כשקראתי את "האחים קרמאזוב", הספר האחרון שכתב דוסטויבסקי (והראשון שלו שאני קורא), נזכרתי שוב ושוב באימרה שהייתה גם לשיר עגום של ה"legendary pink dots" - "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר". רלוונטי לצערי גם לימי קיץ 2014 הקשים.
את האימרה טבע הסופר והמבקר הצרפתי ז'אן בפטיסט קאר, עיתונאי וסופר, והיא צצה במוחי כי הפליא אותי לגלות שספר שנכתב לפני יותר מ-150 שנה מכיל בתוכו את כל יסודותיו של ז'אנר המתח של היום. מעבר להיותו יצירה עמוסה ודחוסה בנושאים פילוסופיים, פסיכולוגיים רומנטיים, קיומיים ועוד, ב"האחים" ניתן למצוא גם את יסודות הרומן הבלשי, כשהם מבוצעים באופן מעורר התשתאות. בעיקר כשזה מגיע לדמויות, לחקירה של זירת הפשע, לטכניקות של חקירת חשודים ולהתמקדות במניעים.
את האימרה טבע הסופר והמבקר הצרפתי ז'אן בפטיסט קאר, עיתונאי וסופר, והיא צצה במוחי כי הפליא אותי לגלות שספר שנכתב לפני יותר מ-150 שנה מכיל בתוכו את כל יסודותיו של ז'אנר המתח של היום. מעבר להיותו יצירה עמוסה ודחוסה בנושאים פילוסופיים, פסיכולוגיים רומנטיים, קיומיים ועוד, ב"האחים" ניתן למצוא גם את יסודות הרומן הבלשי, כשהם מבוצעים באופן מעורר התשתאות. בעיקר כשזה מגיע לדמויות, לחקירה של זירת הפשע, לטכניקות של חקירת חשודים ולהתמקדות במניעים.
התלבטתי אם לכתוב על הספר כספר מתח. נדתי לכאן ולכאן. כאשר גיליתי שגוגול עצמו התייחס לספר כאל רומן בלשי, נטתה הכף לחיוב. דבר שבוודאי ייחשב לחילול קודש בעיני מיטיבי הלכת, אבל מותר בהחלט, בעולמנו הפוסט מודרני.
אגב, את ספרו של גוגול, "נפשות מתות" (שיצא לאחרונה בתרגום מלא, בהוצאת "הספרייה החדשה", וטרם קראתיו) קרא רוברט לנגדון, גיבורו של דן בראון, ב"התופת" הגרוע, שסוקר כאן לא מזמן, כמניפולציה (זולה) שאמורה הייתה ללמד על עומקו של הגיבור. מעין "פרודקט פלייסמנט" שקוף.
לפני העיסוק בקרמאזובים כספר מתח צריך קודם לומר כמה מילים כלליות על היצירה העמוסה הזו.
"האחים" הוא יצירה היסטרית, מתוחה, רוויית דיאלוגים טעוני רגש, שנוגעת כמעט בכל סוגייה מחשבתית שניתן להתקל בה לאורך החיים.
הקריאה באלף העמודים הללו - שתורגמו ל"עם-עובדית" מהוקצעת וקולחת בידי נילי מירסקי - הייתה עבורי קצת כמו מסע בזמן. שלושת האחים לבית קרמאזוב - איוון, אליושה ודמיטרי - מתמודדים וחושבים על כל הדברים שניתן להגות בהם לאורך חיים שלמים - הסוגיות בהן עסקו הזכירו לי מחשבות ועניינים מתקופת הילדות, התיכון, הצבא והלימודים באוניברסיטה. מדוע אנו חיים? האם יש אלוהים? מהי האהבה? כיצד מתפתח האדם? מה הופך אדם להורה? כיצד יש לנהוג בילדים? ועוד ועוד. כל אלו נידונים בכובד ראש, בעומק, באמצעות הדמויות המושלמות שיצר דוסטויבסקי.
נדמה שאיכשהו הצליח דוסטויבסקי להקיף ולדחוס את כל טווח המחשבה האנושית - פילוסופית, פסיכולוגית, תיאולוגית ורגשית - אל תוך הסצנות הדחוסות והתיאטרליות שיצר. התוצאה היא מן סופר-מרקט של נושאי הגות שכל אחד יכול למצוא בו משהו. הישג בומבסטי לכל הדעות. במובן הזה, ברור ש"האחים" הוא הרבה יותר מספר מתח. מדויק יותר אולי לומר, שהיות שהוא עוסק כמעט בהכול, יש בתוכו גם ספר מתח מצוין.
