יום שבת, 17 במאי 2014

האמת על פרשת הארי קברט - ז'ואל דיקר (מאת אורי קידר)






















אודה ולא אבוש - הדרך לכתיבת הביקורת אותה אתם קוראים הייתה אחד הארוכות שעברתי, מאז התחלתי להתארח בבלוג. כמה וכמה פעמים שיניתי את דעתי, העליתי והורדתי ציונים ובסופו של דבר, אם אתם קוראים שורות אלה, כנראה שהצלחתי לגבש איזושהי החלטה.
כדי לעשות זאת, החלטתי לחלק את הביקורת לשתיים. החלק הראשון והעיקרי יתייחס לספר כאל מותחן לכל דבר ועניין. בעצם, זו המטרה שלשמה אנו מתכנסים כאן בין הסיבים האלקטרוניים ומורידים 0-ים ו-1-ים יקרים – לקרוא המלצות על ספרי מתח. החלק השני של הביקורת ידון במה שהספר של דיקר מתיימר להיות, ולא תמיד מצליח.

אז מה יש לנו כאן? המבנה הבסיסי מוכר וידוע (תכל'ס, נדמה לי שבלתי אפשרי לברוא שלדי סיפור שלא נטחנו עד דק. השאלה מה עושים עם השלד הזה, וכמה בשר שמים עליו) – רצח מן העבר, גיבור שנראה כל-יכול ולפתע מתרסק, וחבר שמנסה להוכיח חפותו. במקרה של 'הארי קברט', לא ממש ברור מי הוא הגיבור.

הארי קברט הוא אחד מגדולי הסופרים בארה"ב, שהוציא רומן מופתי שלושים שנה טרם התרחשות העלילה. מרקוס גולדמן הוא תלמידו וחברו הטוב, שקצת הזניח את קברט מאז הוציא את הרומן הראשון שלו, שהיה – בוודאי תנחשו - הצלחה מסחררת (אחרת בוודאי היה ממשיך לבקש את עצותיו וללמוד ממנו, סליחה על הציניות).

גולדמן הוא יהודי, בשלהי שנות ה-20 לחייו. לא נשוי. אמו היא סטריאוטיפ בוטה, אך גם משעשע למדי, של אמא יהודיה, סטייל אימא של בנצי מ'אסקימו לימון'. היא משוכנעת, למשל,  שבנה הומוסקסואל בכל פעם שהיא שומעת גבר מדבר עם בנה. והיא לא הדמות האחרונה שנשמעת כמו קלישאה. אז לגולדמן שלנו יש מחסום כתיבה בלתי עביר, ובדיוק כשהמו"ל שלו - עוד קלישאה, הפעם של אדם צמא הון שאיכות הספרות ממנו והלאה - עומד להנחית עליו תביעה מטרידה על הפרת חוזה, מואשם קברט ברציחתה של נולה קלארגן בת ה-15 אי אז בשנת 1976. נולה נעלמה לפני למעלה מ-30 שנה וממש במקרה, בשנת 2008, נמצאת גופתה בחצר אחוזתו של קברט. מהר מאוד מתברר כי בין נולה וקברט, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, נקשר רומן סודי. בהמשך מתברר שסודי הוא לא ממש היה, ושלנולה היו עוד מחזרים בעיירה. גולדמן מחליט לכתוב ספר על הפרשה ולהוכיח כך את חפותו של קברט, מעשה שיוצר ספר בתוך ספר.

הערה קנקנית: על כריכת הספר בחרו עורכי המהדורה המקורית בשפה הצרפתית להציב רישום מציורו של אדוארד הופר, ''פורטרט של אורלינס'. כשהוצאת "מודן" בשיתוף "כנרת" החליטו להוציא לאור את הספר, הם בחרו שלא לשנות את העטיפה ועשו זאת בצדק גמור. הופר נחשב לאחד מחשובי הציירים האמריקאיים. ציוריו מבטאים לרוב בדידות, וברבים מהם הוא בוחר לתפוס רגע אמריקאי מובהק, דיינר למשל, ובו ארבעה סועדים. אני לא מבקר אומנות ואין לי הסבר מדויק לגבי הדרך בה הוא מבטא עצמו, אבל בשורה התחתונה, הציור שעל כריכת הספר מצליח לשדר את אותה קדרות ובעיקר את אותם זרמים תת קרקעיים שזורמים מתחת לאדמתה של אורורה, העיירה הניו המפשיירית הקטנה בה מתרחשת עלילת הספר.על פניו, העיירה המתוארת בצילום (ובספר עצמו) נראית מושלמת ואידיאלית. אבל כמו תמיד, האמת צפה בעומק, מתחת לפני השטח. באורורה של ז'ואל דיקר, מחברו השוויצרי של הרומן, לכולם יש סודות.

