יום שבת, 22 בנובמבר 2014

קרניים - ג'ו היל (מאת אורי קידר)
























כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע, אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים", גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.

ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.

לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.

קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ 50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.

אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק, לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין. אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.

וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות, אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.

איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.

הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים, כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.

תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב", שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.

היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2  ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.

ציונים:

כתיבה: 10. כל מילה מיותרת.
קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו ומוריד רק במעט את הציון.
דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON
תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.

ממוצע: 9.625

בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.

סה"כ: 9.75

הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.

קרניים - ג'ו היל






















צירוף מקרים חביב הוביל אותי ל"קרניים".

לפני כמה חודשים קראתי את "הרפתקאותיהם של קוואליר וקליי" מאת מייקל שייבון. רומן שמתרחש על רקע השואה ופריחת הקומיקס בארצות הברית. בעקבות הקריאה החלטתי לנסות לקרוא קומיקס. מצאתי משהו שנקרא "locke and key", מאת ג'ו היל, סיפור בין דורי על משפחה חביבה הנלחמת בשד עקשן, על רקע בית אחוזה רחב ידיים, בו חבויים מפתחות קסומים שלכל אחד מהם כוח מיוחד.
סיימתי את שבעת הכרכים במהירות - בכ"ז, קומיקס - והורדתי מהמדף את "קרניים" של אותו ג'ו היל. בפתיחת הספר מצאתי ציטוט של היל מדבריו של מייקל שייבון על טבעם של שדים. ואני כזה - מציאות, תפסיקי לדגדג אותי...

היל הוא בנו של סטיבן קינג, וכוח עולה, עם ייחוד ודרך משלו בספרות האימה. זאת למרות שגם הוא אוהב לחטט בנפש  גיבוריו כפי שאביו עושה, ולהשתמש בעולמם הפנימי ובתגובות שלהם לאירועים טרופים בסגנון לאבקראפט כדי לזעזע את הקורא. הוא אוהב לעשות שימוש ממצה בעיירות אמריקאיות ובדחפים ההרסניים שנחבאים, באופן לא מוצלח, תחת מראית עין של הגינות ואהבת האל. אז שיטת הפעולה דומה, אבל היל הצליח, לפחות להרגשתי, לחצוב לו מקום משלו בהיכל ההפחדות.

בספר הנוכחי הוא לוקח את התבנית המוכרת של "נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה", ומוסיף לו קרניים וטוויסט של אימה, רומנטיקה והומור, באופן שמצליח להיות מוצלח לאורך רובו של הספר.

בפתיחת הספר, איג מתעורר עם הנגאובר, שנה אחרי הירצחה של מרין, אהובתו מימי החטיבה, ומגלה שצמחו לו קרניים. איג הוא החשוד המיידי לאחר שמרין נראתה רבה עמו בדיינר המקומי, במהלך ארוחת ערב, ונרצחה באותו לילה גשום. איג הפך לשנוא נפשה של העיירה, היות שאין די ראיות להרשיעו למרות שכולם בטוחים שזה הוא. בניסיונו לחקור את הופעת הקרניים הוא מגלה שהן ניחנות בכוחות מסוימים, וחסרות אחרים. 

לאחר פתיחה בהילוך רביעי, היל מתחיל לזגזג בין ההווה לעבר. ההווה מתנהל כמותחן פעולה, עם נגיעות של סיפור חניכה של גיבור על, במסגרתו מנסה איג להבין את מהותן ויכולותיהן של הקרניים. בתנועה לעבר נחשפים הקוראים לאירועים שקדמו לנקודת המוצא, במתכונת שמזכירה מאוד את "אבודים". ולאורך רובו של הספר התנועה בין שני הנתיבים מקשה מאוד להניחו מן היד.

פריש הוא בחור צעיר ממשפחה די מוצלחת. אחיו הגדול הוא מוסיקאי ג'אז, אביו גם כן מגיע מעולם המוסיקה. לאמו רקע קצת שונה. איג עצמו לוקה באסטמה ואינו יכול לנגן. אבל הוא יכול להתאהב. במלוא הקיטור. וכך הוא אכן עושה. ברגע שהוא פוגש את מרין האדמונית בכנסייה. על ליבה מתחרה עמו לי טורנו, חברו. 

