עצמי עיניים חזק - ג'ון ורדון

אחרי "חשוב על מספר" ציפיתי מאוד לקרוא עוד תעלומה שבה ישתתף דייב גרני.

למי שלא מכיר, ב"חשוב על מספר", דייב גרני, בלש מבריק שיצא לפנסיה מוקדמת, נקרא על ידי חבר מימי האוניברסיטה לפענח תעלומה מוזרה.
חברו של גרני מפוחד, ויש לו סיבה טובה. אדם שולח לו מכתב שבו הוא מצליח לנחש על איזה מספר חושב חברו של גרני ברגע קבלת המכתב.
התעלומה הופכת ממוזרה למפחידה. חברו של גרני נרצח והעלילה מסתבכת. עוד אנשים נרצחים. הרציחות עצמן מותירות אחריהן שובל עדויות מבלבל. כזה שמצריך מוח חריף כדי לפענח אותן. כזה שיש לדייב גרני, בלש שמפעיל בעיקר כישורים של פסיכולוגיה ולוגיקה.

הפתרון המקורי לעניין ניחוש המספרים הפך את "חשוב" ליותר מעוד ספר מתח מוצלח בעיניי. מעין ציון דרך של מקוריות בקטגוריית התעלומות.
הספר עצמו היה מעט ארוך מדי. הדמויות אמינות, אבל שגרתיות יחסית. המתח בין גרני לאשתו, שכמו אשת נשיא מסוימת שלנו, עליה השלום, רק רוצה שבעלה יפרוש כבר באמת כדי שיוכלו לעשות משהו ביחד, הוסיף לעלילה עומק אבל גם משקל עודף. ועדיין, התעלומה המקורית וכושר הניתוח של גרני גרמו לספר להיות חוויה ייחודית.

ועכשיו דייב גרני חוזר. הוא נקרא לפתור תעלומה מזעזעת. פסיכיאטר מפורסם נישא למטופלת יפהפייה שלו. בזמן החתונה, הכלה נרצחת. ראשה נערף בבקתתו של הגנן, בן טיפוחים משונה של הפסיכיאטר האקסצנטרי. הגנן נעלם. שוב נותרות עדויות מבלבלות. סרט וידאו שמתעד את החתונה. כלי רצח שנמצא במיקום מוזר. ריבוי גרסאות באשר למניע של הגנן.
כל אלו הם רק נתוני הפתיחה של התעלומה הזו שמכילה לפחות שני רבדים מאוד מאורגנים. וגם, צריך לציין, די מופרכים.

אז איך הספר החדש?
החדשות המעניינות בקשר לג'ון ורדון, הן שנראה שהוא מנסה להיכנס לטריטוריה של ואל מקדרמיד, סופרת מתח בריטית שמתעסקת בתעלומות רצח אפלות רוויות מיניות ואלימות קשה. דייב גרני הופך בספר הזה למעין פסיכולוג, כמו טוני היל, גיבורה של מקדרמיד. זה שינוי מעניין, הן עבור הגיבור והן עבור העולם שבו הוא פועל.
בספר הזה גרני נכנס עמוק יותר לתוך הברכה האפלה של הרגשות והמניעים שיכולים לייצר מעשים של אלימות קשה ואכזריות בלתי נתפסת. ואת החלק הזה הוא עושה היטב.

החדשות הלא טובות הן שנראה כי ג'ון ורדון הולך בדרכו של מ. נייט שיימאלאן, במאי "החוש השישי", שמאז סרטו הראשון, ניסה לשחזר אותו באופן שהלך והפך לפחות ופחות מוצלח. גם כאן, פתרון התעלומה פחות מרשים מבספר הקודם.

הכתיבה עמוסה מדי בתהיות ופרטים, גם ביחס לספר הקודם שהיה ארוך מדי בעצמו. יש הרבה מופרכות ברבדים הנוספים של התעלומה. ורדון מתמקד בלהראות כמה גרני מבריק גם על חשבון האמינות של הסיפור וזה פוגם בסיפור.

החוויה הסופית שנותרים עימה היא די מבלבלת. מצד אחד, יש בספר ביקור בעולם אפל על מנת לפענח תעלומה נוראית, ובלש עם כישורים מרשימים, מנגד, הספר ארוך מדי ומאוד מופרך בחלקו.
אני חושב שעבור מי שקרא את הראשון, יהיה קשה להימנע מן השני. למי שטרם קרא את "חשוב" מומלץ מאוד להתחיל אתו. התעלומה הנוכחית בעיניי - כמה אנשים יקראו את הספר השלישי?

