איך לסכם את חוויית הקריאה ב"דוור מצלצל פעמיים"?
אני חושב שאנלוגיה מעולם המוסיקה תתאים. אם ז'אנר המתח משול למוסיקה, אז ה"דוור" הוא ללא ספק שיר פאנק מלודי ובועט שלופת את המוח ונגמר מהר מדי.
במאה עשרים ושמונה עמודים רזים, מיוזעים, רוויי פעלים ומעוטי הרהורים, קיין מספר סיפור מוכר של רומן אסור ורצח. הוא עושה את זה מנקודת מבטו של הרוצח. מנקודה זו הסיפור מצמרר, מפני שאנו חשופים - בגוף ראשון - להרהוריו של אדם שיכול להרוג ואחר כך לישון, ואחר כך לומר לנו שהוא חיבב את קורבנו.
במילים אחרות, קיין (שם הולם למי שכתב את הספר הזה), מכניס אותנו אל תוך מוחו של פסיכופת. ולמרות החום והיזע שאופפים את הסיפור הבועט שלו, ההרגשה היא לעיתים קרובות קרירה ומצמררת.
הסיפור פשוט מאוד. פרנק, נווד אופורטוניסט, מתגלגל אל מסעדת דרכים-תחנת דלק, מתחיל לעבוד בה וספק-מתאהב ספק-נדלק על קורה, אשתו של ניק, בעל המקום. האירועים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. העלילה מסתבכת בטירוף. ועל הדרך הקורא נחשף גם לעבודת המשטרה ומערכת המשפט בהיקף שמזכיר לשבריר שנייה את "הסמויה". וזה תמיד דבר טוב.
הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה שהספר פורסם לראשונה בשנת 1934, מסתבר שכתיבה רזה וקצבית כל כך עם חיבור אמיץ לצדדים האפלים של נפש האדם הייתה קיימת גם אז. מצד שני, פרויד עמד על הקשר בין מין לאלימות כמעט חמישים שנה קודם לכן, אז אולי זה לא כ"כ מפתיע.
אפשר להוסיף עוד הרבה על הספר, על הביקורת שלו כלפי החלום האמריקאי, על יחסי גברים-נשים בתרבות קפיטליסטית, על ההפרעות הנפשיות שמהן סובלים גיבוריו, על העניין התמוה של הסופר בחתולים כסמל לטורפים ועורכי דין, אבל עדיף פשוט לקרוא.
ציונים:
קצב: 10
תעלומה: 8 לא מורכבת, אבל נקודת המבט המקורית מוסיפה נקודות.
דמויות: 8
כתיבה: 8.5 רזה ובועטת
ממוצע: 8.6125
בונוס/עונש: 3.875 על היחס ההפוך שנוצר בין כמות האירועים לאורכו של הספר.
סופי: 9
נסיעה במהירות גבוהה היישר אל תוך קיר לבנים, שבה רק הקורא יכול לקפוץ החוצה לפני ההתנגשות.
מומלץ בחום.
