יום שישי, 25 בינואר 2013

22/11/63 - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)



אם לא הייתי יודע ש-"22/11/63" הוא ספר של סטיבן קינג, לא בטוח בכלל שהייתי מנחש שהוא שלו. הסופר שממוחו יצאו ליצנים מפלצתיים, עכבישי ענק ריריים, רוצחים סדרתיים שלא ניתן לחסל וגם מכוניות רצחניות ("זה", "החצי האפל" ו"קריסטין" בהתאמה) יצר הפעם משהו קצת אחר.
מצד שני, על פי הכתיבה, קשה שלא לדעת כי הוא העומד מאחורי הספר המקסים הזה (וגם כי שמו מתנוסס על גבי הכריכה).
רבים ממאפייני כתיבתו של קינג מצויים גם בספר הזה – הכתיבה השנונה, הדמויות המורכבות והעמוקות, ובעיקר – הרוע שלא תמיד יש לו הסבר. אופל ואנושיות הוא הצירוף המייחד את הסופר ההזוי הזה.

האמת היא שהתלבטתי בטרם החלטתי לכתוב ביקורת על הספר לבלוג שמבקר רק ספרי מתח. כעיקרון, זהו ספר מד"ב לכל דבר ועניין, סטייל "בחזרה לעתיד", פוגש את "פלזנטוויל". הספר גם לא מתנהג תמיד כמותחן. אורכו 798 עמודים. חלקים נכבדים ממנו מוקדשים לחייו של הגיבור. חלק ניכר ממנו הוא דיון מעשי ורגשי ביכולתו של אדם מן העתיד להשתלב בחיים המתנהלים בעבר. התעלומה, מוכרת גם למי שאינו אמריקאי. ועדיין, את הספר המקסים הזה אפשר לראות גם כספר מתח.

אספר בקצרה את עלילת הסיפור, שלמען האמת אינה מורכבת במיוחד - ג'ייק אפינג, מורה לספרות בודד, שאישתו האלכוהוליסטית עזבה אותו, נקרא על ידי בעלי הדיינר בו הוא נוהג לסעוד לראות ולחוות משהו מטורף – שער שיכול להוביל אותו ל-1958. אחרי ששיכנע את ג'ייק בקיום המקום, מבקש ממנו בעל הדיינר הנוטה למות כי יחזור בזמן וינסה למנוע את רציחתו של הנשיא קנדי שבוצעה במועד שנתן לספר את שמו. אפינג חוזר בזמן, מנסה לפתור בעיות נוספות, מתאהב במורה (בסיפור אהבה מקסים), ובעיקר נאבק בעבר שלא מוכן להשתנות כל כך בקלות.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שלאורך כל הספר מרחפת הידיעה שהמורה נמצא שם למטרה אחת בלבד – מניעתו של רצח קנדי, כשהוא יודע שגם אם יעשה את העבודה, אין לדעת אילו השלכות יהיו לכך על העתיד (ומנקודת המבט שלו – גם עבר) ועליו.

קינג מפלרטט עם תיאוריות הקונספירציה הרבות שעסקו בהירצחו של קנדי. אפינג עוקב אחר החשוד העיקרי – לי הרווי אוסוולד. נחשף לחייו האישיים ולהשפעות ההדדיות ביניהם לבין תוכניתו לרצוח את קנדי. אבל אפינג עושה יותר מזה, הוא חוקר מקרה של התעללות במשפחה, ומנסה למנוע מוות נוסף. הייחוד הוא שקינג נותן לגיבור שלו לחוות שלל הרפתקאות ולחיות חיים מלאים של ממש בעבר.

קראתי רבים מספריו של קינג, אבל לא את כולם, ואולי אפילו לא מחציתם. אבל בכולם – גם באכזריים ביותר, וגם ברכים יותר, הוא עוסק בנפש האדם, מוציא שלדים מארונות של ערים שקטות, מוצא את הרע בכל אדם טוב (אבל לא תמיד להיפך), וספרו האחרון אינו שונה בכך. ההבדל הוא בקצב ובנימה, קינג הבוגר הוא נינוח יותר, רגיש יותר, הומניסט, אם ניתן לומר זאת על סופר שרוב גיבוריו הם יצירי דמיון פרוע מאוד.

אבל אולי כדאי שאפסיק לחפור לכם, כי כל שנייה יקרה בספר עב הכרס הזה. אם כי חשוב לציין שבמקרה הזה – העובי לא קובע, אלא העומק. וכרגיל אצל קינג, העומק של הסיפור ושל הדמויות, הטביע אותי ללא רחם, ובמשך שבועיים הייתי שקוע בספר. בכל פעם שהתפניתי לחיי היום יום האפרוריים שלי, רק כמהתי לרגע בו אשוב לעולמו של ג'ייק, ואל מוחו של קינג.

