כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.
באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.
זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.
כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.
כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.
בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).
ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".
דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".
לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.
הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק המפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.
הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.
בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.
בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.
ציונים:
כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6
ממוצע: 6.5
בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).
סופי: 6
אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.
