יומן הסנונית - אמלי נותומב

בראיונות טלויזיה ועיתונות פופולרית שואלים לעיתים את המרואיין: עם איזו דמות מפורסמת היית רוצה לאכול צהריים?
אני לא הייתי יודע במי לבחור. קורט קוביין, זיגמונד פרויד, סטיבן קינג, שי עגנון, ג'ון אירווינג, מפקד המתקן הצבאי ברוזוול בשנת 47', מאיר דגן, הטייס ההוא, שהנחית מטוס מלא נוסעים על מימי ההדסון בניו יורק, אברהם אבינו...

יש המון אפשרויות.

לעומת זאת, לאחר קריאת "יומן הסנונית",אני יכול להשיב בקלות על השאלה עם מי לא היית רוצה לאכול צהריים? בשום אופן. עם אמלי נותומב.
המחשבה מעוררת בי חרדה.

אמלי נותומב הבלגית קנתה את פרסומה בספר "חיל ורעדה", המתאר את ניסיונה להתגורר ולעבוד ביפן. ניסיון שהסתיים במפח נפש מעוות.
לפני כן התגוררה עם הוריה במדינות רבות בעולם. ההיסטוריה שלה כוללת תקיפה והפרעות אכילה. היא החלה לכתוב בגיל צעיר, וכל ספריה שרויים באווירה ביזארית, אכזרית ומפחידה. האגדה מספרת שהיא כותבת כשלושה-ארבעה רומנים בשנה, ומפרסמת רק אחד מהם. היתר, סיפרה בראיון לכתב הארץ, שמורים במגירה שלה.

"יומן הסנונית" מתאר את סיפורו של צעיר שמאבד/מוותר על יכולתו להרגיש לאחר שהוא חווה אהבה נכזבת. הוא מאבד את עבודתו כשליח ומתחיל לעבוד כרוצח שכיר. הוא מצליח בעבודתו. הוא מקבל משימת חיסול של משפחה שלמה. במהלך ביצוע המשימה הוא עד לרגע ספציפי בין שני בני המשפחה, שמשנה את מסלול חייו באותה מקריות ושרירותיות שבה קרבנותיו פוגשים את מותם מידיו. מה שקורה בהמשך הוא מסע שבו נפשו של הרוצח נטרפת ומשתנה באופן מפתיע עד לסוף המפתיע והמופרע.

 הכתיבה של נותומב חדה. צינית. מיזנטרופית. מעבירה צמרמורת עוד לפני התרחשות הרצח הראשון. המתח בספר נוצר מן מהשיטוט בעולמו הפנימי המעוות של הרוצח. עולם שגורם לו לבצע מעשים מחרידים ולחשוב עליהם באופן יומיומי לגמרי. בהמשך, כאשר הריגוש שברצח משיב לרוצח את הליבידו שלו, העסק כבר הופך מעוות לגמרי. דיונים ביחס לאינטימיות שבמפגש בין הרוצח והנרצח ביחס למפגשים המנוכרים בעידן המודרני, תחושת השעשוע הפנימי שחש הרוצח כאשר תמונת הקרבן שהוא מקבל היא מצעירותו ואז הוא צריך להתאמץ ולאתר אותו בקהל, ההשוואה בין אהבתו לרצח לאהבה לשוקולד. כל אלה מאיירים באופן מדויק את האישיות הפסיכופאטית מהסוג הגרוע ביותר, אינטליגנטית וקרת רוח, ואדישה לחלוטין לסבל של האחר.בגלל זה אני לא רוצה לאכול עם נותומב צהריים. משהו אומר לי שאני עלול לגמור כאחת המנות.
לצד הזעזוע שמעוררת הקריאה, אי אפשר שלא להעריך את כושר ההמצאה, הדמיון והקצב המהיר של הרומן הקצרצר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.
קצב: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה אחת על ההתבוננות והשילוב של האלבומים הניסיוניים של "רדיוהד" בעלילה המטורללת.

סופי: 9.1

מסע מצמרר ומעוות בראשו של רוצח. שעה וחצי לקרוא. שבוע להתאושש. על אחריותכם.

תנו לשד לישון - ג'ון ורדון

אחרי ספר ראשון מוצלח מאוד וספר שני די מאכזב, התלבטתי אם לקרוא את החדש בסדרת דייב גרני.
כפי שציינתי בביקורת לספרו הקודם, הוא היה עמוס מדי, הכיל עלילה די מופרכת והכי גרוע - הוא נתן את ההרגשה שורדון הוא one trick pony, שההברקה שיצר ב"חשוב על מספר" היא חד פעמית. לבסוף, גם משיקולי הרייטינג (הביקורת על "עצמי עיניים חזק" היא הנצפית ביותר בבלוג), החלטתי לתת הזדמנות לספר החדש, ואני שמח על כך.