ציונים:

כתיבה: 9. מושלמת. חדה ושנונה, מעמיקה אבל לא חופרת – סימן ההכיר של כתיבתו של קינג שכאן מתעלה לרמות מרגשות.
קצב: 8. קשה מאוד לשמור על קצב גבוה בספר כה עבה וכל האורך, ולכן אני שופט אותו לקולא. על פניו, הציון צריך להיות גבוה יותר, אבל היו כמה חלקים בספר בו הרגשתי שעורך עם מספריים חדות יותר היו משפצרות את הספר עוד קצת.
דמויות: 9. האיש יודע לבנות דמויות בצורה מושלמת. גם כאלה שמופיעות לשני עמודים.
תעלומה: 8.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. התעלומה בעיקרית בספר אינה זהות הרוצח, הנסיבות או המועד, אלא דווקא התהליך שהוביל אל הרצח. התעלומה נבנית תוך כדי הסיפור – אנחנו יודעים איך זה נגמר, אנחנו יודעים שבדרך יקרו דברים, אבל אצל סטיפן קינג, אף פעם אי אפשר באמת לדעת...

ממוצע: 8.625.

בונוס. עונש: 3.75 נק' על היכולת של קינג לדחוס בספר אחד כל כך הרבה רוע, אבל כל כך הרבה תום, חום ואהבה.

סופי: 9.
800 העמודים הכי טובים שקראתי מימיי (בכפיפה אחת).



יום שלישי, 15 בינואר 2013

כסף קטלני - לי צ'יילד (ביקורת אורח מאת ליאור סעדה)






אודה ולא אבוש, את הסופר לי צ'יילד ואת גיבור ספריו ג'ק ריצ'ר, לא הכרתי עד ליציאת הסרט בכיכובו של טום קרוז שיצא לא מזמן.

אני מניח שזה קצת באשמתי אך גם באשמת הוצאות הספרים שעל אף שתרגמו 15(!) מתוך 16 הספרים עד כה, כשלו בתרגום שמם של חלק לא מבוטל מהם, והחליטו להשתמש בתבנית קבועה –XXXX  קטלני (אתם מוזמנים להחליף את הxxx-ים במילה מזדמנת – ניסיון, חום, מוקש, אורח, שכנוע, ברבאבא. מניח שהבנתם את הרעיון...)


גם איורי הכריכה, היו גורמים לרובכם לדלג על הסדרה במבט אקראי בחנות הספרים, אך אין ספק שהגילוי הופך למתוק יותר.

לי צ'יילד - שם העט של ג'ים גרנט - הוא סופר בריטי שהחל את קריירת הכתיבה לאחר שנים שבהם עסק בכתיבת תסריטים להפקות טלוויזיה, והדבר בהחלט מורגש.
גיבור ספריו הוא ג'ק ריצ'ר, שוטר וחוקר צבאי בדימוס, שלאחר קריירה צבאית עמוסת הישגים מדליות ועיטורים, מחליט לפרוש ולנהל חיי נוודות ברחבי ארה"ב.
עם סט בגדים אחד לגופו, מברשת שיניים מתקפלת בכיסו (רציני לגמרי - בדקתי בגוגל, יש דבר כזה...) הוא חורש את היבשת לאורכה ולרוחבה ופוגש אנשים ותקריות ששואבים אותו בכל פעם בעל כורחו לעלילת ספר מזדמנת.

בספר הנוכחי, הראשון בסדרה, ריצ'ר מגיע לעיירה שקטה וקטנה בשם מרגרייב ובעודו נהנה מארוחה בדיינר המקומי, הוא נעצר באשמת רצח שהתרחש בעיירה.
צ'יילד חושף עיירה קטנה שנראית ומתנהגת כמו Pleasantville. מטופחת, מטופחת מדי, ועסקים קטנים ומשגשגים על אף שהאוכלוסייה אינה עולה בגודלה על זו שבכרם התימנים. אבל מתחת לפני השטח רוחשת מזימה בקנה מידה עולמי שריצ'ר מצליח בעזרת שיטות לא מקובלות לפרום תפר אחרי תפר.