ציונים:

תעלומה: 8.5 מעניינת ומורכבת  (10 ל"חשוב")
קצב: 7 איטי יותר מבספר הקודם, באופן שמפריע לקריאה (8 ל"חשוב")
כתיבה: 7 כתיבתו של ורדון ממשיכה להיות אינטליגנטית אבל עמוסה מדי, אפילו ביחס לספר הקודם (8 ל"חשוב")
דמויות: 8 למרות שאינן מעניינות מאוד, הדמויות של ורדון ריאליסטיות ואמינות. ("8 לחשוב")

ממוצע: 7.625 (8.666 ל"חשוב").

בונוס/עונש: אין.

חריצים ומשבצות - ארן אראל (מאת אורי קידר)

אתחיל מהסוף – "חריצים ומשבצות" הוא ספר מתח טוב – כתיבה זורמת וקולחת, עלילתו רבת תפניות והפתעות ומקנחת בטוויסט יפה לסיום. כמו שכתוב בספר חוקי ספרי המתח.

אבל זהו.

ספק כמה ממנו יישאר בי בעוד כמה חודשים, ואחרי שאקרא עוד ועוד ספרים.

העלילה נעה על התבנית הבסיסית של בחור צעיר, שבבת אחת המזל מתחיל לחייך אליו. הבחורה המושלמת, עבודה טובה ובעיקר, סטארט אפ חדשני שנקנה במיליונים. ואז, בבת אחת, הכל קורס, והופך את מה שנראה כמותחן כלכלי סטייל ג'וזף פיינדר, לסיפור משפחתי כאוב ולסיפור אהבה מתוק מריר. לכל העסק מוטלת פרשת אונס שפותחת את הספר, נראית תלושה לחלוטין, אבל מתחברת בחזרה במערכה האחרונה, בצורה שנראית מעט מאולצת. האקדח שהופיע במערכה הראשונה משמיע בום חלוש מאוד באחרונה.

אראל מתאר בצורה מעניינת את נפשו הפצועה של הגיבור, שאחיו נהרג כמה שנים קודם לכן בתאונה מסתורית, שמתקשרת אף היא לסיפור.

הכתיבה מאוד תזזיתית, על אף שלא פעם מנסה אראל להעמיק את דמויותיו באופן קצת מלאכותי. ייאמר לזכותו שהקצב כמעט לא נפגם. להיפך, לעיתים יש תחושה שכדאי לעצור לרגע ולהבין מה קורה פה. הספר לא כתוב כמקשה עלילתית אחת, אלא הולך קדימה ואחורה בזמן.

גם במקרה זה אסייג את דבריי ואומר שאראל דאג לתפור היטב את כל החוטים הפרומים שיצר בעצמו במהלך העלילה. לו רק יוצרי הסידרה "אבודים" היו נוהגים כמותו...

אם יש בעיה שהיא באמת קשה בספר הזה, היא העובדה שבחלקים נרחבים ממנו, נדמה שהגיבור יודע יותר טוב מהקורא מה לעזאזל קורה פה. אני מאוד אוהב מסתורין והפתעות, אבל אני מעדיף לפתור את המסתורין יחד עם הגיבור, אחרת אני סתם מרגיש טיפש.

לסיכום, על אף אורכו של הספר (432 עמ'), הוא זורם, קולח ומעניין מאוד תוך כדי קריאה, עם מעט מאוד שאריות אחריו.

ציונים: 

כתיבה: 7. מהודקת ברובה, קצת מידלדלת בקצוות.
דמויות: 9. דמויות מאוד אמינות ומעוררות הזדהות.
תעלומה: 7. טובה וזורמת, רק כפי שציינתי – אני לא אוהב להיות זה שיודע פחות מכולם...
קצב: 9. כמו במטוס סילון.

ממוצע: 8

בונוס/עונש: עונש – רק כי כדאי שהסופר יתחבר למציאות נטולת פוטושופ – לא כל הנשים יפות, חלקות שיער ובעלות שפתיים חושניות....

סיכום: 7.75.

ספר כיף.

המהפנט - לארס קפלר

 

הכריכה האחורית מבטיחה רומן מתח שוודי מלא אדרנלין, משהו שמתאים למי שאהב את "נערה עם קעקוע דרקון".

אז באמת, בספר יש תעלומות רצח עקובות מדם, שוודים, דמויות רבות, תפניות חדות, נושאים חברתיים ואפילו רוחב
יריעה (490 ומשהו עמודים).

