יום שני, 23 בדצמבר 2013

ברוקלין היתומה - ג'ונתן לתם





















אפשר לסכם את "ברוקלין היתומה" בשתי מילים. הנאה צרופה.
או אולי, מקורי בטירוף. או, ממזרי וחכם. או אולי, רגיש נוסטלגי. ואולי, עצוב ובודד.

יש עוד המון אפשרויות. ויש לכך סיבה אחת - ליונל אסרוג.
גיבורו של ג'ונתן לתם, מתבונן במציאות מבעד לתסמונת הטורט שלו, באופן שדורש ממנו לדייק ותובע ממנו להצליח ללכוד בתודעתו את כל ההיבטים של כל רגע ורגע. לפעמים הוא גם נאלץ לשכפל אותם במדויק. כמו כשהוא עוקב אחרי חשוד שמזמין כריכים וחייב לבצע את אותה הזמנה גם במחיר של הסתכנות באובדן החשוד שהמשיך לדרכו. או כשהוא מצליח לכלוא רוצח שדולק אחריו באמצעות זה שנכנס בצד הנהג במכוניתו  הרודף, אבל אז חש כפוי לדפוק גם את הצד השני, במחיר הארכת הסיכון לחייו. וכל זה תוך מודעות כואבת, מבודחת, חומלת ומתוסכלת להפרעה שלו.

נדמה שההישג הגדול ביותר של לתם הוא שבמקום בהפרעת הטורט תשמש מעין קוריוז - דבר שהפך נפוץ בכתיבה, הכנסת עניינים הקשורים לבריאות הנפש לטקסט - היא ניצבת ברקע ומשמשת להעמקת האינטימיות והחיבה לדמותו של הגיבור הבודד-שנון-אמיץ-מריר-ועוד שלנו. גיבור שהוא סך כל חלקיו, יתום-חולה-ילד-גבר-ליצן ועצוב.

בכלל, אני מרגיש די מיותר. הספר הזה פשוט נהדר. השיגו וקראו.

אבל בכל זאת. קצת על החשודים המיידיים שבאמצעותם הבלוג הזה מדרג את ספרי המתח.

ליונל אסרוג הוא אחד מרביעיית יתומים. הוא ושלושת חבריו מכורח הנסיבות, נלקחים יום אחד על ידי אחד, פרנק מינה, לבצע עבודת סבלות. עם הזמן הם הופכים ל"אנשי מינה".  עובדים קבועים של הברנש.
עם הזמן מתברר שמינה הוא טיפוס מפוקפק. המשפחה הלא מתפקדת הזו חוטפת זעזוע כשפרנק מינה נרצח, ממש בתחילת הספר. סיפור החקירה של ליונל, היתום חולה הטורט, נע בין העבר להווה.

הכתיבה מעולה. במיטב המסורת של ספרות ה"hard boiled" של הבלש הפרטי, עם ערוץ המודעות העצמית וההומור העצמי שנקודת המבט הפוסטמודרנית מציעה לכותבים של היום (בקיצור, אין גיבור או אמת אחת, ניתן להביט בדברים מנקודות מבט שונות). העלילה נעה לכיוון הנוארי, דרך ה"שרשה לה פאם", ועם קריצות לסם ספייד, גיבור ה"נץ ממלטה" שמשמש מעין מקור השראה לליונל רב ההשראה.

התעלומה אינה פורצת דרך, אבל היא בנויה היטב והפתרון שלה הגיוני, מתסכל, עגום והיא כל מה שאפשר לבקש מתעלומת "נואר". במובן הזה, לתם (או אולי לת'ם) מצליח לבנות את אותו משחק הישרדות/חידת פסיכומטרי מרגיזים-מרתקים שבהם לא ברור מי דובר אמת ומי משקר, על מי ניתן לסמוך ולמי אין להפנות את הגב (קצת כמו שהיה ב"נץ ממלטה").

מבחינת דמויות, מעבר לליונל, "ברוקלין" מכיל גלרייה הזויה ואפלה של דמויות מוצלחות ומסקרנות. ג'וליה מינה, גילברט, דני וטוני, "אחיו" של ליונל ב"משפחת מינה", הענק הפולני, "הלקוחות" מאסטר הזן רושי, וחברי התאגיד היפני כולם מרתקים ומייצרים זירת פילם נואר מתוחכמת ומתחכמת שכיף לשהות בה.

הקצב אינו אחיד. לעיתים נדמה שליונל מתקשה לעבור הלאה, נתקע בטיק טורטי של מחשבות מילים, טובע בשפה שעליה הוא מסתמך ושבה הוא חי פלח ניכר מן החוויה האנושית שלו. אני מצאתי את הגיגיו שובי לב, אבל ייתכן שבקטגוריה הזו, הספר הוא פחות ממושלם.

