רוזאנה - פר ואלו ומאי שובאל

דיונים בנושא מוסיקה הם נפוצים. דיון קלאסי הוא זה של המתחיל והמנוסה.
אני זוכר יום ראשון אחד בצבא. הגעתי לבסיס, נרגש מדיסק של להקה חדשה, "sunny day real estate", ישבתי ונענעתי את הראש למקצב המדכא של הלהיט שלהם כשאחד הפזמניקי"ם שלף לי את האוזניות, פתח את את הדיסקמן, נחר בזלזול ואמר: "עזוב את זה, תתחיל מהביטלס אחי" או אולי זה היה, "קודם אתה צריך לשמוע פינק פלויד". בכל מקרה, הרגשתי די טמבל.
רציתי להיות גם בצדו השני של המטבע, ובשלהי שנות העשרים שלי, כשאחי הצעיר התחיל לשמוע אימו, הושטתי לו דיסק, "diary" של "sunny day real estate", אתם אולי זוכרים אותו מהפסקה הקודמת, ואמרתי בקול של יודה, "קח, תנסה, זה עוד לפני התסרוקות, כשרק המוסיקה הייתה העניין". והוא אהב. אני חושב שבחיים כדאי להיות בשתי העמדות, ולכן, כשהוצאת כתר החליטה להוציא את "רוזאנה", מסדרת מרטין בק, סדרת רומני מתח חברתיים סקנדינביים שהתפרסמה בין השנים 1965 ל-1975 במאה שעברה, ועל פי הכריכה, "החומר שממנו נוצרו הסטיג לארסונים והיו נסבואים וההנינג מנקלים", אמרתי לעצמי, "סבבה, אני אשמע ביטלס".

הסדרה של מרטין בק, אשר נכתבה על ידי מאי שובאל ופר ואלו, מכילה עשרה ספרים. לאחרונה תורגם הספר השני בסדרה והוצא לאור, גם הוא על ידי הוצאת "כתר". במאמר מוסגר אוסיף ש"כתר" גם הוציאה מחדש את הקלאסיקה "הנץ ממלטה" של דשיאל האמט. כך שבמקביל לפרסום רומנים עכשוויים מוצלחים ההוצאה מפרסמת גם קלאסיקות, וספרים שהם מעין "מקורות אקדמיים" לעבודות של היום, דבר שמכבד ומעשיר את ספרות המתח המתורגמת בישראל. המילה הטובה מגיעה  לעורך סדרת המתח של ההוצאה, דרור משעני, שכנראה אחראי על הקו הנוכחי. רק שיוציא כבר את ההמשך של "תיק נעדר".

בכל מקרה.

"רוזאנה" עוסק בחקירת משטרה לאחר מציאת גופה בלתי מזוהה של בחורה צעירה. הצוות של החוקר, מרטין בק, מנסה לגלות את זהותה של הצעירה שנמצאה עירומה באזור ימי. בק מוביל את הצוות שלו לחקירה ענפה, אפרורית שכוללת מעבר על הרבה רשימות שמות, אינספור ראיונות עם עדים אפשריים ועוד ועוד. מתישהו במהלך הקריאה אמרתי לעצמי, "וואו, השבדים האלה משקיעים המון משאבים בחקירות שלהם, אני כבר הייתי מתייאש". רק לאחר שליש מן הרומן מתגלה זהות הנרצחת ואז נכנס לתמונה גם בלש אמריקאי, שדמותו מונגדת לזו של הבלשים השבדיים באופן שמוסיף עומק והומור לסיפור החקירה. החלק השני, מבלי לספר יותר מדי, היה בעיני המוצלח יותר. שם מפגינים של הכותבים את יכולתם לכתוב מתח מהיר, פסיכולוגי, ריאליסטי ועוכר שלווה במידה רבה. עבורי החלק הזה הפך את הרומן למוצלח וראוי לא רק בתור "מקור ספרותי" אלא כספר העומד בפני עצמו גם כמעט חמישים שנה לאחר פרסומו.

הספר נחשב בזמנו חדשני מפני שהפר כמעט כל חוק בלתי כתוב של ספרות המתח - הבלש, מרטין בק, הוא אדם, איך נאמר, לא כריזמטי, ממשפחת הצנונים. הקצב - קצת כמו אצל פינק פלויד - משתנה. לעיתים איטי עד תחושת נימול ולעיתים מהיר מאוד. פרק הזמן שעל פניו מתמשכת החקירה הוא ארוך מאוד, כמעט שנה. הרוצח, לא שגרתי, ולא אוסיף על זה כדי לא לקלקל. וגם המהלך הכללי של החקירה מאוד לא שגרתי לספרי מתח, אבל בהחלט הרבה יותר אמין. כל השינויים הללו הופכים את חוויית הקריאה למאתגרת אבל ייחודית.

ניתן, אם כן, לראות ב"רוזאנה" נקודת מוצא אחת שממנה התפתחו הרומנים של סטיג לארסון ויו נסבו, בשל נקודת המבט החברתית הרחבה והבחינה של סוגיות תרבותיות כחלק מן המרקם שמייצר פשיעה, אבל אפשר גם לקרוא אותו כספר מתח ייחודי בפני עצמו, כזה שהקצב שלו מעט ג'אזי ומסתיים בחצוצרה מהירה ורועמת.