כאמור, היל עושה במעבר בין אקספוזיציה להתרחשויות בהווה שימוש מצוין. סיפור האהבה של איג ומרין מהווה עוד ווריאציה ענוגה ויפה על אהבה ראשונה. מערכת היחסים בין איג ולי, ותחרותם הקצרה על מרין נמסרים באופן שבונה ומגלה את הדמויות ומניע את האירועים בהרמוניה ובעניין. לתוך קלחת הנעורים הזו מוסיף היל גם כמה סצנות מכוננות שהזכירו לי את עסקת הבכורה המפוקפקת של יעקוב ועשיו, אבל תשפטו בעצמכם. בסך הכול היל יוצר תערובת מורכבת של סיפורים שונים שמשתלבים יחד למארג מרשים. סיפור אהבה סוחף, סיפור התבגרות, סיפור אימה, סיפור סופר גיבורים שאולי מפלרטט עם ז'אנר הקומיקס בו שלח ידו וסיפור של נקמה מרירה-מרירה. הדמויות הלווייניות, טרי, גלנה, אריק והיתר, בנויות היטב ובכבוד, הכתיבה אינטליגנטית, הקצב מצוין, והעסק מחליק בגרון של המוח כמו IPA מוצלחת. עד חלקיו האחרונים של הספר.

קצת קשה להניח את האצבע על מה שמשתבש לקראת הסוף. משהו בתחושת הרצף החלקה משתבש, קצת כמו לנסוע עם אופניים בירידה ופתאום לאבד קצת את השליטה.

התנועה בין עכשיו לאז הופכת לחזרתית בהיבטים מסוימים, כשהיל מתעקש לספר מנקודות מבט שונות חלקים שכבר הבנו ביחס לגיבוריו, האקשן נמתח קצת כמו מסטיק והיל גם משבץ כמה חלקים מעט תמוהים. ההרגשה היא שהוא פשוט התקשה להיפרד ממשהו טוב וקצת נמרח לו. אפשר להבין אותו, וחבל שזה קרה, כי זה היה יכול להיות מותחן אימה מהודק ומושלם לו היה מסתיים בקצב ובאיזון שבו החל. במקום, הוא פשוט טוב מאוד ברובו.

משמח ש"אריה ניר" בחרו לתרגם את היל. כמו עם ג'יימס לי ברק ש"נגאל" לכרך אחד מ"עם עובד". אני מקווה שיתרגמו גם את הבא של היל, שאם אינני טועה קרוי על שמה של לוחית רישוי.

מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.

ציונים:

דמויות: 9.5
קצב: 8.5 
תעלומה: 7
כתיבה: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על אי מימוש הבטחה שמקוימת כמעט לכל אורכו של הספר

סופי 8.4

"קרניים" הוא מותחן אימה כמעט מושלם. כדאי.








יום שישי, 14 בנובמבר 2014

ללכת בין המצבות - לורנס בלוק




ספרו של לורנס בלוק משנת 1992 הוא אחד מסדרה ארוכה של רומנים שגיבורם הוא מתיו סקאדר, בלש משטרה לשעבר, ואלכוהוליסט משתקם בהווה.
לפני שאתם מתחלחלים משמו של הספר, קחו בחשבון שהסדרה כוללת גם את "ריקוד בבית המטבחיים".
בלוק, שכתב גם לא מעט ספרים אחרים, החל לכתוב את סקאדר בשנת 1976 והמשיך לחזור אליו מדי פעם במשך יותר משלושים שנים.

שני סרטים יצאו על פי ספרים בסדרה "8 מיליון דרכים למות", מותחן אייטיז בינוני (על פי IMDB), ו"הדרך לגיהנום", מותחן עכשווי בינוני (את רוב התפניות המוצלחות בספר שינו לקלישאות הוליוודיות). שמתרגם את הספר הנוכחי לסרט בכיכובו של ליאם ניסן, מי שגילם בהצלחה את אוסקר שינדלר ואלפרד קינסי בעבר, והפך, דווקא בואכה הגיל השלישי, לרמבו לעת מצוא. 