אז לעסק. אליושה, איוון ודמיטרי (פיודורוביץ') קראמזוב, הם בניו של פיודור פבלוביץ', אדם אנוכי ושטוף תאווה. אב ששכח את ילדיו, במרדפו אחר כסף ונשים. הוא איפשר להם לגדול מוזנחים ועזובים, ורק הודות לטוב ליבם של הסובבים אותם, גדלו איכשהו לבוגרים צעירים (שלושתם נמצאים בשנות העשרים לחייהם בתחילת הרומן).
אליושה העדין ואוהב האדם מתעתד להיות פרח כמורה, ומתלמד אצל הכומר זוסימה, הקדוש המקומי בעל האידאולוגיה התיאולוגית העדינה. איוון המבריק, הוא בעל נפש פילוסופית, אתאיסט, ומאוהב בארוסתו של אחיו, דמיטרי. ודמיטרי, קצין צבא, פוחז ורודף הנאה המרבה להיקלע לקטטות, הוא הדומה ביותר לאביהם של השלושה. דמיטרי מאוהב בגרושנקה, אותה אוהב גם אביו. והשניים מצויים בתחרות עזה על האישה, ושרויים גם בסכסוך כספי. בקיצור, המשפחה יושבת על חבית של חומר נפץ.
בתחילת הספר מנסה הכומר זוסימה לסייע ביישוב הסכסוך המשפחתי. מפגש משותף של גיבורי הספר הופך לויכוח טעון. ונערכים ניסיונות נוספים ליישב את העניין. ברקע, אליושה, טהור הלב, עסוק בהתפתחותו הוא, ומתאכזב לגלות כי מדריכו, הכומר זוסימה, רוצה שיעזוב את המנזר ויחיה חיים חומריים טרם ישוב לכמורה. איוון מתחבט בשאלות בדבר קיומו של אלוהים והצורך במוסר ("או שמא, הכול מותר?") ועוד הוא תוהה, האם הוא אכן מאוהב בארוסתו של אחיו, קטיה, שנזנחה לטובת גרושנקה, או שמא מדובר בתעתוע של הנפש.
לא אוסיף עוד הרבה, אבל אומר שבשלב מסוים אחת הדמויות נרצחת, יש חשוד מובן מאליו, שהעדויות מצביעות אליו. אבל העלילה מסתבכת, וחקירת הרצח, דרך המעצר, החקירה והמשפט, מתוארת לעומק בחלקו השני של הספר.
הדמויות שיצר דוסטויבסקי מדהימות באמינותן. אליושה, שהיום היה נכתב, אולי, כ"רוחניק" שהתגולל בהודו וחזר אל חיק המשפחה עם תורה של אהבה וקבלה. לפרקים לא ניתן לדעת אם הוא מאוד הזוי או מאוד צודק. איוון, שמעיין המחשבות שלו תמיד מצוי בטמפרטורה חמימה עד שהוא מגיע אל נקודת רתיחה פסיכוטית, ודמיטרי הייצרי והאלים שלמרות זאת מצליח לעורר אמפתיה רבה, שלושתם מותירים חותם עז במהלך הקריאה.
אליהם מצטרפת גלריה מרשימה עד מאוד, החל בסמרדיאקוב המשרת הנכלולי שנפשו מתגלית כתהום עכורה של אפלה ומוזרות, גרושנקה שעוברת מהפך נפשי קיצוני, אנשי החקירה המנסים לעשות לקריירה שלהם, במקביל לביצוע עבודתם המקצועית, פרקליטי שני הצדדים, הכומר זוסימה שעורך חשבון נפש מעמיק, ומדאם חוחלקובה בעלת סגנון הדיבור הארכני שלעולם אינו מגיע לנקודה. כולן ועוד דמויות רבות אחרות מניעות בשלל דיאלוגים, רבי שיח ולעיתים מונולוגים קצרים, את עלילת הרצח.
על כתיבתו של דוסטויבסקי כבר נאמר רבות ואין לי ממש מה לתרום. אומר רק שלמרות העומס הרב - הספר מונה כאלף עמודים - אין הרבה "שומן מילולי", ואני לא חוויתי מאמץ מיוחד בקריאתו של הספר, מעבר למאמץ הכרוך בקריאה של רומן עב כרס בן 150. חלק מן החלקלקות של הטקסט נובעת בוודאי מעבודת המתרגמת שהפכה את הספר לקריא מאוד. מירסקי הצליחה לגרום לו להיקרא הן כספר הכתוב בשפה יומיומית והן כרומן מכובד. כיצד, אינני יודע, אבל זה ככה.