הדמות של ריצ'ר היא גברית ומחוספסת. אם ברוס וויליס, ג'יימס בונד, צ'אק נוריס, טוני סופרנו ושרלוק הולמס היה מתנים אהבה אחד עם השני (רגע, תישארו איתי...) במוטל נידח באיידהו, ג'ק ריצ'ר הוא פרי אהבתם האסורה.
זה אומר גבר קשוח, בעל חוש צדק מפותח, עם יכולת ירידה לפרטים ו-catch phrase-ים שיכולים לפרנס את התעשייה ההוליוודית שנים קדימה.
כן כן, ג'ק ריצ'ר הוא הגבר שהייתם רוצים להתחתן/לשתות איתו בירה (המשפט מכוון לנשים וגברים כאחד...).
הוא שותה את הקפה שלו שחור וחזק, הוא לא מחפש צרות אבל הן מוצאות אותו בכל אשר ילך והוא מכיר לפחות 3 דרכים שונות לשבור לכם כל איבר אפשרי בגוף.

אבל אל תתבלבלו, לא מדובר בספר נוטף טסטוסטרון שירחיק את רוב קוראות הבלוג (הבנתי שיש פה לא מעט, אז אל תפספסו בנות...). צ'יילד הוא כותב מיומן ובעיקר פונקציונלי. הוא אמנם אוהב אלימות ונשק וחיבתו לצבא בהחלט מורגשת אך בכל פעם שמתעוררת התחושה שהוא נוטה ליפול למשבצת של עוד ספר סתמי שלא תזכרו 5 דקות אחרי, הוא מצליח ליצור פיתולים בעלילה ששואבים את הקורא הרבה מעבר למקובל בז'אנר.

צ'יילד אמנם נופל מדי פעם לנוסחתיות משהו ואין ספק שניתן לעגל מעט יותר את הדמויות מעבר למקובל בז'אנר אך הוא לא מזלזל בקורא ומצליח לייצר עלילה סוחפת, אינטליגנטית, ובעיקר, מהנה מאוד לקריאה

ציונים:
כתיבה: 8 פונקציונליות כבר אמרנו?
קצב: 9 ריצ'ר לא יודע הילוך איטי מהו
דמויות: 7 גם ג'יימס בונד היה שטוח עד לבואו של דניאל קרייג. לא שזה הפריע למישהו
תעלומה: 8.5 מבחינתי המדד אמור אמור לענות על שתי שאלות. 1.האם ראיתי את זה מגיע 2. What the fuck?    התשובות הן לא ולא בהתאמה (וזה דבר טוב....)
ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אני אישית לא הייתי מתעסק עם ריצ'ר אז אני מעלה בחמש נקודות
סופי: 9

לסיכום ,ספר סוחף ומהנה עם גיבור שבהחלט הגיע הזמן להעבירו לקולנוע. בסיומו תרצו לפתוח בקבוק בירה עם השיניים, לשים ברקע ac/dc ולתהות אם השכן ממול לא זומם משהו.....

יום שבת, 12 בינואר 2013

שחור וכחול - איאן רנקין



אי שם ב-1848, מהנדס צעיר בשם פיניאס גייג', שעבד במסילת רכבת, נפגע בתאונת עבודה. מוט ברזל חדר דרך מצחו אל האונה הקדמית של מוחו. גייג' לא איבד את הכרתו והמשיך לחיות. אך הוא השתנה מקצה לקצה. ממהנדס שקול הוא הפך לאדם רוגזני, רעשן בעל פרצי זעם אלימים ובלתי צפויים. המקרה של גייג' נחשב לציון דרך בחקר המוח .

כשקראתי את "שחור וכחול", רומן המתח שתורגם בסדרת הבלש ג'ון ריבוס לאחר "חבלים וצלבים", לא יכולתי שלא לתהות לעצמי אם אין כאן מקרה גייג' נוסף. אבל הפוך.
ריבוס, שב"חבלים וצלבים"  היה טיפוס היסטריוני, לא שקול, בכייני ואלים, הפך לפתע לבלש מאורגן, בעל יכולות אינטואיציה ותכנון. האם שפטתי אותו לחומרה בעת קריאת "חבלים"? האם כל העת מדובר היה בבלש מסכן שמתהלך עם מוט ברזל תקוע באונה הקדמית שלו? האם ב"שחור וכחול" מישהו הוציא סוף סוף את המוט מראשו?
נראה שזהו ההסבר היחיד שמתקבל על הדעת, מפני שהפער בין ריבוס של "חבלים" לריבוס של "שחור" הוא באמת גדול.

ועכשיו ברצינות.