כמה מספריו של בלוק תורגמו אי שם במחצית השנייה של שנות ה-90 ויצאו בהוצאת "שלגי" כשהם מצוידים בעיצוב עטיפה בינוני אך קל לזיהוי, ותרגום נוקשה, זרוע פה ושם בשגיאות הגהה. ביחס לדברים אחרים ש"שלגי" הוציאו ברבות השנים, מדובר בלא פחות מ"החטא ועונשו".

אז מדוע לעורר מן השאול סדרת ספרים ישנה שאפילו תמונה הגונה שלה לא ניתן לאתר ברשת?

קודם כל, כי ההוויה קובעת תודעה. הספר פשוט היה שם, נח על המדף, כשש שנים, שי מפוקפק מאורי קידר. אבל גם כי בלוק הוא סופר מאוד פורה, שעיון ברשימת הכותרים שכתב מעורר סקרנות: חוץ מסדרת הבלש של סקאדר, הוא כתב סדרה על גנב מקצועי, ואחרת על מחסל מקצועי, הוא כתב בשם העט ג'יל אמרסון ובעוד שמות שונים ומשונים, הוא כתב ספרים על כתיבה ("איך לשקר בשביל כיף וכסף", "תנ"ך השקרנים") והוא השתמש בלא מעט משחקי מילים מטורללים בשמות ספריו ("Mr Tanner, you Jane"). וגם כי הספר פשוט מוצלח.

סקאדר, גיבור סדרת הבלש, עובד בניו יורק. בלש לשעבר, ואלכוהוליסט פיכח בהווה, ההולך בהתמדה לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. נדמה שגם התפכח מאשליות של שלמות ואידיליה וסופים הוליוודיים, ורצף המחשבות שלו עגמומי-עוקצני, ונע על התפר שבין רגיש קמעא ל"EMO" משתפך, באותו חן המאפיין את הבלש של קן ברואן - עוד מכונת הפקה של ספרים - ג'ק טיילור. ההבדל הגדול בין השניים - מהלכי החקירה של סקאדר אינטליגנטיים, הגיוניים ומלוטשים ותורמים לעניין בספר כך שהכיף בקריאה אינו נשען רק על הכריזמה שלו, אלא גם על יכולתו המוצלחת של בלוק לנווט ולחשוב על רעיונות יפים.

בכרך הנוכחי מתיו נשכר על ידי סוחר סמים שאשתו נחטפה ונרצחה באכזריות בכדי לאתר את הרוצחים. הוא מקבל עליו את המשימה בלב לא שלם. מצטרפים לקלחת אחיו של הסוחר, נרקומן משתקם, חברתו של סקאדר, אליין, נער שחור חסר בית שכבר עבד בעבר עם סקאדר ומנסה להרחיב את נתח הפעילות שלו ולבסס את מעמדו כרובין, צמד האקרים מימי מודם החיוג ומאפיונר רוסי.

החקירה, מתחילה מנקודה בעייתית - העדויות לגבי אירוע החטיפה דלות, הפושעים לא השאירו מספיק עקבות, וקשה למצוא נקודת התחלה מבטיחה. אבל עמודים ספורים אל תוך החקירה סקאדר מתחיל לחטט ולחפור, והעלילה צוברת תאוצה,  הרמזים נערמים, והשיא האלים מגיע אחרי 286 עמודים.

בתוך העלילה הקצבית שוזר בלוק היטב את הקשר של סקאדר עם נער שחור חסר בית

ספוילר קל לאחת הדמויות: הקשר הופך לערימת קלישאות בעיבוד הקולנועי, בעיקר בעיצוב דמותו של הנער כמן גאון אקסצנטרי נוקשה וסופר אמיץ על חשבון הנער הפגוע שמשתמש בהומור כדי להגן על עצמו כפי שהיה בספר. סוף ספוילר.

