קריאתו של קת'ולהו - הווארד פיליפס לאבקראפט

אחוז מסוים מן הרוצחים עובר להערכה פסיכיאטרית. חלקם מספקים הסברים מסמרי שיער.
"כל לילה הוא מדבר אלי. אני לא יודע את השם שלו, אבל הוא יודע עלי הכול. הוא הסביר לי שאני חייב להרוג את השכן".
הביטוי הרגשי של מי שמספר איך רצח על פי הוראה מגבוה בדרך כלל מצומצם או מנותק. המאזין עלול לחוש קיפאון או חרדה. אם הדיווח אמין, יוחלט כי האדם אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת מחלה נפשית.

"קריאתו של קת'ולהו", קלאסיקת אימה משנות ה-30 של המאה שעברה, מכיל שלל דמויות שמה שמאפיין אותן הוא לפיתת הטירוף עד כדי נקיטת פעולות מסוכנות: הם חולמים על אל טורפני, אל מת, שחולם ומתקשר עמם בחלומותיהם, הם מקריבים קרבנות אדם על פי ציוויו, הם מפליגים עמוק אל הים ומסכנים את חייהם בשם אמונתם. "קריאתו" מביא את הקורא למגע אינטימי עם מחוזות הטירוף, עד סופו, ששופך אור מסוים על ההתרחשויות.

ה.פ. לאבקראפט הוא אחד ממבשרי ז'אנר האימה. רעיונותיו שימשו בסיס להרבה יצירות אימה מודרניות.
במהלך קריאת "קריאתו", חשבתי לעצמי שרעיון הפלישה לחלומות מזכיר את דמותו של פרדי קרוגר מ"סיוט ברחוב אלם", ורעיון החקירות של כתות ואלים מן החלל החיצון מזכיר את התוכנית "x-files". אם ממש רוצים למתוח את רשת הקרדיטים, אפשר גם לומר שקת'ולהו, האל החולם מן הים, שימש, בנוסף לז'אנרים אחרים, השראה למפלצות הימיות של "pacific rim", שטרם ראיתי, אבל הטריילר שלו הדגיש בבירור ש"תמיד חשבנו שהם יגיעו מהחלל, אבל הם הגיעו מן הים". בקיצור, חלוץ.

את רוב סיפוריו כתב לאבקראפט בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. למרות היותו חלק מן הקנון, הוא תורגם לראשונה לעברית רק לפני מספר שנים, כשאוסף סיפורים שלו, "התוהו המזדחל", פורסם על ידי הוצאת "אודיסאה". ועכשיו הוצאת "פרדס" מוציאה לאור שניים מסיפוריו, "קריאתו של קת'ולהו" ו-"הצל מעל אינסמאות'".

ב"קריאתו של קת'ולהו", המספר, אדם צעיר וסקרן המדווח על האירועים בגוף ראשון, חוקר שובל רמזים שהותיר אחריו דודו, הפרופסור אנג'ל, שנפטר בנסיבות חשודות. אנג'ל חקר אירוע לא מוסבר בו מספר אנשים חוו חלומות מפחידים דומים. המילים "קת'ולהו" ו"ר'ליה" הופיעו בהם. בעקבות הפרופסור פוגש המספר פסל צעיר שהושפע מאוד מן החלומות, והוא ספק שפוי ספק מטורף, שוטר וותיק שנתקל בכת רצחנית, ושובל רמזים וזיכרונות שהותיר אחריו ימאי וותיק שנקלע לאירוע מטורף. בכל המקרים הגורם המפעיל הוא קול חיצוני, נסתר, וסמכותי, שמצליח להצמית ולהשפיע.

הכתיבה של לאבקראפט משובחת, ארכנית ומפורטת, אבל באופן שאינו מכביד. הקצב איטי, כבד ומזדחל כמו הרוע שהוא שעליו הוא מספר. למעשה לא קורה הרבה. אנחנו נחשפים להתחקותו של המספר אחר העדויות שאסף דודו ולהמשך החקירה שהוא עורך. אבל אין קטעי פעולה או מתח ואין טוויסטים בעלילה. מה שכן יש זו תחושה עמומה של סכנה קרבה, וחיזיון של יישות רודפנית שנחשף בקצב איטי המעורר חרדה. התרגום מעולה. ונראה ש"פרדס" פעלה נכון כשבחרה להוציא את הסיפור הקצר כספר בפני עצמו. למרות שמדובר ב-70 עמודים קצרצרים, ארוזים בכרך חביב דוגמת ספרי "צמרמורת", ההישאבות לתוך הרעיון של מציאויות נסתרות ומצמיתות, בה מולכים אלים מתים-חולמים, יכולה להיות די מטלטלת.