כמותחן הספר עובד ללא דופי. הוא אמנם עב כרס במיוחד (600 עמ'), אבל שומר על עניין כמעט לכל אורכו. הוא בנוי מקפיצות אחורה וקדימה בזמן, ולפעמים נדמה כי דיקר כתב עם הספר גם את התסריט לסרט שוודאי יבוים על פיו. דיקר מקפיד לייצר טוויסטים כמעט בכל פרק ומייצר פתרון סביר למדי, שלא הצלחתי לנחש, גם במרחק עמודים ספורים מהסוף.
יכולתי לעצור כאן ולספר על מותחן שאמנם לא חף מבעיות, אבל עובד בצורה כמעט מושלמת. אבל דיקר רצה להפוך את הספר שלו לאירוע. זה לא רק הנפח הגדול של הספר, בטח ביחס למותחן ממוצע, מה גם שכפי שציינתי, הוא בהחלט מצדיק את עצמו. מעבר לסיפור הפרשה, דיקר רצה לומר כמה דברים ברומו של עולם, רובם, אני מאמין, מתייחסים אל עולם הספרות והכתיבה. כל פרק נפתח בעצה שנותן קברט לגולדמן, על כתיבה וספרות. עוד חי בספר העיסוק בעתידה הלוט בערפל של הספרות בעולם שמוצף באינטרנט וערוצי טלוויזיה. גולדמן מצוי בקונפליקט בלתי פוסק בין הביזנס והאיכות. המו"ל לוחץ עליו לסיים את הספר בהקדם, להוסיף פרטים עסיסיים, גם אם אינם נאמנים למציאות והופך את הסופר לכוכב תוכניות אירוח. גם התקשורת שממהרת להכתיר מלכים ומיד אח"כ לתלות אותם בכיכר העיר (הפריים טיים), לא יוצאת נקייה.
הבעיה היא שכמו הדמויות שמתפקדות באופן קלישאתי בואכה רובוטי, גם המסרים מועברים בחן ועידון של הומלס. משמע, הם מוטחים בפנינו כמו עוגה עתירת קצפת וסוכר.
נדמה לי שאם דיקר היה משקיע קצת יותר מחשבה ואנרגיה בפיתוח והעמקה של הדמויות, ופחות בהבלטת הרעיונות הפילוסופיים (המעניינים לכשעצמם), הספר היה יוצא נשכר. הנה עצה ממני, במלוא הצניעות - לרוב, מסר שמועבר בסאבטקסט יוצר רושם חזק יותר מזה שמוטח בפרצוף.
כך שמבחינה ספרותית, הבעיה העיקרית של הספר בעיני היא הפלקטיות. אין כמעט אף דמות בספר שלא נראית ומדברת כמו קלישאה, וזה כולל את גולדמן הצעיר והנמהר, קברט המבוגר והמנוסה, שאש האהבה מייסרת את ליבו גם בגילו המקשיש וכמעט כל תושבי אורורה. עוד הסתייגות - נדמה לי שיש בעולם מניעים נוספים על אשמה ואהבה, שהם הגלגלים היחידים המניעים את הספר, אחרי שמקלפים את כל השכבות.

בסיכומו של עניין, למרות הנסיונות לעשותו משהו אחר – מדובר במותחן יעיל וטוב, אפילו מצוין, שרצה להיות יותר מזה (עוד הוכחה לכך – הבחירה להוציאו בסדרה לספרות יפה של מודן, סדרה מוצלחת, בה יצאה יצירת המופת של פיליפ קלודל, "הדוח של ברודק", הספר הטוב ביותר שנכתב בעשור האחרון לטעמי, ועוד שלל ספרי איכות, ש"פרשת קברט" בהחלט מתיימר להימנות עליהם), אבל לרוב פשוט מתאמץ יותר מדי.

ציונים:

כתיבה: 8.5.
תעלומה: 8.5 לא מקורית במיוחד, אבל פתלתלה ומפתיעה למדי.
קצב: 10 כי קשה מאוד לשמור על קצב גבוה לאורך כל כך הרבה עמודים.
דמויות: 6.5 קלישאות מהלכות. הציון עולה במקצת בזכות דמותו המקסימה של רוברט קווין. קראו והבינו.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על הכריכה המצליחה לשרת את הספר בצורה כמעט מושלמת.