כנגד הספר נשמעו ביקורות בשל הרחבת יתר בתת העלילה של הכומר זוסימה, שיחסיו עם אליושה ועם עצמו מפורטים יתר על המידה, והן על עלילת אליושצ'קה (ולא אליושה), בנו של הקפיטן שהושפל על ידי האח דמיטרי, ועל יחסיו עם אליושה המנסה לתקן את פשעו של אחיו. בעיני עלילות אלו דווקא עיבו והוסיפו למה שהוא בעיני המוקד של הספר - יחסי אבות ובנים והקשר שלהם לעובדת היות יצר האדם רע מנעוריו.
סיפורו המצמרר של זוסימה על האיש השקט, סיפור המעשה טורד הנפש של אליושצ'קה והכלב האהוב עליו, יוצרים מעין היכל מראות שבו נושאים מתנגשים אחד עם השני, בהרמוניה מושלמת, ומלמדים אותנו כי היכן שיש אנשים, שם יהיו גם תוקפנות ומוות. (במובן מסוים, אפשר שדוסטויבסקי הקדים את אבי הפסיכולוגיה, פרויד, שדיבר על אינסטינקט המוות, כגורם המניע אנשים לעשות מעשים הרסניים כלפי אחרים וכלפי עצמם).
התעלומה, פשטנית אך משובחת, בשל הפינג פונג המצוין שבין חשיבה על מצבים נפשיים לעדויות בסגנון "CSI", והתוצאה היא תסבוכת מענגת שבה לא ברור האם החשוד העיקרי רצח או לא. הסברים לכאן ולכאן מושמעים במיומנות מרתקת על ידי החוקרים ועל ידי עורכי הדין שנוטלים לעצמם חירות פסיכולוגית וסוציולוגית נרחבת כשהם מבצעים את תפקידם בבית המשפט.
הקצב הנו ללא ספק עקב אכילס של הספר. למרות שכפי שציינתי, רוב העלילות היו בעיני מהותיות לעלילה, הקריאה דורשת השקעה לא מבוטלת. והדבר נכון שבעתיים אם מתבוננים בספר מבעד לעיני גוגול/הסקירה הנוכחית, כתעלומת רצח. כרך שלם עובר בטרם העלילה מתקדמת התקדמות של ממש, ואני מניח שגם הקריאה בחלקים היותר מותחים של הספר תיחווה על ידי חלק מן הקוראים כארכנית. ועדיין, אין ספק שזה שווה את המאמץ. השלם פה הוא יצירה מופתית ונדירה, המאגדת את כל ענייני החיים, בדגש על יחסי אבות-בנים ואדם-אל, טבעו האלים של האדם וטבעה של האהבה באופן מיוחד מאוד (שמניב גם ביקורות ארכניות ומשתפכות...).
ציונים:
דמויות: 10
כתיבה: 10
תעלומה: 9
קצב: 7
ממוצע: 9
בונוס/עונש: תשע נקודות המכלול ההרמוני, המרשים והנפלא של דמויות וסיפורים שמתנגשים ומהדהדים לנו ש"כמו אז, גם עתה", וש"ככל שהדברים משתנים כך הם נותרים אותו הדבר", ועל כך שבמובן מסוים, חוויית הקריאה בו יכולה לחבר אותנו שוב לאנושיותינו, על היפה והמכוער שבה.
סופי: 9.9
יצירה קלאסית, בומבסטית, דחוסה ומעוררת השתאות, ובתוכה גם אחלה ספר מתח.
"האחים" הוא יצירה היסטרית, מתוחה, רוויית דיאלוגים טעוני רגש, שנוגעת כמעט בכל סוגייה מחשבתית שניתן להתקל בה לאורך החיים.
הקריאה באלף העמודים הללו - שתורגמו ל"עם-עובדית" מהוקצעת וקולחת בידי נילי מירסקי - הייתה עבורי קצת כמו מסע בזמן. שלושת האחים לבית קרמאזוב - איוון, אליושה ודמיטרי - מתמודדים וחושבים על כל הדברים שניתן להגות בהם לאורך חיים שלמים - הסוגיות בהן עסקו הזכירו לי מחשבות ועניינים מתקופת הילדות, התיכון, הצבא והלימודים באוניברסיטה. מדוע אנו חיים? האם יש אלוהים? מהי האהבה? כיצד מתפתח האדם? מה הופך אדם להורה? כיצד יש לנהוג בילדים? ועוד ועוד. כל אלו נידונים בכובד ראש, בעומק, באמצעות הדמויות המושלמות שיצר דוסטויבסקי.