אבל זה לא עובד. בכל כך הרבה רמות.

ניסיתי להבין מה קורה לי בזמן הקריאה, כששאלות  תמוהות התעוררו במחשבותיי.

האם אפשר להחליף את סטיפן הוקינג באדם אחר רק כי יש גם לו שיתוק מוחין נדיר?

האם הייתם נותנים לוודי אלן לשחק בשליחות קטלנית 5 בתור מחסל רק כי הוא עוטה על עצמו מעיל עור שחור?

האם אפשר להזמין חברים לברביקיו (קראתי את הספר ביום העצמאות), לסדר הכול, שולחן גן, שתייה וכו, ואז להניח פריכיות אורז על הגריל ולקרוא לזה מנגל?

האם הייתם נותנים ל"המהפנט" לשמש מעין המשך ל"נערה עם קעקוע דרקון"?

אם השבתם בשלילה על שלוש השאלות הראשונות, חסכו לעצמכם את העבודה וקחו את הדעה שלי לגבי הרביעית. כי חוויית הקריאה של המהפנט תתסכל אתכם. מאוד.

שוודים, מין חופשי, רציחות ורוחב יריעה אינם מספיקים. צריך גם הבנה במינונים, קצב, מניעים ואמינות דמויות ויצירת תפניות. כדאי שגם תהיה קצת מקוריות. כל אלו, ועוד, אינם נמצאים בספר הזה.

יש עלילה.

אריך מריה ברק הוא פסיכיאטר, מהפנט בעבדו. הוא נשבע שלא ישוב להפנט (מסוג הדברים שאנשים יכלו לומר בנימה דרמטית אי שם באייטיז, "נשבעתי שלא אשוב ל..."). אחרי 300 עמודים בערך אנו לומדים מדוע הוא נשבע. זה לא כ"כ מעניין.

בכל מקרה, אריק נאלץ לשוב להפנט בעקבות רצח מזעזע של משפחה. שובו לעולם ההפנוט מכניס אותו ואת משפחתו לספירלה של אירועים קשים הכוללים בגידות, חטיפה וניסיונות רצח. מתישהו לאחר כשלוש מאות עמודים, פלאשבק שבלוני באורך של כמאה עמודים מסביר מדוע הפסיק ברק להפנט, ומדוע שובו להפנוט מסבך אותו. ברקע נמצא הבלש יונה לינה. חוקר שהקטע שלו הוא להכריח אנשים לומר לו שהוא צדק אחרי שהוא מוכיח את צדקתו. איפה הוא ואיפה ליסבת סלנדר על שלל המופרעויות שלה.

נראה שהספר באמת לא פוגע בכלום. הכול מרגיש שבלוני, תבניתי. כמעט כאילו נכתב על ידי אלגוריתם ומחשב, ולא זוג כותבים כפי שמצהירה הכריכה האחורית (זה כבר הספר השני, אחרי "יום שני הכחול", שכתב זוג כותבים שמערב מתח בפסיכולוגיה/פסיכיאטריה באופן שעושה לי רע).
ההסתבכות של הגיבור, הקושי של חיי המשפחה, כל מה שאמור להיות נוכח ברומן מתח רציני וראוי שיהיה, נמצא שם, אבל כתוב בצורה גנרית ומשעממת. כך שהוא אפילו לא מצליח לייצר זבלון מהנה. וזה, כבר באמת בלתי נסלח.

ציונים:

דמויות: 4, פגשתי פריכיות אורז  עמוקות ומעניינות יותר.
כתיבה: 5.5, ללא ספק החלק החזק של הספר.
קצב: 4 העלילה נעה בקצב שהוא כמו רצחני, אבל בגלל הגנריות העמוקה, ההרגשה היא קצת כמו לצעוד על הליכון, לא זזים לשום מקום.
תעלומה: 4. בלאגן לא יעיל.

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על פסקאות שלמות של מראי מקום. הניסיונות להשתמש בשוודיה עצמה כדי לשכנע אותנו שמדובר במותחן שוודי משובח מסורבל אף הוא. "הוא נסע ברחוב זה וזה ופנה ברחוב זה וזה" לאורך חצי עמוד אינו הופך מותחן למוצלח, אלא לקצת יותר מעצבן ממה שהיה.

סופי: 4.
או, כפי שאמרה סבתי עליה השלום בכל פעם שלא הסכמתי לסיים את הצלחת, אוי וויי זמיר!