"שחור וכחול" הוא רומן המתח השמיני בסדרת ריבוס (יש שמונה עשר עד היום), אשר זכה בפרס "פגיון הזהב" היוקרתי. ב"שחור" אנו מקבלים בלש ועלילה שעברו התבגרות משמעותית מאז אותה אסופת קלישאות היסטריונית של "חבלים וצלבים". ריבוס, שכנראה התבגר בששת הספרים שלא תורגמו בין הראשון לשמיני, עסוק מעל הראש בחקירות.
הוא חוקר את הירצחו של פועל באסדת קידוח נפט בחופי סקוטלנד, את הגחתו לעולם של רוצח סדרתי חדש המכונה "ג'וני בייבל" אשר מחקה סדרת רציחות של רוצח אחר, "בייבל ג'ון", אשר התרחשה שני עשורים טרם מועד התרחשות העלילה של "שחור". כדי לסבך את התמונה, ריבוס הופך מושא לחקירה משטרתית פנימית בנושא הרשעת חשוד ברציחות של "בייבל ג'ון" באופן שאינו תקין. מספר האויבים של ריבוס בספר הסבוך הזה גבוה מאוד - אנשי תעשיית הנפט, שני רוצחים סדרתיים, סוחר סמים אלים שגם אשתו ובנו אינם טומנים ידם בצלחת, שוטרים מושחתים, וסיגריות ומשקאות חריפים (ריבוס הבוגר מנסה להיגמל מהם).

הספר מספק חמש מאות ומשהו עמודים של עלילת מתח סבוכה המתרחשת בזירות שונות של סקוטלנד. תיאור העבודה בתעשיית הנפט בהחלט תורם לסיפור. במיוחד תיאור הווי החיים במתקני הקידוח. קצת כמו עם מטוסים, מדובר במבנים מאוד לא אינטואיטיביים שספק אם היינו מוכנים להיכנס לתוכם לולא היינו יודעים כי הם בטוחים. רנקין מעביר את ההרגשה באופן מצוין כאשר ריבוס מסייר במתקנים כדי לפענח את תעלומת הירצחו של העובד. כחוקר, ריבוס מתנהל בשיטתיות  מרשימה, וגם אם ניסיון הגמילה שלו מסופר באופן שבלוני, הוא עדיין עובר כדמות הרבה יותר עגולה מאשר ברומן הקודם.  שיטות החקירה שלו בספר הנוכחי חכמות ומקוריות יותר. האווירה שרנקין מייצר היא אותה אווירה - עירונית, גשומה, מנוכרת ואפלולית. העיר מצטיירת כמקום עגום שרק הבר השכונתי מהווה מפלט ממנו. ואת זה רנקין עושה היטב.
אם תרצו רנקין עושה לסקוטלנד את מה שקן ברואן עושה לאירלנד עם ג'ק טיילור שלו, מינוס ההומור, אבל עם תוספת משמעותית בגזרת התעלומות.

ובכל זאת, הקריאה אינה חלקה לגמרי. הסיבה, קצת כמו בפתיחה של הסקירה, נעוצה בשינוי הקיצוני. כמו ריבוס (כמובן), רנקין עבר שינוי ככותב. הבעיה  היא בקיצוניות. אם "חבלים" היה סיפור מתח פשוט עם פתרון הגיוני אבל קלישאי ופשוט, הרי שב"שחור", התעלומות נפתלות, נשזרות אחת בשנייה, מהדהדות אחת אל השנייה באופן מסתורי וההבדל בין שני הספרים כמעט קשה מנשוא. דמיינו מטוס מקופל מנייר לעומת מטוס משוכלל להרכבה עם חוברת הוראות ארוכה שעושה כאב ראש מיד כשמביטים בה.

או, בקצרה, הרומן כבד מדי. וכבדותו מכבידה עוד יותר בגלל שהרומן הקודם שתורגם היה כל כך קליל וקלישאי.

אז אם אתם טיפוסים שמסתגלים לשינויים, אם התמודדתם היטב עם המעבר של רדיוהד למוסיקה אלקטרונית, אם לא נכנסתם לפאניקה מחילופי מובראק-מורסי, או אם נראה לכם שניסיונותיה של ג'יי קיי רולינג לכתוב למבוגרים הם רעיון טוב, אתם כנראה מספיק גמישים כדי להנות מן הרומן המרשים ורחב היריעה הזה. אם אתם מתקשים לעמוד בשינוי וקראתם את הרומן הקודם של רנקין שתורגם - על אחריותכם.

ציונים:

כתיבה: 8 חל שיפור ניכר
קצב: 7.5 משתנה, וזה בעוכריו של הספר
דמויות: 8
תעלומה: 8.5 ללא ספק אחת מנקודות המוצא המורכבות שהוצגו בספר מתח מתורגם שיצא לי לקרוא

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

ריבוס הבוגר והמאורגן מתנהל כמו בלש אינטליגנטי וקלאסי ברומן רחב יריעה , מורכב ומסובך. מומלץ לאנגלופילים ולחובבי מתח עמוק ואיטי.