נדמה שאיכשהו הצליח דוסטויבסקי להקיף ולדחוס את כל טווח המחשבה האנושית - פילוסופית, פסיכולוגית, תיאולוגית ורגשית - אל תוך הסצנות הדחוסות והתיאטרליות שיצר. התוצאה היא מן סופר-מרקט של נושאי הגות שכל אחד יכול למצוא בו משהו. הישג בומבסטי לכל הדעות. במובן הזה, ברור ש"האחים" הוא הרבה יותר מספר מתח. מדויק יותר אולי לומר, שהיות שהוא עוסק כמעט בהכול, יש בתוכו גם ספר מתח מצוין.
אז לעסק. אליושה, איוון ודמיטרי (פיודורוביץ') קראמזוב, הם בניו של פיודור פבלוביץ', אדם אנוכי ושטוף תאווה. אב ששכח את ילדיו, במרדפו אחר כסף ונשים. הוא איפשר להם לגדול מוזנחים ועזובים, ורק הודות לטוב ליבם של הסובבים אותם, גדלו איכשהו לבוגרים צעירים (שלושתם נמצאים בשנות העשרים לחייהם בתחילת הרומן).
אליושה העדין ואוהב האדם מתעתד להיות פרח כמורה, ומתלמד אצל הכומר זוסימה, הקדוש המקומי בעל האידאולוגיה התיאולוגית העדינה. איוון המבריק, הוא בעל נפש פילוסופית, אתאיסט, ומאוהב בארוסתו של אחיו, דמיטרי. ודמיטרי, קצין צבא, פוחז ורודף הנאה המרבה להיקלע לקטטות, הוא הדומה ביותר לאביהם של השלושה. דמיטרי מאוהב בגרושנקה, אותה אוהב גם אביו. והשניים מצויים בתחרות עזה על האישה, ושרויים גם בסכסוך כספי. בקיצור, המשפחה יושבת על חבית של חומר נפץ.
בתחילת הספר מנסה הכומר זוסימה לסייע ביישוב הסכסוך המשפחתי. מפגש משותף של גיבורי הספר הופך לויכוח טעון. ונערכים ניסיונות נוספים ליישב את העניין. ברקע, אליושה, טהור הלב, עסוק בהתפתחותו הוא, ומתאכזב לגלות כי מדריכו, הכומר זוסימה, רוצה שיעזוב את המנזר ויחיה חיים חומריים טרם ישוב לכמורה. איוון מתחבט בשאלות בדבר קיומו של אלוהים והצורך במוסר ("או שמא, הכול מותר?") ועוד הוא תוהה, האם הוא אכן מאוהב בארוסתו של אחיו, קטיה, שנזנחה לטובת גרושנקה, או שמא מדובר בתעתוע של הנפש.
לא אוסיף עוד הרבה, אבל אומר שבשלב מסוים אחת הדמויות נרצחת, יש חשוד מובן מאליו, שהעדויות מצביעות אליו. אבל העלילה מסתבכת, וחקירת הרצח, דרך המעצר, החקירה והמשפט, מתוארת לעומק בחלקו השני של הספר.
הדמויות שיצר דוסטויבסקי מדהימות באמינותן. אליושה, שהיום היה נכתב, אולי, כ"רוחניק" שהתגולל בהודו וחזר אל חיק המשפחה עם תורה של אהבה וקבלה. לפרקים לא ניתן לדעת אם הוא מאוד הזוי או מאוד צודק. איוון, שמעיין המחשבות שלו תמיד מצוי בטמפרטורה חמימה עד שהוא מגיע אל נקודת רתיחה פסיכוטית, ודמיטרי הייצרי והאלים שלמרות זאת מצליח לעורר אמפתיה רבה, שלושתם מותירים חותם עז במהלך הקריאה.
אליהם מצטרפת גלריה מרשימה עד מאוד, החל בסמרדיאקוב המשרת הנכלולי שנפשו מתגלית כתהום עכורה של אפלה ומוזרות, גרושנקה שעוברת מהפך נפשי קיצוני, אנשי החקירה המנסים לעשות לקריירה שלהם, במקביל לביצוע עבודתם המקצועית, פרקליטי שני הצדדים, הכומר זוסימה שעורך חשבון נפש מעמיק, ומדאם חוחלקובה בעלת סגנון הדיבור הארכני שלעולם אינו מגיע לנקודה. כולן ועוד דמויות רבות אחרות מניעות בשלל דיאלוגים, רבי שיח ולעיתים מונולוגים קצרים, את עלילת הרצח.