ציונים:

כתיבה: 8
דמויות: 7 אינן מפותחות מספיק.
קצב: 8 בגלל ההשתנות המהירה בסופו של הרומן.
תעלומה: 8 ריאליסטית, אמינה ומצמררת בסופו של דבר.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: חמש נקודות על הילדים העתידיים

סופי: 8.25

ספר מתח שהוא "שניים במחיר אחד", גם סיפור מתח-חברתי אוונגרדי וגם מקור היסטורי ששווה להכיר.

תאומים - נובאק צ'ייס

"תאומים" של צ'ייס נובאק הוא חריג בנוף המותחנים, מעין מותחן-טאבו-מדע-בדיוני ומעט קומיקסי. יתר הביקורת מהווה ספוילר. אפשר לומר שהמידע מסופר במובלע בכריכה האחורית של הספר, אבל התקדמו על אחריותכם.

הספרות הטובה מלאה בהורים חורגים מתעללים, מ"שלגייה" ועד "פרחים בעליית הגג", דרך הסדרה הגותית המשעשעת "סדרה של צרות". ילדים שמאבדים את הוריהם הביולוגיים בעולם הספרותי בדרך כלל אוכלים אותה באימוצים.

אבל מה קורה כשההורים הביולוגיים, ההורים "האמיתיים" הם הגורם התוקפני, מה קורה כשאמא אומרת לתינוק החמוד שלה "אני אוכל אותך!" ומתכוונת לזה? - "תאומים" דן בנושא זה, באופן לא מאוד מעמיק, אבל הוא מפצה על כך בקצב גבוה, אקשן מגוון, ואפשר גם לתת לו קרדיט על היותו חלוץ - המותחן הראשון שמעז להשתמש בהורים כגורם רצחני.

כדי להגיע אל מסלול ההתנגשות הזה מערבב נובאק רכיבים אקטואליים שונים: טיפולי פוריות בעידן שבו הולדת ילדים נעשית בגיל מאוחר (בעולם המערבי לפחות), הרפואה המפוקפקת של מזרח אירופה, מציאות אורבנית מנוכרת, חבורות של מתבגרים מופרעים וגם קורטוב של סיפורי מקורות קומיקסיים של סופר גיבורים.

העלילה עוסקת בזוג בורגני, אלכס ולסלי, המנסים להביא ילד לעולם. לאחר כישלון טיפולי הפוריות הם פונים למומחה מפוקפק העובד במדינה מזרח אירופאית. הוא מזריק להם נסיוב שכולל רכיבים גנטיים של חיות. ההליך עובד. נולדים תאומים. וקאט - עשר שנים קדימה, התאומים, אדם ואליס - שתי דמויות גותיות חמודות ושתקניות - ננעלים בכל לילה בחדריהם על ידי אלכס ולסלי. מדוע? ובכן, כמו בכל עסקה, ומי כמו פאוסט יודע זאת, יש מחיר. אלכס ולסלי השתנו, הם עדיין זוג הורים מבוגר, אבל עכשיו הם גם נושאים בתוכם חלקים חייתיים, תוקפניים, טורפניים. בתוך ההורים מתנהל קרב בין ההורים הישנים לחיות החדשות ונובאק מיטיב לתאר אותו. הילדים, שמרגישים שמשהו אינו תקין, מנסים לברוח ומשם העלילה הופכת למרדף מהיר שמתנהל בניו יורק ובמזרח אירופה.

הדמויות ברומן של נובאק אינן מורכבות מאוד, התעלומה פשוטה. אבל נקודת המוצא מעוררת אי הנוחות נידונה באופן אמין מאוד. מצאתי את עצמי מזדהה עם ההורים הנאבקים בשני דחפים שונים. העמדה הרגשית הסבוכה של ההורים נותנת לספר את הדלק, והמרדף האמביוולנטי שלהם אחר הילדים די מרתק. הקצב המהיר מחפה היטב על חוסר בתחכום ועומק והופך את הקריאה למשהו שדומה לצפייה בתאונה - לא נעים, אבל לא ניתן להוריד ת'עיניים.
אולי נובאק ניסה לומר משהו על כך שכל הורה גם שונא קצת קצת את ילדו על שהוא גוזל ממנו את החופש שלו, או מה שזה לא יהיה. נובאק אינו מפתח את הכיוון של ה-למה, וזה בסדר, כי המיקוד בפנטזיה המטורפת הזו מעניק לרומן את החדות שלו.

ציונים:

קצב: 8.5.
תעלומה: 7 התעלומה מפותחת לא דרך מסתורין ביחס לזהות של הדמויות, אלא דרך הקושי לצפות את התנהגות ההורים והילדים.
דמויות: 8 בזכות ההורים המיוסרים.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של נובאק.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על התעוזה והיכולת להפוך נושא כל כך בלתי ניתן לעיכול לרומן מהיר שלדעתי היה עובד טוב יותר כרומן גרפי.