בספר הנוכחי גרני מתבקש על ידי עיתונאית שבעבר הקנתה לו את פרסומו כבלש מצליח, לסייע לבתה, עיתונאית מתחילה שיזמה סידרת טלוויזיה דוקומנטרית. הסדרה אמורה להתמקד במשפחות קרבנותיו של רוצח סדרתי המכונה "הרועה הטוב". עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר הנוכחי, הרועה רצח שבעה אנשים ביריות. כולם נרצחו בעת ששהו במכוניתם. כולם היו עשירים. הרועה פרסם מניפסט המצדיק את מעשיו לנוכח פערי המעמדות בחברה. הוא לא נתפס. גרני מקבל על עצמו את משימת הליווי והייעוץ לעיתונאית הצעירה. הוא מגלה כי בנוסף לעניין התכנית על הרציחות הלא מפוענחות והשפעותיהן על משפחות הקרבנות, הוא נדרש לסייע לעיתונאית בהתנהלות מול בן זוג לשעבר בעל נטיות אובססיביות-אגרסיביות ולהתמודד בעצמו עם סיעות שונות ברשויות החוק - FBI, משטרה ושוטרים לשעבר, שגם להן עניין בפרשה.

אז אחרי שני ספרים שונים מאוד, נראה שורדון ניסה להמציא את עצמו מחדש. והצליח לו. הוא נוגע באופן אינטליגנטי בכמה סוגיות חברתיות עכשוויות - פערים בין עשירים לעניים והאפשרות לכך שיגרמו להתפרצויות אלימות. הידרדרות המוסריות במערכת התקשורת שמנסה להשיג סקופים גם במחיר של רמיסת רגשות ופגיעה (ספקולציה פרועה שחשבתי עליה: אולי ורדון גם קצת מכה על חטא לאחר שב"עצמי עיניים" התעלומה הייתה פחות מורכבת והפרובוקציות המיניות-אלימות נתנו את הטון). עוד עוסק ורדון במשמעותן של חוות דעת פסיכולוגיות לעבודת המשטרה ובמאבקי כוח בין רשויות שונות אשר מתנקזים למאבקי כסת"ח גם בדרגים הגבוהים ביותר, על חשבון חשיבה בונה וחתירה למטרה.

בקיצור, ורדון יוצר עבור גרני מבוך מורכב ורב מימדים שבו הוא צריך להתנהל כדי להצליח. כמו בספרים הקודמים, גם כאן אשתו ובנו של גרני מופיעים. הפעם הבן מקבל יותר נפח ושתי מערכות היחסים מתפתחות באופן מעניין. גם גלריית הדמויות שמקיפות את גרני תורמת: מפיק טלוויזיה סליזי שמנפק אמירות ברורות ומעניינות על התנהלות התקשורת בימינו (עם רמיזה ברורה, לדעתי, לרשת החדשות FOX האמריקאית), שוטר לשעבר שסגר חשבון עם חמישה מאפיונרים בדרך קטלנית ורודף באובססיביות את "הרועה הטוב", חוקרת משטרה שאליה חובר גרני במאבק מוחות מעניין מול הFBI, וג'ק הארדוויק, שהופיע גם בספרים הקודמים ונותר כמעין תמונת ראי של גרני - גס, משולח רסן ואימפולסיבי.

גם דמותו של גרני מתפתחת בספר הזה. לאחר שנורה וספק סובל מ-PTSD הוא מתקשה לשמור על קור רוח, מתמודד עם דיכאון קל וגם, בניגוד לספרים הקודמים, מרגיש קצת אבוד מול המציאות המורכבת. במהלך העלילה העמוסה הוא עוטה על עצמו את תפקיד הילד באגדה "בגדי המלך החדשים" בהתמודדותו מול אלו שאמונים על פענוח פרשת "הרועה הטוב". בקיצור, דמותו הופכת למורכבת ואמינה יותר.

פתרון התעלומה מזכיר יותר את זו של "חשוב על מספר" מאשר את זו שב"עצמי עיניים", הוא אלגנטי, הגיוני, מזעזע ומפתיע, ומהווה נקודת סגירת מעגל מוצלחת לספר המתח המורכב והמרתק של ורדון.

והערה קטנונית לגבי התרגום: דמותו של רלף קרמדן הופיעה בסדרה "honeymooners"', סיטקום אמריקאי ישן,  ולא סרט.

ציונים:

כתיבה: 8 קיים עדיין עומס רב בפרטים
דמויות: 8.5
תעלומה: 9
קצב: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על כך שורדון הצליח להימנע מלהפוך את סדרת הספרים שלו לשחזור של סדרת ה"מטריקס".