על כתיבתו של דוסטויבסקי כבר נאמר רבות ואין לי ממש מה לתרום. אומר רק שלמרות העומס הרב - הספר מונה כאלף עמודים - אין הרבה "שומן מילולי", ואני לא חוויתי מאמץ מיוחד בקריאתו של הספר, מעבר למאמץ הכרוך בקריאה של רומן עב כרס בן 150. חלק מן החלקלקות של הטקסט נובעת בוודאי מעבודת המתרגמת שהפכה את הספר לקריא מאוד. מירסקי הצליחה לגרום לו להיקרא הן כספר הכתוב בשפה יומיומית והן כרומן מכובד. כיצד, אינני יודע, אבל זה ככה.
כנגד הספר נשמעו ביקורות בשל הרחבת יתר בתת העלילה של הכומר זוסימה, שיחסיו עם אליושה ועם עצמו מפורטים יתר על המידה, והן על עלילת אליושצ'קה (ולא אליושה), בנו של הקפיטן שהושפל על ידי האח דמיטרי, ועל יחסיו עם אליושה המנסה לתקן את פשעו של אחיו. בעיני עלילות אלו דווקא עיבו והוסיפו למה שהוא בעיני המוקד של הספר - יחסי אבות ובנים והקשר שלהם לעובדת היות יצר האדם רע מנעוריו.
סיפורו המצמרר של זוסימה על האיש השקט, סיפור המעשה טורד הנפש של אליושצ'קה והכלב האהוב עליו, יוצרים מעין היכל מראות שבו נושאים מתנגשים אחד עם השני, בהרמוניה מושלמת, ומלמדים אותנו כי היכן שיש אנשים, שם יהיו גם תוקפנות ומוות. (במובן מסוים, אפשר שדוסטויבסקי הקדים את אבי הפסיכולוגיה, פרויד, שדיבר על אינסטינקט המוות, כגורם המניע אנשים לעשות מעשים הרסניים כלפי אחרים וכלפי עצמם).
התעלומה, פשטנית אך משובחת, בשל הפינג פונג המצוין שבין חשיבה על מצבים נפשיים לעדויות בסגנון "CSI", והתוצאה היא תסבוכת מענגת שבה לא ברור האם החשוד העיקרי רצח או לא. הסברים לכאן ולכאן מושמעים במיומנות מרתקת על ידי החוקרים ועל ידי עורכי הדין שנוטלים לעצמם חירות פסיכולוגית וסוציולוגית נרחבת כשהם מבצעים את תפקידם בבית המשפט.
הקצב הנו ללא ספק עקב אכילס של הספר. למרות שכפי שציינתי, רוב העלילות היו בעיני מהותיות לעלילה, הקריאה דורשת השקעה לא מבוטלת. והדבר נכון שבעתיים אם מתבוננים בספר מבעד לעיני גוגול/הסקירה הנוכחית, כתעלומת רצח. כרך שלם עובר בטרם העלילה מתקדמת התקדמות של ממש, ואני מניח שגם הקריאה בחלקים היותר מותחים של הספר תיחווה על ידי חלק מן הקוראים כארכנית. ועדיין, אין ספק שזה שווה את המאמץ. השלם פה הוא יצירה מופתית ונדירה, המאגדת את כל ענייני החיים, בדגש על יחסי אבות-בנים ואדם-אל, טבעו האלים של האדם וטבעה של האהבה באופן מיוחד מאוד (שמניב גם ביקורות ארכניות ומשתפכות...).
ציונים:
דמויות: 10
כתיבה: 10
תעלומה: 9
קצב: 7
ממוצע: 9
בונוס/עונש: תשע נקודות המכלול ההרמוני, המרשים והנפלא של דמויות וסיפורים שמתנגשים ומהדהדים לנו ש"כמו אז, גם עתה", וש"ככל שהדברים משתנים כך הם נותרים אותו הדבר", ועל כך שבמובן מסוים, חוויית הקריאה בו יכולה לחבר אותנו שוב לאנושיותינו, על היפה והמכוער שבה.
סופי: 9.9
יצירה קלאסית, בומבסטית, דחוסה ומעוררת השתאות, ובתוכה גם אחלה ספר מתח.