סופי: 8

מותחן-טאבו-מדע-בדיוני-פסיכולוגי-עוכר-שלווה וקומיקסי. לאוהבי הומור שחור בעלי קיבה רגשית חזקה.

ירח קפוא - יאן קוסטין וגנר

"ירח" הוא ספר מתח המתרחש באיסלנד הקפואה. קראתי אותו תוך כדי האזנה מחודשת ל-"songs for a blue guitar" של "red house painters", להקה דיכאונית שבשירה "have you forgotten" מעלה את השאלה, האם ייתכן שמישהו ישכח לאהוב את עצמו? האלבום השתלב היטב עם קריאת רומן הקריר הזה.

הספר מתחיל מנקודת מוצא רגשית מעניינת ומוזרה. אשתו של החוקר - קימו יואנטה - מתה ממחלה קשה. הוא נמצא לידה ברגעים שבהם היא עוצמת את עיניה בפעם האחרונה. למרות זאת, הוא אינו מתפנה לעסוק באבל אלא שב מיד לעבודה. ושם הוא פוגש מוות נוסף של אישה. אישה צעירה. בעיני קימו, שתי המיתות אינן הגיוניות. שתי הנשים היו צעירות ובריאות. אשתו של קימו הייתה בדרך כלל בריאה, וסבלה מסוג סרטן שמכה בדרך כלל בגברים. קרבן הרצח הייתה אישה חברותית, צעירה, נמרצת, ללא אויבים. המוות של שתיהן אינו צפוי.

כבר מן ההתחלה ברור שמותה של אשתו מכניס את קימו העדין למצב נפשי אחר. בניסיונו שלא להתמודד עם מותה של אשתו הוא מייצר במקום, קרבה רגשית מוזרה לפשעים שבוצעו. בעקבות תחושה זו הוא מרשה לעצמו לפעול על סמך אינטואיציה על חשבון נהלי העבודה הרגילים. הוא אומר ועושה דברים שנראים מוזרים לחוקרים הסובבים אותו. הוא חוקר ומנסה שלא להכיר במות אשתו בו זמנית. זו באמת עמדה לא קלה. הן עבור הגיבור והן עבור הקורא שמתחייב לעקוב אחר חייו בזמן הקריאה.

שני קרבנות נוספים מצטרפים לרשימה. צעירים, ולא צפויים. וקימו בוחר להמשיך באותו קו אינטואיטיבי ותמוה. התנועה הלא צפויה של קימו כחוקר, פועלת כמין "דומינו-רגשי" על הדמויות האחרות. קימו מרגיז אותם, מפתיע אותם, מגוחך בעיניהם, וגם מכריח אותם להתעמת עם דברים מהם הם מנסים להימנע.

יכול להיות שוגנר ניסה לומר כי קיימת קרבה אינטואיטיבית בין מי שחווה מוות לא צפוי כמו קימו, לרוצח שהורג אנשים באופן שאינו מוסבר. שזה הופך אותו לחוקר הנכון במקרה הזה.

בכל מקרה, השתלשלות האירועים, לפעמים מוזרה, לפעמים מפתיעה ולפעמים צפויה, מתוארת באופן אמין גם מהעמדה הבעייתית שבה פותח וגנר את ספרו - חוקר אבל מחפש רוצח תמוה. למי שמכיר, יואנטה מזכיר בספר קצת את גיבור הסדרה AWAKE המתארת חוקר שאינו בטוח באיזו מציאות הוא חי (אני לא השתגעתי על הסדרה). גם יואנטה מתנהל במעין ערפל אינטואיטיבי שבו הוא לא בטוח עד כמה הוא יכול לסמוך על מחשבותיו שלו.

כוחו של וגנר ככותב ניכר במיוחד בתיאור זרמי התודעה הפנימיים של הדמויות. הוא גורם לקורא להרגיש כאילו הוא ממש מאזין למחשבות של הדמויות באופן אמין. הדמויות עצמן קטנות ואמינות. הגברים נתפסים כאנוכיים ומעט אימפולסיביים. הנשים, בעיקר המתות, הן דמויות עגולות ומורכבות יותר. יש שיאמרו, בדיוק כמו בחיים האמיתיים. עבור שני המינים, הריאליזם של וגנר קריר ומרשים. דמותו של הרוצח מפותחת היטב. בהתחלה היא מבלבלת מעט, אך הולכת והופכת ממשית עם התקדמות העלילה.

הקצב האיטי הולך ומתגבר עם הצטברות האירועים. וההתנהלות המוזרה של יואנטה המעורער היא הכוכב הלא מעורער של הספר הזה. היא הופכת את הקריאה לחוויה סהרורית וקרירה.

פתרון התעלומה מגיע באופן פשוט ויפה, ומשיב מעט מה"בלשיות" הרגילה לחוויית הקריאה.


ציונים:

דמויות:8
קצב: 7.5
תעלומה: 8
כתיבה: 8.5

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

עוף (פיני) מוזר, עגמומי ומהורהר, ששווה בהחלט לנסות.