הדמויות של לאבקראפט יותר שטוחות משטוחות. בני האדם בסיפור אינם מקיימים מערכות יחסים של ממש זה עם זה, אלא אם כן הם רוצחים או אוסרים איש את רעהו, והם לא בעלי תכונות אופי או עולם פנימי מעניין. הדמויות שם כדי לשקף את החרדה מפני היצורים והעולם שלאבקראפט מתאר, כדי שהקורא יוכל לחוש את האימה, ובכך הן ממלאות את תפקידן נאמנה.

אבל "קת'ולהו" הוא לא סיפור של דמויות, הוא סיפור של מפלצת טורפנית כל-יכולה, שכנראה מייצגת את הפחדים הקדומים שלנו מעידן שבו התחרינו בטורפים מסוכנים מאתנו, וככזה, הוא מהווה אבן דרך מפחידה ומומלצת בספרות האימה.

ציונים:

דמויות: 6.5
קצב: 8 הקצב האיטי מתקזז היטב עם כתיבה משובחת ועם העובדה שמדובר בסיפור קצר
תעלומה: 8.5 במילה אחת, אמאל'ה
כתיבה: 9

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

קלאסיקת אימה שלא נס ליחה, ושכוחה בכתיבה משובחת, זחלנית ומטרידה. נתראה ב"אינסמאות'" :)

התמים - איאן מקיואן

איאן מקיואן הוא אחד הסופרים הבריטיים הפוריים בימינו. כמו פול אוסטר והרוקי מורקמי, הוא צובר קילומטראז' ספרותי מרשים, כזה שאולי פעם יזכה אותו בסיכוי לפרס נובל.
בשונה מאוסטר ומורקמי, שלא אחת כתיבתם נוגעת בסוראליסטי ובעולם החלום, מקיואן הוא איש של מציאות מדויקת. כתיבתו פרטנית באופן אובססיבי, תמונת העולם שהוא יוצר מדויקת, ומכילה תמיד את הדיאלקטיקה הקשה כל כך ללכידה שבין דיכאון להומור ובין אכזריות לאהבה. חוויית הקריאה בספריו משולה בעיני לצפייה בחדר ניתוח בטמפרטורה קרירה, מסקרנת, אבל לא תמיד נעימה, מסתורית אבל גם חשופה. מקיואן מנתח סיטואציות בקור מקפיא דם. בין אם זה קשר בין חברים ("אמסטרדם"), או בין אח לאחות ("גן הבטון"), או בין שני אנשים שהקשר ביניהם נוצר יש מאין ("אהבה עיקשת"). לפעמים הוא מנתח מנתח ("שבת"). הדמויות בספריו פועלות על פי דחפים ומאוויים מיניים ואפלים, ואז מוצאות צידוקים, מגוחכים או יעילים, למעשיהן. פרויד היה רואה בו פסיכולוג טוב. היצירה המקפיאה ביותר שלו, "אמסטרדם", זיכתה אותו בפרס "בוקר".

"התמים", הנקרא גם "היחסים המיוחדים" (שם שמתייחס לקשר במיוחד בין הבריטים לאמריקאים בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וגם, אני סבור, לקשר שבין שני גיבורי הרומן), הוא רומן ריגול המתרחש באמצע שנות החמישים, בברלין המערבית, בה פועלים אמריקאים ובריטים על רקע המציאות המתהווה באירופה לאחר מלחמת העולם.

לנרד מרנהיים, מהנדס בריטי צעיר וחסר ניסיון רומנטי, מגויס כנציג בריטי למיזם ריגול אמריקאי שאפתני. גיוסו נעשה במסגרת היחסים המיוחדים שאמורים לשרור בין ארצות הברית לבריטניה כמנצחות הקפיטליסטיות של מלחמת העולם השנייה. המיזם נועד לריגול אחר מהלכי הרוסים, המנצחים הקומוניסטיים של מלחמת העולם השנייה, בברלין המזרחית. בסביבה רוויית המרגלים להשכיר, "צעירי מאה המארקים", כפי שמכנה אותם בוב גלאס, חברו האמריקאי של לנרד במיזם, פוגש לנרד צעירה גרמנית יפה. סיפור האהבה המתפתח ביניהם מתרחש במקביל להתקדמות מיזם הביון האמריקאי-בריטי, והשניים מסתבכים זה בזה באופן מוצלח.