סופי: 8.5

ספר שמנסה להתחיל חזק ואז להגביר כל הזמן, ומוצא עצמו מחזיק את הצד ומתנשף בצידי הדרך.


יום שלישי, 6 במאי 2014

החלון הפתוח - סאקי





















אסופת הסיפורים הקצרים "החלון הפתוח" של סאקי אינה מהווה ספר מתח על פי ההגדרה הפופולרית. היא אינה מכילה תעלומות של ממש. האווירה השורה על הסיפורים נעה לרוב בין היתולית למורבידית, עם יתרון לראשונה. אין מרדפים וגופות (טוב, אין הרבה גופות). אבל היות שמדובר באוסף משובח מאוד, הכולל מהתלות נוכלות מקסימות ושנונות וסופים מפתיעים, הרי הוא לפניכם.

כמה מילים על הוצאת זיקית למי שאינו מכיר. ההוצאה הקטנה שהוקמה לפני כשנתיים חרטה על דגלה את ההתנגדות לדואופול הספרים הישראלי וסירבה להכניס את ספריה לסטימצקי/צומת. ספרה הראשון היה "פארנסוס על גלגלים". קומדיה קלאסית ספרותית שעסקה במגוון נושאים חשובים - ספרות, שחרור האישה, משמעות החיים ואהבה - הפכה ללהיט של ממש. לי יצא לקרוא את פארנסוס ההיתולי ואת "הנער האבוד", נובלה עגומה, כואבת ויפה על ילד שנפטר בדמי ימיו.
זיקית פרסמה מאז עוד כעשרה ספרים. חלקם מתמקדים בספרות עכשווית ביותר, חלקם קלאסיקות, אבל נראה שאף אחד מהם לא הצליח להפוך ל"פארנסוס החדש". ובכן, נראה לי שהאבדה נמצאה. לאחר הקריאה, המחשבה בולטת שהדהדה בי הייתה, איך לעזאזל אף אחד לא תרגם את סאקי בשישים השנים האחרונות? בקיצור, מחמאות לזיקית.

סאקי, או בשמו האמיתי הקטור יו מונרו, סופר בריטי שנהרג בגיל צעיר יחסית מירי צלף, הוא אחד ממניחי היסודות לסיפור הקצר ההומוריסטי. הוא מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם וודהאוס, בשל ההומור המאפיין את סיפוריו, ועם או-הנרי, בשל חיבתו לסופים מפתיעים. את הסיפור המשובח אשר העניק לאוסף את שמו, "החלון הפתוח", לומדים לעתים בבתי הספר, אבל סאקי הוא הרבה יותר מזה. בכתיבתו ניתן לזהות את אבני הבניין המוכרות של קומדיות המתח של ימינו, כגון חילופי זהויות, העמדות פנים, מעשי רמייה מפילי אימה (הפיכת אדם לזאב) ועוד ועוד, כשהן מבוצעות לעילא.

כל הסיפורים כתובים באופן מדויק ותמציתי. לו היו הופכים למאכל היו כנראה סושי. ברובם נפגוש נוכל שפועל על המציאות עבור מטרות שונות, החל מהתעללות קלה בבטלן, דרך התחזות, וכלה ברצח בלתי צפוי של בת משפחה שנואה. סיפורים אחרים אינם כוללים מעשי נוכלות אבל בונים מצבים מעניינים שמגיעים לסופים מקוריים ומפתיעים. כך בסיפור האצילה שרוצה לעשות מעשה של חסד ובסיפור על הוויכוח של הזוג היבשושי שמגיע לקיצו המפתיע. שנינה והומור מתערבבים באופן מושלם עם מורבידיות, מוות, שנאה, התעללות נפשית מתונה, ועוד יצרים אפלים. רעיונות מקוריים כמו "יום הנמסיס" - יום בו ניתן לסגור חשבונות עם שנואי נפשנו - או תרופת "אי ההרגעה", המיועדת למשעממים בנפשם, וארגון חופשה לפוליטיקאי מוטרד בדרך לא דרך, מבוצעים באופן מושלם.

הקצב נהדר והבעיה העיקרית של האוסף הזה היא שהוא מסתיים מהר מדי. הדמויות שטוחות כפי שקורה בדרך כלל בז'אנר. לרוב, הן נחלקות לשני סוגים: אינטליגנטים ציניים בעלי ניצוץ ממזרי מול אנשי אצולה יבשושיים ורציניים יתר על המידה (כמובן, משני המינים). ביניהם בולט קלוביס סנגרייל כדמות חוזרת, שאף זכתה לאוסף סיפורים משלה בשפת המקור. כמו כל מה שמופיע באוסף המעולה הזה, אני מאמין שתאהבו אותו עד מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9.5 קצרצרה ופנינתית
תעלומות: 9 מהתלות סופר חביבות
קצב: 9 מוסיקלי
דמויות: 8

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: נקודה ורבע לתחושה המאוד נעימה שהקובץ הזה מייצר בעת הקריאה, לא דבר של מה בכך.