גם הקשר המורכב של סקאדר עם חברתו (דמות מוצלחת שנעלמה מן העיבוד הקולנועי) מהווה חלק חשוב מן העומק בו מתאפיין הסיפור יחסית לספרי בלש אחרים.

בנוסף, בלוק מצליח לנפק כמה מחשבות מעניינות על ההבדל בין שירות ציבורי לפרטי - סקאדר, שאינו בלש מורשה, שוכר נערים שאינם טכנאים מורשים כדי לחלץ מידע שאינו מצליח לחלץ בצינורות המקובלים. זאת על רקע משבר במוסדות הציבוריים. יש לי הרגשה שאני יודע מה בלוק היה אומר לו הייתם שואלים אותו אם כדאי להשקיע זמן וכסף בלימודים אקדמאיים או לקפוץ ישר למים התעסוקתיים דרך למידה ועניין פנימי.

הסיפור מתרחש בקו ניו-יורק-ברוקלין, בין פגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים אליהן הולך סקאדר, מסגרת מוצלחת ואמינה שמעניקה לסיפור רקע עמוק שקל לשקוע בו.

רוב הדמויות אמינות ומעניינות. טי.ג'יי, קינן, סוחר הסמים ואחיו, הנרקומן. פה ושם בלוק מגזים קצת בדיאלוגים, כמו עם ההאקרים, או מצייר באופן חמים מדי את עולמם של סוחרי הסמים, אבל בסך הכול, מדובר בספר מתח מהנה שעושה דברים שהרבה ספרי מתח של היום מתקשים לעשות - לספק עלילת בלש אמינה, מרתקת וקצבית. וזה לא דבר של מה בכך.


ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 9

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על יוזמות החקירה המקוריות.

סופי: 8.7

אין פלא שבחרו לתרגם את הספר המוצלח הזה לסרט. מומלץ לקרוא, לא חייבים לראות.






יום שבת, 1 בנובמבר 2014

המתים נראים טוב - פיטר ג'יימס






















המשכונים הם עסק בעייתי.

אם "שליחות קטלנית 2" היה נהדר, 3, הומוריסטי וסביר...4, גדוש ברצינות התהומית של כריסטיאן בייל ובסיפור המחורר, כבר היה די גרוע. ועדיין, להגיע עד 4 על הרגליים זה מכובד.

המשכונים יכולים להיות גם נוראיים, עיין ערך "רובוקופ" והמשכיו: הראשון, מ-87, שהיה אפל וקורע מצחוק וקורע קרביים, ולעיתים אף נוגע ללב, בעוד שהשני היה מסורבל ומשעמם, והשלישי, יצא ישר לוידאו אני חושב.

גם אם לא הסכמתם עם כל הדוגמאות, בוודאי הבנתם את הרעיון.

המשותף להמשכונים - בכולם נדמה שאיזה מנהל מדומיין, תאב בצע, נתן לבמאי, השחקנים והתסריטאי מגוון עצות אחיתופל בסגנון: "מעולה, בוא נצלם שוב, אבל הפעם תגיד את זה לא אמין", "אני צריך עוד קלישאות כאן", וגם, "אולי בעצם נכתוב את זה כך שהסבתא היא בעצם בבון רובוט ענק". טוב, העצה האחרונה אולי לא נוראית כל כך כשמדובר בסרטי קיץ.

בוודאי הבחנתם גם שהיות שאין לי הרבה מה לומר על הספר המדובר, אני מושך את הנקודה שלי.

אז בקיצור, "המתים נראים טוב", השני בסדרת רב פקד רוי גרייס, החוקר הבכיר שמסתובב ברחבי ברייטון, לוקה בכל המחלות האפשריות של המשכונים, כבר בחלק השני של הסדרה (שאם אני לא טועה תורגם כבר הכרך ה-9 שלה).

אומנם בגלל שהוא מתרחש בברייטון, זמזמתי לכל אורכו את "every day is like sunday", שמוזכרת בו טיילת, אבל מעבר לזה, מדובר בסט מושלם של עצות "איך לא לכתוב המשך למותחן די מוצלח".