כמו תמיד אצל מקיואן, אין הנחות. המרגלים הם קודם כל בני אדם. לנרד, חסר הניסיון, מונע על ידי היצר, מבלבל בין מין לתוקפנות ומתואר בדייקנות מקיואנית מעולה. האופן שבו חוסר הניסיון שלו במערכות יחסים רומנטיות משפיע על בחירותיו והתנהלותו במהלך הרומן כל כך משכנע, עד שלעתים היה נדמה לי שהמציאות האמיתית היא זו המתרחשת במוחו של מקיואן, ואילו אני, הקורא, הוא הבדיה. למקיואן יש לפעמים השפעה כזאת.
גם יתר הדמויות משכנעות ואמינות עד מאוד. ראויה ציון גם יכולתו של מקיואן לעמוד על ההבדלים בין אמריקאים לבריטים מבלי ליפול לגזענות או קלישאות.

הכתיבה מצוינת גם אם עמוסה מדי בפרטים. תיאוריו של מקיואן את גרמניה של אחרי המלחמה סוחפים ומרתקים והנוף שבו מתרחש הסיפור ממש קורם עור וגידים אל מול העיניים. ככה זה כשאתה מבקר במוח של סופר כזה.

הצד החלש של הספר הנו הקצב והתעלומה. אומנם, ההסתבכות שאליה מובילים אירועי הספר היא מרתקת, ובסופו נחשף טוויסט חביב שמשיב לרומן את זכותו כרומן ריגול. אבל במשך פרק זמן ארוך מדי, מתוארת לפרטי פרטים מציאות חייו היומיומית של לנרד באופן שעלול להוציא קצת את החשק למי שניגש לרומן בציפייה לספר מתח מסורתי יותר. כמו כן, עד להסתבכות שמגיעה רק בחלקו השני של הספר, מקיואן, אולי מבחירה, בוחר שלא לסבך יותר מדי את העלילה, ורמת העניין, לפחות מבחינת ההתרחשויות, נמוכה.

למרות זאת, הספר בהחלט שווה קריאה, ולמי שצולח את חלקו הראשון, צפוי בהמשך רומן ריגול-פשע מזעזע ומציאותי ביותר. אין זה מפתיע לגלות שמקיואן התבסס בכתיבתו על אירועים אמיתיים, שאליהם הוסיף את ה"מה-אם" של מוחו הקודח (כפי שעשה היטב גם ב"אהבה עיקשת", רומן המתח הפסיכולוגי שכתב על סימפטום הארוטומאניה).

דרך אגב, גם ספרו הבא של מקיואן, "sweet tooth", שכמו רוב ספריו, עתיד להתפרסם בהוצאת עם עובד, עוסק בעולם הריגול. אם תאהבו את "התמים", מומלץ לנסות.

ציונים:

דמויות: 9.5
כתיבה: 9
קצב: 7
תעלומה: 8 מה שנראה פשוט ממבט ראשון מסתבך לפלונטר מרשים בסיום.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.375

עולם הריגול בחדר הניתוח. למיטיבי לכת בעלי קיבה חזקה.

שני חיילים - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

לפני כמה שבועות היה לי יום חופש. יום לאחר מבחן מפרך, הרגשתי צורך לבהות במשהו שלא יגרום למוח שלי לפעול. מצאתי את עצמי צופה בקומדיה החדשה יחסית של מייקל ביי, "pain and gain".
טעיתי. בהייה לא הספיקה. די מהר גיליתי שאני מעורב ומצטמרר. למרות שאני בטוח שמייקל ביי לא התכוון שכך אגיב לקומדיה החדשה שלו. הסרט סיפר על שלושה באדי-בילדרים אמריקאיים, בקצה הנמוך של סקאלת הIQ, שבשם החלום האמריקאי, תכננו לחטוף ולשדוד מיליונר שהתעמל במכון הכושר בו עבדו. השילוב בין הטמטום של הדמויות (דוויין ג'ונסון משחק נהדר את הנרקומן הדתי) ורמות האנטי-סוציאליות שלהם היה מצמרר, לא פחות. אין הרבה דברים מפחידים כמו אדם שמוצא את הרוע והאכזריות שלו משעשעים.
לאחר הצפייה התברר לי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ויצא לי לראות גם דוקומנטרי שביסס את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי בזמן הצפייה - הקומדיה השחורה של מייקל ביי מבוססת על סיפור מזעזע של חטיפה ורצח שהתרחש באמת (ולא בדיוק באופן שאליו מכופף ביי את העלילה כדי לייצר קומדיה).