סופי: 9

מיני-קומדיות נוכלים מענגות ושנונות הנעות בין המשובח לגאוני ותמיד משרות מצב רוח נהדר, אל תחמיצו.


יום שישי, 2 במאי 2014

פשעים - פרדיננד פון שיראך






















פרדיננד פון שיראך הוא עורך דין פלילי העובד בברלין. קשה להזכירו מבלי לציין שהוא גם נכדו של באלדור פון שיראך, שעמד בראש תנועת הנוער ההיטלראי ומושל וינה במהלך עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה.
בספרו "פשעים", הוא מתאר מקרי פשע שונים ומשונים, כולם מרתקים, ודרכם מנסה לומר משהו על החיבור בין חוויה אנושית פנימית למעשים מזעזעים המתבצעים על ידי בני מיננו מדי יום.
בנוסף, הוא מעורר בנו את השאלה, איך לעזאזל הצליח לטפל במקרים כל כך מרתקים?

"פשעים" משתייך לסוגת ה"true crime", והוא מצטרף ל - "השטינקר הטוב" ו-"החבר'ה הטובים", שכבר נסקרו בבלוג ומהווה תוספת לקבוצה מצומצמת מאוד של ספרים מתורגמים ומקוריים בז'אנר שנחשב למעט בעייתי, בשל היבטיו המציצניים/ספרותיים-נמוכים - הסוגה נחשבת לעתים לכזו שמספקת לקוראים הצצה ממרחק בטוח אל עולם מכוער שבו לתוקפנות ואכזריות מקום מרכזי.

אז מה יש לנו כאן? שיראך פורש בפנינו קשת מגוונת של סיפורים, מאוכלסת בגלריה של דמויות מרתקות - נער כפרי מוזר שמפתח הפרעה מטרידה, סטודנט אלגנטי שמסתיר - גם מעצמו - סוד מזעזע עד לסוף המר, חבורת בריונים רצחנית שכנראה מסתבכת עם היפני הלא נכון בסיפור שנותן משמעות חדשה למונח "סערה בכוס תה", ומצמרר מכולם, סיפורו של האדם שהגן על עצמו בתחנת הרכבת מול שני בריונים ניאו-נאצים.
על הדרך מתקבל גם תיאור מעניין אך חלקי של מערכת המשפט הפלילי בגרמניה (הידעתם, בגרמניה המושבעים משמשים כשופטים לצד השופטים שהוכשרו למלאכה) וסיור ברחובות ברלין על רובעייה השונים.

שיראך מנסה, במידה ניכרת של הצלחה, ליצור קובץ של סיפורים מכובדים, שיכולים לתפקד גם כיצירות ספרותיות.
כל הסיפורים ארוזים היטב בכתיבה מאוד קצבית וחלקה - שיראך מפגיז בתיאורים מעניינים, התבוננויות מעמיקות אל נפשם של גיבוריו, וגם מתייחס למורכבות שבעשיית צדק, מעצם הבאת נקודת מבטם של הפושעים, המייצרת הזדהות עימם (בהקשר הזה הסיפורים "הפסל" ו"האתיופי" בולטים עד מאוד).

עם זאת, הניסיון ליצור פרוזה צורם מעט בקטעים שבהם ברור לנו כי לא ייתכן שהכותב יכול לרדת לרמת הדיוק אליה הוא יורד - איך בדיוק נראו השמיים באותו יום שבו ביצע הלקוח את הפשע, מה חשבו הדמויות, בדיוק באותה נקודת זמן. תיאורים אלו שכתובים כאמיתיים אבל ברור שהם בדיוניים מעוררים מין "ברקס" בקריאה, היות שברור שבדיון ומציאות מתנגשים בהם. אבל בשל עובדת היותו של הקובץ מרתק וקריא עד מאוד, לא היו יותר מפס האטה בנסיעה מהירה וקצרה (מדי).

ציונים:

כתיבה: 9 מדויקת ומרתקת
קצב: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: מינוס נקודה על הדיסהרמוניה שצצה לעיתים בין אמת לבדיון.

סופי: 8.9

מקבץ מעולה של סיפורי פשע  אמיתיים, שמתפקד גם כספר פרוזה מהודק ומהנה לקריאה