העלילה: גופה חסרת ראש נמצאת בברייטון. רוי גרייס מקבל פיקוד על החקירה ומהר מאוד מגלה כי הקריירה שלו תלויה בתוצאותיה (באופן שנדחף לעלילה בצורה מגושמת). במקביל הוא מנסה לחזק את הקשר הרומנטי עם קלואי, הפתולוגית המקסימה שהכיר בכרך הקודם. בינתיים. במקום אחר, אדם מוצא דיסק עם סרטון מצמית ומגלה שטבל במים עמוקים מדי.

העלילה סטנדרטית, אבל עושה רושם שג'יימס מנסה, בהצלחה, להכחיד את כל מה שהיה מוצלח בספר הקודם.

מינון הקלישאות עולה פלאים - רוי גרייס עם הגב לקיר, רוי גרייס חושב על קליאו מחשבות רומנטיות שמתאימות לטקסטים בספרים שכריכתם עוטרה על ידי פאביו ("כמה יפה היא, כמה חמה" או משהו כזה), רוי גרייס מתקומם מול גזענות, רוי גרייס אבהי. ולצדו -  שותפו של רוי, והוא - שומו שמיים - מתקשה לתמרן בין הקריירה למשפחה. עצוב וקודר וג'יימס כותב את זה כך שהרגשות מוצגים באופן בוטה ורודפים אחריכם כמו פעוט מרייר הרוצה שתשימו אליו לב.

אבל ג'יימס לא מסתפק בכך, הוא רוצה לשלוף עוד שפנים. מוכרים וצעקניים ככל שניתן - בלש נוסף מצורף לצוות, בור, דוחה וגזעני, הוא הדביל שעליו נצחק במהלך הקריאה, גרסא חיוורת של ג'ו פשי למל גיבסון-דני גלובר. ברגעים אלו נדמה שג'יימס שכח שהוא אמור להיות סופר והוא נחוש בדעתו לכתוב משהו (תסריט?) שיגרום ל"רובוקופ 3" להיזכר כיצירת המופת שהוא בעיני ג'יימס.

בקיצור, את מעט הממזריות שהייתה לדמויות בספר הקודם רומס מכבש גודזילאי של תבניות מוכרות ובוטות. הרעים לא אמינים - אמריקאים, מזרח אירופיים, וגם אדם שכנראה לוקה בהפרעה נפשית מסוג אספרגר - כולם מתנהלים באופן כמעט קריקטורי ועושים מעשים חסרי הגיון. אפשר היה אולי לקבל את הדמויות השטוחות, עדיין מדובר במותחן, אבל היינו דורשים שיתר המרכיבים יתנהגו בהתאם. אבל גם כאן ג'יימס נותן עבודה - התעלומה חסרת כל אמינות, שרשרת אירועים שמכה בתימהון אפילו את אלה שמשעים היטב את אי האמון שלהם (וסחבק יודע להשהות) - איזה ארגון פשע יבחר לפגוע במשאב עיקרי, באיזה עולם ניתן להיות מוסווים באופן גורף ברשת, ואל תבקשו ממני להתחיל לדבר על הסטארט-אפ המוזר בהיסטוריה שמתואר בספר.

נראה שג'יימס התלהב מאוד מכך שהבין משהו על רשתות אלחוטיות וכבר זרם משם. ובגלל כל הליקויים הללו, אפילו הקצב איטי - אירועים שוליים מתעקשים להתרחש על פני פרקים שלמים והספר הופך למלחמת חפירות. את הראשון סיימתי תוך ימים ספורים, את השני - לא פחות מעשרה ימים, כשמדי פעם אני ניגש אליו בחוסר רצון משווע, מאורע נדיר במחוזותיי. אוף.

ציונים:

דמויות: 6 מה שהיה מעט עגלגל הושטח ואפשר להנחית עליו מסוק.
תעלומה: 6
קצב: 7
כתיבה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על האכזבה.

סופי 6

רוי גרייס 2 מרגיש כמו מת לחיות 5