יום שלישי, 1 בינואר 2013

מקום יפה למות בו - מאלה נאן


מכירים את זה שהאחות בקופת חולים אומרת לילד הקטן להסתכל רגע הצידה, ואז מחסנת אותו. אם זה מוצלח, הוא לא בוכה. ובהנחה שאתם מאמינים בחיסונים, הוא גם קצת יותר עמיד למחלות.
מדי פעם מגיע ספר שמצליח, בלי שנשים לב, ללמד אותנו שיעור פרקטי בהיסטוריה. "מקום יפה למות בו" הוא ספר שכזה. הוא ממחיש באופן מרתק כיצד ההתנגשות שבין רצון האדם לממש את עצמו, לאהוב ולחיות לבין חוקים חברתיים גזעניים, הופכת לתאונה רבת נפגעים. והוא גם ספר מתח מצוין.

קצת רקע היסטורי לפני העלילה. בשנת 1948, במקביל להקמת מדינת ישראל לאחר השואה, עלתה בדרום אפריקה לשלטון "מפלגת הלאומיות". המפלגה חוקקה שורה של חוקים שהפלו לרעה את השחורים והצבעוניים (בדרך כלל צאצאים של ניצול מיני בין אדונים לבנים לעובדיהם השחורים). חוקים אלו התבססו על תפישת המפלגה כי האדם הלבן עליון על האדם השחור ועל אלו שבעורקיהם זורם דם שחור. השחורים והצבעוניים הורשו לצעוד רק בדרכים אחרות מן הלבנים, ביקרו במועדונים משלהם, ונאסר עליהם כמובן, להתחתן עם לבנים.
הלבנים, אנשים שהיגרו לאפריקה במאות הקודמות, נהנו ממעמד עליון ופנטזיה של עליונות. שחור ולבן לא היה רק ביטוי אלא קו שאסור לחצות. מפלגה זו שלטה באפריקה עד 1994.

על הרקע ההיסטורי הזה מתרחש "מקום". הוא נפתח בחקירת הירצחו של שריף העיירה "ג'ייקובס רסט" - אפריקאנר (לבן) וותיק, איש משפחה שלו חמישה בנים בריונים (למעט אחד שנועד לכמורה) ואישה אדוקה שמאמינה בעליונות הלבנה ובסכנה שבהתערבבות עם שחורים. מאחר שהדיווח הראשוני על הרצח אינו ברור, נשלח לזירה רק אדם אחד - עמנואל קופר, חוקר בהווה וחייל למוד מלחמות בעברו. קופר פותח בחקירה ומגלה כי המציאות של העיירה רוחשת סודות. הוא נעזר בשאבללה, חוקר שחור שהיה חבר נפש של הנרצח, וברופא יהודי בעל עבר מפוקפק שיש לו הרשות לטפל רק בשחורים.

כשקופר מתחיל להתקדם ולחשוף מעט מן השכבות של הסודות האופפים את הרצח האלים, מגיעים לאזור חוקרים מטעם ה"סקיוריטי", המשטרה החשאית של הממשל. החוקרים החשאיים כמובן אינם מקלים על קופר כשהם חוקרים זוית אחרת לרצח, וקופר צריך להסתכן כדי להמשיך לחקור.

הסודות נחשפים ומלמדים עד כמה גם תחת חוקי ברזל של הפרדה גזענית, היצרים האנושיים הרוחשים ממשיכים לפעול כמו רכבת מהירה.

הקצב די מהיר, והתעלומה הנהדרת מתפתחת באופן מרתק. הדמויות מוצלחות מאוד. במיוחד בניו של הנרצח שמתוארים כבריונים מיוזעים ואכזריים ושוטרי המשטרה החשאית. כולן דמויות מאיימות ומטרידות. גם הדמויות האחרות אמינות מאוד, גם אם לא עמוקות מדי. דווקא הגיבור, קופר, מעט שבלוני, אבל אמין ובעל תושייה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5 היה יכול להיות גבוה יותר אם קופר היה מעט יותר מעניין
תעלומה: 9
קצב: 8

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על האופן המעולה שבו המידע ההיסטורי הרב משולב בספר הקולח והמרתק הזה.

סופי: 9

מותחן היסטורי אינטליגנטי, מיוזע, אלים ורווי יצרים. מתאים לחובבי "ילד 44", ולא פחות מוצלח ממנו. התעלמו מעיצוב הכריכה הבינוני, ותקבלו את אחד המותחנים הטובים שפורסמו לאחרונה.