצעים אלימים, כפי שהיה מקובל עדיין, בתקופה שבה כבר נחקקו חוקים שאסרו על עבודת ילדים במפעלים, אבל טרם נחקקו אלה שאסרו על הכאתם כאמצעי לחינוך. משהו בבית הספר נתפס כמוזר בעיני פטר וקטרינה, המערכת מוזרה, הם לא מבינים איך מחליטים מי בפנים ומי בחוץ. שלושת הילדים התלושים, יוצאים לחקור את העולם שבו מגדלים אותם ולנסות לפתור את התעלומה.

על פניו מדובר בנקודת מוצא מעניינת מאוד. מה גם שהוג מכניס לעניין, אה-לה "הסמויה", גם את מערכת הייעוץ והפסיכולוגיה של בתי הספר, את העובדים הסוציאליים ופקידות הסעד ואת המערכת הפוליטית. אבל משהו ממש לא עובד.

הכתיבה של הוג אומנם מעניינת ואינטליגנטית, ויש כמה רעיונות יפים על שימוש בשיטות סטטיסטיות להשלטת משמעת, על הקושי של ילדים להבין את השרירותיות שבה מבוגרים יודעים מה נכון ומה לא נכון, הנטייה של ילדים להישען עולם הדמיון כהגנה מפני חוסר וודאות, והקושי בפיתוח אמון במבוגרים לאחר טראומה.
אבל אלה עטופים במחשבות והגיגים שכאילו מנסים למתוח את הזמן, מה שהפך את הקריאה לקשה מאוד בשבילי. זה כאילו הוג התעקש בכוונה לשבור את הרצף, ליצור סיפור שבו הזמן ייחווה אחרת. כפי שקטרינה, הילדה, מנסה לבחון את מהות הזמן בספר. ואכן, לעתים נדמה שהזמן נמתח כשאתה מנסה לעכל עוד מחשבה מורכבת של הגיבור. עד לשיא שבו נערכת סקירה אקדמית ממש של תפיסת הזמן במערכת החינוך.

הדמויות, למרות שהנן אמינות כילדים, לא הצליחו ממש להשתכן בזיכרוני, ולעתים אף התבלבלתי ביניהן. המורכבות אף עולה, היות שפטר, הכותב, כותב מדי פעם מנקודת הזמן של היותו ילד, ומדי פעם מנקודת הזמן של היותו מבוגר.

גם התעלומה בעייתית בספר. עם העמקת הקריאה מבינים שהתעלומה הינה הקשיים הרגשיים של ילדים שמצאו עצמם במקום לא מוכר ומנסים להבין מי נגד מי. כך שלמעשה - ופה זו אשמתי, על שהנחתי שהספר מתאים לז'אנר - זה לא ממש ספר מתח, אלא יותר סיפור התבגרות שבו התעלומה והמסתורין מבוטאים דרך חיבוטי הנפש של הגיבורים הקטנים. וזה רעיון שיכול להיות מקסים, אבל עם הכתיבה, הקצב הג'אזי הקטוע, והדמויות הבעייתיות משהו, זה לא עובד.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
קצב: 5
תעלומה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 6.5

ספרו של הוג הוא יצור מוזר שבו הזמן, הז'אנרים, ונושאי טראומת ילדות וחינוך מותכים ליצירה קשה לקריאה שכוללת כמה רעיונות מרתקים. על אחריותכם. 









יום שבת, 6 בדצמבר 2014

נקודה עיוורת - סטיבן וויט






















אני מתקשה למצוא מותחן מוצלח בהשתתפות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס/קורא בעלי תה/קפה.

הייתה כמובן ההברקה החד פעמית של תומאס האריס והכבשים השקטות שלו, אבל מעבר לכך, המצב לא משהו. טוני היל, הפסיכולוג של ואל מקדרמיד, מוצלח אבל גולש לפאתוס והלקאה עצמית מהר מדי, פרידה קליין של צמד הכותבים ניקי פרנץ' הייתה, for lack of a better term, בן אדם הזיה, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על "המהפנט" של חקייני "נערה עם קעקוע דרקון".

דווקא בקולנוע אפשר מדי פעם להיתקל במשהו מוצלח. ברוס וויליס שהיה פסיכולוג ילדים די משכנע ב"החוש השישי", וריצ'ארד גיר שיחק עובד סוציאלי קשוח שמתעסק עם פסיכופתים קשים ב"העדר" (לא לבעלי קיבה רגשית חלשה).

חיבתי להוצאת "ינשוף" (היום "דיאלוג") גרמה לי לשלוף את "נקודה עיוורת" מפינה מוזנחת במדף הספרים. העלילה מבטיחה שילוב מרתק בין טיפול פסיכולוגי, לדחפים מיניים אפלים ורציחות סדרתיות. שילוב שהיה גורם גם לפרויד לומר אמן.

אלן גרגורי, פסיכולוג קליני מצליח, מקבל לטיפול את גיבס סטורי, יפהפייה מסתורית החושדת שבעלה הוא רוצח סדרתי. עשר שנים לפני כן היא הייתה אצל אלן ושותפתו בטיפול זוגי עם בעלה. הטיפול נקטע במהרה, וכעת היא שבה לבדה. בתחילת הספר היא רומזת לגרגורי כי בעלה, סטארלינג, והיא ניהלו אורח חיים אפל ודקדנטי. גרגורי נעזר בחברו, הבלש סם פורדי, ומנסה לסייע לגיבס לפתור את התעלומה.

לצערי, מדובר בעוד תאונה חזיתית של השילוב בין פסיכולוגיה למתח.

התעלומה אינה מוצלחת. האירועים מתרחשים באופן מגושם אחד אחרי השני מבלי שנוצרת תחושה של רצף חלק. חלק מן ההטעיות ממש מסורבלות (מישהו מנסה להפליל את גרגורי...היי זה לא החשוד העיקרי...הבנו...).
הכתיבה לא רעה. וויט נוגע בצורה מוצלחת בהבדלים בין פסיכולוגיה לרפואה. גם המציאות המשפחתית שהוא מתאר - אשת הגיבור החולה וחברו המתגבר על התקף לב - אמינה ומרגשת. אבל תובנות אינן ערובה למותחן טוב. הכתיבה והרעיונות נמתחים ונלעסים עד שבסוף החוויה היא של שיחה עם אדם חכם, אבל משעמם וחסר מיקוד.

הדמויות הן נקודה חלשה נוספת. הן אומנם מעניינות ושנונות, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, עמוסות בתובנות פסיכולוגיות מעמיקות עד כדי כך שקשה להבחין ביניהן. החל בפסיכולוג, דרך חברו הבלש וכלה בעקרת בית מן הפרוורים שמתגלה ככזו שיכולה לתת פייט לאירווין ד. יאלום.

ציונים:

תעלומה: 6 בנאלית ומגושמת
דמויות: 6.5
קצב: 6
כתיבה: 6.5

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: מינוס רבע נקודה על תחושת אכזבה, ועל כך שניתן היה לקצר את מפח הנפש הזה בכמה עמודים.

סופי: 6

ספר מתח שבו כולם פסיכולוגים, גם אם אינם יודעים את זה, העלילה מתקדמת כמו צב, וההבטחות אינן ממומשות.