הערה אחרונה. חיפוש באינטרנט העלה שלת'ם הוא סופר מגוון ופורה, ועדיין, רק ספר אחד נוסף שלו תורגם לעברית, "נערה בנוף" - מערבון מדע בדיוני(!). אני מקווה מאוד שעוד תרגומים שלו לעברית יופיעו.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5
קצב: 8

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: שתי נקודות ושמינית על הבלש שובה הלב ביותר אי פעם, ועל היכולת לשלב נקודת מבט פוסט-מודרנית, מתחכמת בדרך שמוסיפה לתעלומה המסורתית במקום לגרוע או לעצבן.

סופי: 9.1

ליונל אסרוג, הבלש המופרע, מניע יצירת מתח אפלה,  מצחיקה אינטימית ושובת לב. פשוט אל תחמיצו.

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

ישנונית - מארק בילינגהם (מאת אורי קידר)

 
 
 

סדרת הארי הולה של יו נסבו, נחשבת לאחת המוערכות והאהודות בספרות המתח העולמי כיום. אולי הוא לא התכוון לכך, אבל כשמארק בילינגהאם פרסם בשנת 2001 את המותחן "ישנונית", הוא יצר מעין גירסה בריטית של הארי הולה.

באנגלית קוראים להולה טום ת'ורן. גם ת'ורן הוא בלש עמוס פגמים, חובב הטיפה המרה, מתאהב במי שהוא לא אמור להתאהב בה, ובדיוק כמו הולה – רודף נואשות אחרי מי שכולם מאמינים שהוא זכאי. צודק או לא, נשאיר לכם לקרוא.

כמו בספריו של נסבו, גם אצל בילינגהאם משמשת העיר, במקרה הזה לונדון, כגיבורה נוספת. מזג האוויר, האפרוריות וכמובן – הכדורגל, משמשים תפאורה ראויה. ת'ורן אוהד שרוף של טוטנהאם, שבאותן שנים השתרכה במרכז הטבלה והייתה מעניינת כמו סרטוני הילדות שלכם. הייתי שמח לבשר לו שטוטנהאם של השנים האחרונות היא קצת יותר מרתקת. השטויות שלכם מגיל שש עדיין לא. בנוסף, יש המון רפרנסים לתרבות בריטית ובעיקר מוסיקה.

אז מה היה לנו שם? שלוש צעירות לונדוניות נרצחות. הקרבן הרביעי המיועד לא נכנע בקלות. אליסון, זה שמה, מצליחה איכשהו לשרוד. היא חיה, נושמת, יכולה לראות ולשמוע אבל לא לתקשר. כלואה בתוך הגוף שלה.

ת'ורן נרתם למצוא את הרוצח הנפשע, ובשלב מוקדם בסיפור (זה גם מופיע על גבי הכריכה), מגלה שאליסון היא דווקא ההצלחה הראשונה של הרוצח, שלא מתכוון בהכרח לרצוח. קצת כמו מיילי סיירוס שרק רצתה למשוך תשומת לב ולהראות שהתבגרה, ומצאה את עצמה ברשימת אנשי השנה של הניו יורק טיימס לצד אסד ואובמה.

הסיפור נפרש לפנינו מכמה נקודות מבט – השוטר, הרוצח, הרופאה המטפלת ובתה הסוררת, והחלק שהכי שובר את הלב – נקודת מבטה של אליסון. בסוף כל פרק יש מעין עצירה כזאת, בה אליסון מספרת מה היא רואה, שומעת ומרגישה. והיא צורחת, מבלי להוציא מילה. הקטעים בהם אליסון מדברת אמנם צנועים באורכם, אבל עבורי הם עשו את כל הסיפור. אליסון הופכת מהר מאוד לצינית ומשעשעת, ויורה חיצים על כל הדמויות בסיפור.

הביקורות שעל כריכת הספר ובדש מהללות ומשבחות את הרומן המקורי. זה קצת מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי ביטלס ולא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה. מוסיקה מדהימה, אבל שמענו כבר דומה לה,לא? כדי להבין את עוצמתה של הלהקה צריך להיכנס לראש של צעיר בן 18 ב-1964, ששמע בעיקר מוסיקה רוסית (אם הוא ישראלי) וביג בנד (אם הוא בריטי). רוב הביקורות מדברות על המקוריות הגדולה של הסיפור. טוב ככל שיהיה הספר, והוא אכן כזה, אבל את המקוריות שבו התקשיתי למצוא. סביר להניח שיחסית לשנת 2001 היה משהו חדשני בהרחבה הזאת של ז'אנר ספרי המתח. היום, הוא פשוט בסדר גמור.