סופי: 8.5

אחרי ספר מאכזב שבו אלימות ומין כיסו על היעדר תעלומה, ורדון מחדש ומפתיע בספר מתח אינטליגנטי ומרתק.
אני אקרא גם את הרביעי בסדרה.

אהובת המוות - בוריס אקונין

בתוכנית "של מי השורה הזאת?" הייתה פינה שבה הקהל בחר נושא וצוות הקומיקאים היה צריך לאלתר מערכון סביבו. לפעמים זה עבד ולפעמים לא.
בוריס אקונין עושה אותו דבר עם תת ז'אנרים של ספרות המתח. אצלו זה תמיד עובד. רוצים חבורת אנשים בזירה סגורה שאחד מהם הוא הרוצח, סטייל אגתה כריסטי, יש ב"לווייתן". מתח מקפיא דם בסגנון אדגר אלן-פו, יש ב"משימות מיוחדות" (בעיני המוצלח בין ספרי אקונין בשל הביפולריות שמאפיינת את שתי ההרפתקאות שבו), ועוד ועוד.

כמה מילים על פנדורין. אראסט פנדרורין היה פקיד ממשלתי צעיר שעמד להינשא. סקרנותו הובילה אותו לחקירה שנסתיימה באירועים טראומטיים ומאז, כרך-כרך, לאורך ההיסטוריה המרתקת של רוסיה, הוא פותר תעלומות שונות בעזרת מאסה, עוזרו היפני שאישיותו מנוגדת לזו של פנדורין - ביטוי רגשות חזק, ארציות, הנאה, והערכה גבוהה להתאבדות בסגנון חרקירי.

הבלש שאקונין (צ'חרטאשווילי במקור) יצר מהווה מיזוג של דמויות גיבור שונות. הוא עדין ומוסרי כאביר ביחסו לנשים, יש לו כושר ניתוח שלא נופל מזה של שרלוק הולמס (וגם דרך ביטויי ייחודית ומשעשעת שבה הוא פורש תמיד את משנתו האנליטית), יש בו גם קצת מבאטמן, בבידוד שמאפיין את חייו ובמערכת היחסים שלו עם מאסה שדומה קצת לזו של באטמן ורובין. ויש גם קמצוץ מגיבורי העל העל-טבעיים - הוא לעולם אינו מפסיד במשחק מזל!

לאורך שבעת הכרכים הקודמים פנדורין עבר הרפתקאות רבות. הוא חקר רציחות שהתרחשו בשיט על ספינת פאר, נאבק בגנב יהלומים, לכד רוצח סדרתי איום וחולני, סיכל התנקשות פוליטית. אולי יהיה קל יותר לתאר מה עוד לא עשה.

אז מה הפעם? הכריכה האחורית מבטיחה מחווה לקומדיות הדל'ארטה. אני לא בדיוק יודע מה זה.
העלילה מסופרת הפעם מנקודת מבטה של מאשה מירובנה, עלמה פרובינציאלית מאירקוטצ'ק שעוברת למוסקבה. או, אם תרצו, מירוחם לתל אביב. מאשה עוברת לעיר בעקבות משורר צעיר שפגשה לפרק זמן קצר בעיר הולדתה. בניסיונה ליצור עמו קשר במוסקבה היא נחשפת למועדון מתאבדים אותו חוקר גם פנדורין, שעסוק במקביל בחקירה נוספת שלא מתוארת בספר הנוכחי. לא אוסיף על העלילה, רק אומר שגם מי שאינו מכיר קומדיות דל'ארטה יוכל להבין וליהנות מהספר.

הכתיבה של אקונין מעולה כרגיל. חסכנית, מלווה בהומור, ומדי פעם עוטה נופך של הפגנת כוח יעילה. הדמויות מסתוריות, משעשעות. לא עמוקות מדי אבל בדיוק מה שצריך עבור הז'אנר. מי שבולטת כמובן היא מאשה - אישה רגשית, יצרית שהולכת שבי אחר חלומותיה כמו אמריקאית טובה. התעלומה אינה מורכבת מדי, וחלק מן התפניות מרגישות מוכרות, אבל ההקשר של אגודת המשוררים הדיכאונית מעניין מאוד ומחפה על כך.

העיסוק באובדנות בקרב צעירי החברה הרוסית, שהוסבר בספר גם על סמך עודף זמן פנוי לדור הצעיר עורר בי מחשבות על תנועת ה"אימו" ודור הפייסבוק. אני לא יודע אם באמת היו אגודות כאלה בזמנים שאקונין מתאר, אבל אם כן, אז ייתכן שה"אימו" התחיל עוד הרבה לפני Sunny Day Real Estate.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: 8
קצב: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על ההתנייה פבלובית  שגורמת לחייך כשאני רואה אקונין חדש על המדף בחנות.

סופי: 9

FUN-דורין, מומלץ.

חודש ספר נעים לכולם:)