הסיבה להקדמה הארוכה היא שההיכרות עם הבאדי בילדרים הטיפשים-אכזריים של "pain and gain" העבירה בי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשקראתי את "שני חיילים".
גם כאן מדובר בחבורת צעירים שקובעת לעצמה חוקים משלה. הם לא טיפשים. הם קרי רוח. אכזריים, ובניגוד לחבורת הדושבאגס של ביי, יש להם רמות ארגון גבוהות ושיטות פעולה מזעזעות. למרות שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ניכר כי הכותבים מכירים באופן אינטימי את עולם הכנופיות. הצלילה לעולם הזה דרך הכתיבה של הלסטרום ורוסלנד דומה לנפילה פתאומית אל תוך אגם קפוא. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי חש קצת פניקה בשל קרבת יתר שהם יצרו עבורי, לעולם אפל ואמיתי, שאני מודע לקיומו, אבל מעדיף להימנע מלחשוב עליו.

הסיפור די פשוט. גבריאל וליאון הם שני חברי כנופיה מילדות. שניהם באים מבתים הרוסים. שניהם לא הכירו את אבותיהם. שניהם מתגוררים בשכונה מוכת פשע, שמתוארת כמעין עולם מקביל.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור לשניים כבר רקורד מרשים של פשיעה. ליאון יושב בכלא בעוד שגבריאל מנהל את עסקי הכנופיה מבחוץ. והשניים מתכננים פעולה מורכבת שמניעה את גלגלי העלילה. מולם ניצב אוורט גרנס, הבלש הקבוע של הלסטרום ורוסלנד, שבספר הנוכחי סובל גם מסימפטומים בולימיים. אליו מצטרפים חוסה פרריה, שוטר וותיק הפועל בשכונת "RABY", שהיא זירת ההתרחשות של הספר, ושני עוזריו הקבועים.

כוחם של שני הסופרים, כמו שהיה ב-"3 שניות", הוא בתיאור המאוד ריאליסטי של הנורמות ושיטות הפעולה של הכנופיות. הם חושפים את הקורא לאופן ביצוע עסקאות הסמים, לשימוש המזעזע בילדים כפושעים, לנורמות ההתנהגות והענישה, ולהיררכיה החברתית החייתית. הם משכילים לתאר את המנגנונים שהופכים ילד לפושע - היעדר דמות אב, אם קשת יום שאינה פנויה או יכולה לשמור על בנה, סביבה קשה וחסרת סיכוי, וצורך עמוק בהזדהות עם משהו חזק, שנותן תחושה של שליטה (ייתכן שזה המשלים של החוסר הראשון).
גם חקירת המשטרה אינה כוללת טריקים מיוחדים שמצריכים השעיה של אי האמון, כפי שקורה ברוב ספרי המתח. למעשה, חלק ניכר מן החקירה מתנהל כשאוורט גרנס מצוי במן התקף זעם/פניקה שרק גורם לו להפריע לעמיתיו, והתחושה מציאותית מאוד ועגומה מאוד.

ההיכרות העמוקה של המחברים עם העולם העצוב-מפחיד הזה הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה. השניים מספקים מעין מבט-על מייאש על הדרך שבה עולם הכנופיות שורד בנקל גם אם דמויות בולטות מסולקות מהדרך. קצת כמו שאמרו ב"סמויה",  "...that's the game".

מבט העל הזה מוסיף לספר מימד סוציולוגי. להבדיל מבחינת ז'אנרים, אפשר לומר, שקצת כמו היוצרים של "סאות'פארק", אבל ללא ההומור (למרות שכן איתרתי בדיחה מוצלחת אחת בספר, במפגש שבין הבלש לאמו של אחד הפושעים), רוסלנד והלסטרום משתמשים באומנות הסיפור כדי לספק אמירות סוציולוגיות נוקבות על אוזלת היד של החברה בטיפול ברעות החולות שלה.

נקודת התורפה של השניים, הכתיבה, נותרה בעינה - היא נוטה בעיני למידה רבה מדי של פתוס, חזרתיות ושימוש בקלישאות (הפעם במידה פחות תכופה ביחס ל-"3 שניות", או שאני פשוט התרגלתי).
אבל הדמויות אמינות ומחוספסות, והקצב מהיר. ובכלל, כוחו של הספר מהבחינות השונות - רמת הריאליזם, המתח, הדיון הסוציולוגי והעניין - עולה בנקל על מגרעותיו.

ציונים:

דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 9 אין כאן ממש תעלומה, אבל עולם הכנופייה "חיילי הגטו" הוא מרתק.
כתיבה: 7

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: 3.75 נקודות על יכולתם של הלסטרום את רוסלנד לייצר רומן מתח עם ערך מוסף ריאליסטי וסוציולוגי.

סופי: 8.5

רומן מתח סופר ריאליסטי, שלמרות כתיבה לא מספיק מלוטשת, מספק צלילה מרתקת, מפחידה ומייאשת אל המים העמוקים של עולם כנופיות הנוער.