בסופו של יום, מדובר ברומן מתח טוב, יעיל, קצת כבד ובלי יותר מדי טוויסטים (עד שהטוויסט האחרון מגיע). זורם, מעניין וכזה שגורם לך להזדהות עם הגיבורים ולרצות שיקרו להם דברים טובים. אם לא בספרים, אז איפה?

 

ציונים:

כתיבה: 9.
דמויות: 8.5. בעיקר בזכות דמותה הכובשת של אליסון.
תעלומה: 8. טוויסט מעניין בסיום, לא הרבה יותר מזה.
קצב: 7.5.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על הדרך המעניינת שהסיפור מתקדם בה (כמה נקודות מבט) ועל היחס המכובד לתרבות הבריטית ובעיקר המוסיקה והכדורגל.

 סופי: 8.5.

טום ת'ורן מעריץ את ג'וני קאש והספר בו הוא מככב דומה מאוד לאלבומים המאוחרים של קאש. אפל  עם מגע קל של ציניות.

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

לונדון בולווארד - קן ברואן


"לונדון בולווארד" של קן ברואן חריג בכך שאינו משתייך לאחת משתי הסדרות של ברואן, זו של ג'ק טיילור, וזו של תחנת המשטרה המטורללת.

"לונדון" מספר על אסיר משוחרר שמנסה להסתגל לחיים בחוץ. לולא הייתי יודע שקוראים לו מיטשל הייתי חושב שמדובר בג'ק טיילור, הבלש הקבוע של ברואן - מיטשל מצטט מספרים כמו טיילור. הוא ציני כמו טיילור. הוא מתייחס לאלימות במעין אדישות אנגלית מוזרה כמו טיילור. הוא חושב על חבריו לעומק ומסוגל לנפק מדי פעם אמירה מעמיקה כמו טיילור, והכי חשוב, מתחת להרבה קשיחות, גם אצלו חי איזה דובון אכפת-לי מיקרוסקופי במעמקי הלב, דבר שמעורר הרבה אמפתיה למצבו.

הספר היה יכול בקלות להיות מעין פריקוול שמסביר כיצד הפך ג'ק טיילור קשוח וציני כל כך. אבל הוא לא. ותוך כדי קריאה, אחרי מספר פעמים שבהן הזכרתי לעצמי: "מיטשל, לא טיילור", הסתגלתי, והעסק זרם.

בכלל, נראה שכשברואן כותב, יש לו שני מצבי הפעלה. גוף ראשון יחיד, ציני ומצחיק לעיתים, וגוף שלישי רבים, שמתאמץ נורא להיות מגניב ומשעשע, אבל יוצא בעיני קצת ריקני וילדותי, כפי שקורה ב"בליץ" וב"השועלה" המתארים את חבורת השוטרים המופרעת.

אני מעדיף את הסוג הראשון. ולונדון בולווארד עושה את העבודה.

העלילה די דומה ליתר העלילות של ברואן, אם כי הפעם היא מתרחשת בצד השני של החוק. בעצם אצל ברואן זה לא כל כך משנה. כי גם השוטרים לא נמנעים מאיזו פשיעה פה ושם.
מיטשל מנסה להשתחרר מכבלי עולם הפשע. הוא מתחיל לעבוד אצל שחקנית מזדקנת (עובדה משעשעת - בסרט המבוסס על הספר, את השחקנית בת השישים משחקת קירה נייטלי בת העשרים ומשהו, ואת מיטשל בן הבואכה-חמישים משחק קולין פארל...). במסגרת עבודתו נחשף מטשל לגלריית הדמויות ההזויות המקיפה את השחקנית המזדקנת, ומצליח ליצור לעצמו מעין בית וקשרי חברות חדשים. אבל פסיכופט בכיר מעולם הפשע ממשיך לרדוף אותו באופן מבלבל, והאלימות שכל הזמן מבעבעת תחת הסיר מתפרצת, עד לשיא המאוד מפתיע, אבל לא הכי אמין של הספר.

הכתיבה של ברואן קצבית ומשעשעת כרגיל (כשהוא בגוף ראשון). הוא נוגע באופן מעניין ומוצלח בחלקים הקשורים להסתגלות במעבר בין הכלא לאזרחות. מנגד, התפניות והתעלומה, כפי שקורה אצלו לעיתים קרובות, אינן מפותחות מספיק והצלחת הספר נשענת כמו אצל מיודענו ג'ק, על עולמה הפנימי של הדמות הראשית. וכמו תמיד, זה עובד.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 7.5, בעיקר למיטשל, לדיווה המזדקנת ולבאטלר המוזר.
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.75

אחד מהחביבים של ברואן